רוזל פרוג'קט

בנובמבר 1959, בעוד ג'וני יונייטס מוביל את הקולטס לאליפות שניה ברציפות וממשיך להגדיל את השיא הבלתי שביר, הגיע הקומישינר ברט בל לעירו, פילדלפיה, כדי לצפות במשחקם של האיגלס נגד פיטסבורג. לפני היותו קומישינר היה בל בתקופות שונות בעליהן של שתי הקבוצות, והן היו קרובות לליבו. במהלך המשחק לא עמד אותו לב בעוצמת ההתרגשות ופסק לפעום. הליגה המקצוענית, שזה עתה תפסה מקומה בשורה הראשונה של הספורט האמריקני, נותרה ללא קומישינר. בעלי הקבוצות הבכירים, כמו הלס ומרה, החליטו כי לאחר משחק האליפות ימונה קומישינר חדש: היה צורך במנהיג חזק שכן איום חדש הופיע באופק.

בפרק הקודם סקרנו את השפעת "המשחק הגדול בהיסטוריה" על הביקוש לזכיונות NFL. אחד מאתרי הביקוש החדשים היה בדאלאס, שם ניסה איל נפט צעיר בשם לאמאר האנט להחזיר את הפוטבול המקצועני לצפון טקסס, שבע שנים לאחר קריסתה של קבוצת דאלאס טקסנס והעברת הזיכיון לבולטימור. ממש כרוזנבלום בשעתו, התאכזב האנט קשות מהחמצת ההזדמנות בשנת 1952, ומשצבר הון מספיק החליט להקים קבוצה בדאלאס ויהי מה. הקומישינר בל, שזכר היטב את הכישלון האחרון, שמח מאד להעביר שבע עונות ללא קריסה כלשהי בליגה, והבהיר להאנט שלא יוקצה זכיון לדאלאס, אף שהליגה – בעקבות הצלחתה הפתאומית – בהחלט תשקול להוסיף קבוצות.

האנט החליט שלא לקבל "לא" כתשובה: אם בל מזלזל בו, הוא יהיה בל בעצמו. הוא פנה לידידו "באד" אדמס מיוסטון והציע לו להקים יחד ליגה מתחרה, שתנצל את הפופולריות החדשה של הפוטבול המקצועני בעקבות "המשחק הגדול בהיסטוריה". ליגה זו, בניגוד ל-AAFC המנוחה, לא תנסה להתחרות ב-NFL בערים הגדולות, אלא תפנה דווקא לשווקים הבינוניים, כאלה שהחזיקו בעבר קבוצה מקצוענית והפסידו אותה (כמו דאלאס עצמה, בפאלו, בוסטון ומיאמי) וכאלה שהיו עדיין קרקע בתולית מבחינה זו (דנבר, יוסטון, אוקלנד). בסופו של דבר, עם גיבוש הגרעין הראשוני של הבעלים הפוטנציאליים, התברר כי ללא נוכחות בערים הגדולות לא תהיה לליגה החדשה אטרקטיביות לרשתות הטלוויזיה, ולכן הוחלט להציב קבוצות גם בניו יורק ולוס אנג'לס, תוך נטילת סיכון משמעותי שיקרסו בתחרות מול הליגה המבוססת. התכניות סוכמו, הזכיונות נמכרו, והליגה החדשה – ה-AFL – התכוונה להתחיל את פעילותה במקביל לעונת 1960 של ה-NFL.

לאחר שסיים יונייטס להביס את הג'איינטס בפעם השניה ברציפות במשחק האליפות, התכנסו בעלי הקבוצות ובחרו קומישינר חדש וצעיר – פיט רוזל, תוך שהם מציבים בפניו משימה אחת ברורה – להשמיד את המתחרה בעודה באיבה. רובם היו ותיקים בליגה, וזכרו היטב את התחרות ההרסנית עם ה-AAFC בשנות ה-40. הם היו נחושים למנוע חזרה על כך.

ורוזל אכן החל לפעול. הוא וידא כי חוזי הטלוויזיה החדשים של הליגה יהיו בלעדיים, כך שיקשה על המתחרים להשיג זמן שידור. הוא הציב קבוצה חדשה דווקא בדאלאס – כדי לחבל ישירות בקבוצתו של לאמאר הנט, מתוך תקווה שהרוח החיה של ה-AFL יתייאש, יעזוב – והליגה שהגה תתמוטט כבניין קלפים. הוא העניק זיכיון נוסף למיניאפוליס, על מנת לגרום לדמורליזציה בין הבעלים ב-AFL ולתחושה של החמצה מצידם, כביכול היו מרוויחים אילו המתינו מעט במקום ללכת אחרי האנט למדבר. הוא התרוצץ בין הערים הבינוניות והקטנות ופיזר הבטחות על זכיונות נוספים שעמדו על הפרק, אם רק תימנע גישה של ה-AFL לערים אלו.

כידוע לכל מי שראה את הסרט "הסנדק 2", ימים ספורים לאחר "המשחק הגדול בהיסטוריה" – בראש השנה של 1959 – השתלטו הקומוניסטים בהנהגת קסטרו ו"צ'ה" גווארה על קובה, והביאו את המלחמה הקרה אל חצרה האחורית של ארה"ב. שנים של מתיחות עמדו בפני הנשיא החדש קנדי: הניסיונות להתנקש בקסטרו, פלישת "מפרץ החזירים", משבר הטילים הגרעיניים. העולם התקרב לאיום השמדה המונית, וארה"ב החלה בגלישה האורכה שלה אל ביצת ויאטנם. בדיוק באותן שנים התנהלה מלחמה קרה נוספת בין הליגה הוותיקה שנהנתה מזוהר "המשחק הגדול בהיסטוריה" וכוכבים כיונייטס ובראון, לבין הליגה הצעירה והחצופה שקראה עליה תגר.

סדרה זו אינה מתמקדת ב-AFL, אף שאין ספק שהקמתה היא תוצאה ישירה של "המשחק הגדול בהסטוריה". לכן לא אפרט כאן יתר על המידה את כל התרגילים המלוכלכים, גדולים כקטנים, שהפעילו שתי הליגות זו כנגד זו. אתייחס רק לשתי נקודות אירוניות המשפיעות באופן ישיר על עלילת הסדרה. ראשית, התברר בדיעבד שדווקא רוזל, האיש שמונה כדי לחסל את האנט וחבריו, היה ארכיטקט האיחוד בין הליגות; ושנית, הנכס העיקרי של הליגה החדשה נלקח דווקא ממורשת "המשחק הגדול בהיסטוריה" - מקור כוחה של הליגה הוותיקה.

בעונות הראשונות נראה היה שהטקטיקה של רוזל תצליח. הלוס אנג'לס צ'ארג'רס, אחת משתי הקבוצות שהוצבו בשווקים הגדולים, לא עמדה בתחרות עם הראמס ונטשה לסן דייגו. הקבוצה השניה, ניו יורק טייטנס, הגיעה לסף פירוק וניצלה רק בזכות איש עסקים בשם סני וורבלין שרכש את הזכיון, ושינה את שמה לניו יורק ג'טס. אפילו קבוצתו של האנט, דאלאס טקסאנס גרסה 2.0, התקפלה בפני הקבוצה החדשה ב-NFL, דאלאס קאובויס, ונטשה לקנזס סיטי, שם הוחלף שמה לצ'יפס.

התברר כי גם כשקבוצת ה-NFL המקומית היתה גרועה (כמו הראמס באותן שנים ובוודאי הקאובויס החדשים), לא היה לקבוצות ה-AFL סיכוי בתחרות. כי גרועה ככל שתהיה המתחרה, כיצד ניתן היה להתמודד על הקהל הפוטנציאלי בעיר (שהיה עדיין קטן בהשוואה למוכר לנו היום) כאשר קבוצת ה-NFL מארחת קבוצות מובילות כמו בולטימור, קליבלנד והאימפריה המתחדשת מגרין ביי? המאמנים והשחקנים הגדולים והמפורסמים עדיין היו ב-NFL, ולמרות שפה ושם הצליחו הקבוצות החדשות לפתות שחקנים לעבור אליהן מהליגה הוותיקה, הרי שבעיקרו של דבר ניזונו משאריות.

אך ה-AFL לא נשברה. תחת הנהגתו הנחושה של האנט, ובסיוע השקעות כספיות גדולות (ובאותו שלב ללא רווחים), שרדו כל הקבוצות ללא קריסה אחת. הן החלו לפתח קשר עם הקהל המקומי, ומצאו להן את הדרך להתמודד עם ה-NFL: הן אימצו את משחק המסירות כסמל של הליגה. "המשחק הפתוח" של רוב הקבוצות בידל אותן מרוב קבוצות ה-NFL, שעדיין לא הפנימו במלואם את לקחי "המשחק הגדול בהסטוריה". קוורטרבקים שנחשבו גמורים כמו ג'ורג' בלנדה, פליט הקולטס גרסה 1.0 ושיקגו, ורסיברים שלא מצאו את מקומם כמו דון מיינרד שנפלט מהג'איינטס, עברו לליגה הצעירה ופרחו בסגנון החדש.

בעיקר העניקה הליגה הזדמנות לדור חדש של אנדים המתמחים בתפיסה, שהמודל שלהם היה משחקו של ריימונד ברי ביאנקיז סטדיום. כעת כבר קראו להם "רסיברים" כדי להפריד בינם לבין שחקני הקו ה"מסורתיים". שורה של רסיברים צעירים ומוכשרים כיכבה בליגה החדשה, תוך קביעת שיאים שב-NFL לא חלמו עליהם עדיין: ליונל טיילור מדנבר, צ'רלי הניגן מיוסטון, פרד בילטניקוף מאוקלנד, מיינרד כמובן מהג'טס, ומעל כולם – לנס "במבי" אולוורת' מסן דייגו, שחקן שהיה שונה מהאנדים של שנות החמישים, כפי שהיה יונייטס שונה מהקוורטרבקים של שנות הארבעים. המשחק הפתוח היה אטרקטיבי מאד הן לקהל באצטדיון והן לצופי הטלוויזיה, והוא העניק לליגה החדשה זהות וסגנון משלה והבטיח את הישרדותה. חצי הלעג שהופנו אליה גוועו, ובאמצע העשור הפכה לאיום ממשי על ההגמוניה של הליגה הוותיקה.

הרגע שסימל יותר מכל את כוחה של ה-AFL הגיע בשנת 1965. שתי הליגות קיימו את הדראפט שלהן באותו יום, והקוורטרבק של אוניברסיטת אלבמה, צעיר בשם ג'ו ווילי ניימת' – עוד תוצר של מערב פנסילבניה, כמו יונייטס ובלנדה – נבחר הן על ידי הקרדינלס והן על ידי הג'טס. 400 אלף דולר שהציע סני וורבלין - סכום חסר תקדים בתולדות הפוטבול המקצועני – הביאו את ניימת' לניו יורק, ושמו חותמת רשמית על הלגיטימיות של הליגה הצעירה. אם ה-AFL יכולה לקחת את טובי השחקנים והמאמנים מה-NFL, הבין גם רוזל, הרי שאין כל דרך להשמידה כפי שציפו ממנו בעלי הקבוצות בשנת 1960.

כאן הוכיח רוזל את גדולתו. הוא החל לנהל במקביל שני קמפיינים: האחד, מול האנט לשיתוף פעולה בין הליגות, מתוך מחשבה על איחוד עתידי; השני מול בעלי הקבוצות ב-NFL, על מנת לשכנע אותם בנכונות הצעד. המלחמה הקרה של הפוטבול החלה את תהליך ההפשרה, שבע שנים לפני פגישתם של ניקסון ומאו בבייג'ינג.

על מנת להכשיר את דעת הקהל ודעת הבעלים לקראת האיחוד, החליטו רוזל והאנט כי יש לקיים משחק אליפות בין אלופות שתי הליגות, ולקרוא לו "אליפות העולם" בהתייחסות ישירה, כמובן, לוורלד סירייס של הבייסבול. ואכן, עונה אחת בלבד לאחר עסקת ניימת', בסיום עונת 1966, כבר ניצבו על המגרש שתי האלופות זו מול זו, והונח הבסיס לסיום המלחמה.

בשלב זה מתעוררים הקוראים ושואלים: מה קרה ליונייטס? לאן נעלם גיבור הסדרה? האם התעוררו קשיים במו"מ על שכרו, והמפיקים החליטו להורות לתסריטאים להקטין את תפקידו? כלל וכלל לא. הסקירה התמציתית הזו על ה-AFL לא היתה אלא גרסת הסדרה שלנו לפרק השלג של "הסופרנוס".

מעריצי הסופרנוס זוכרים בוודאי את הפרק הזה: ביים אותו לא אחר מאשר השחקן הנפלא סטיב בוסמי, איטלקי מברוקלין, שהוא השחקן היחיד ששיחק תפקיד מכריע הן ב"רצח" של לווינסון והן ב"סופרנוס" (ב"רצח" היה גורדון פראט, הגזען השחצן שמנסה לרצוח שלושה מבלשי המחלק, מצליח להתחמק מעונש, אך נרצח בנסיבות מסתוריות מייד לאחר שחרורו. ב"סופרנוס" שיחק את בן דודו הסורר של טוני סופרנו, "טוני דוד אל", המחוסל ע"י "טוני דוד ג'וני" כשמעלליו הופכים לסכנה למשפחה).

בוסמי ביים את הפרק בסגנונם של פטרוניו הקולנועיים, האחים כהן היהודים ממינסוטה. הפרק הוא כעין הכלאה בין הסרט "צומת מילר" (1990), בו גופתו חסרת הפנים של בוסמי מתגלה במעבה יער, לבין "פארגו" (1996), בו גופתו החתוכה של בוסמי מוזנת חלק אחר חלק למכונת נסורת במעבה... ניחשתם, יער מושלג. בפרק זה נקלעים קריס מולטיסנטי ופולי "וולנטס" גוטיירי למצוד מתיש ומסוכן אחר מאפיונר רוסי ערמומי, פליט הכוחות המיוחדים של פוטין בתוך יער מושלג באיזור הכפרי של ניו ג'רזי. הם שורדים בקושי את הלילה, בעוד הרוסי נעלם, ולא ידוע גורלו.

מדוע אני מזכיר את הפרק הזה? משלוש סיבות: ראשית, כפי ש"רצח" מתחילה בצלו של ממוריאל סטדיום, כך מתרחש חלק גדול מ"הסופרנוס" בצילו של ג'איינטס סטדיום (כן כן, אותם ג'איינטס שהפסידו ב"משחק הגדול בהסטוריה"), שם מנהל טוני את מועדון החשפנות "באדה בינג". שנית, העלילה בה נלחמים שני מאפיונרים אמריקנים במאפיונר רוסי בתוך יער שכמו הגיע היישר מערבות סיביר נראתה לי מתאימה מאין כמותה לפרק על המלחמה הקרה. ושלישית, יוצרי "הסופראנוס" הבינו כי לאחר שסדרה צוברת לה קהל נאמן, ולאחר שהקהל למד להכיר היטב את הגיבור, כדאי להעביר הילוך ולזמן מוגבל לעבור לעסוק בדמויות ועלילות משנה, כדי לשמור את הדמות הראשית טריה ורעננה. בפרק השלג טוני סופראנו כמעט ואינו מופיע, אלא כ"דאוס אקס מכינה" בסיום להציל את שני הלא יוצלחים מהתבשיל שהקדיחו. וכך גם בסדרה שלנו: לאחר שראינו כיצד הביאה ההצגה של יונייטס לתהפוכות מרחיקות לכת בעולם הפוטבול המקצועני, נחזור כעת לגיבורנו ונבחן מה קרה לו בשנות המלחמה הקרה של הפוטבול.

לאחר "המשחק הגדול בהיסטוריה" התפרק צוות האימון הבכיר של הג'איינטס. וינס לומברדי עזב את האוול ופנה לשקם את האימפריה האבודה בגרין ביי. השיקום הצליח מעל ומעבר לציפיות, כאשר הפאקרס התעלו על כל הישגיהם בעבר, והשתלטו על בית המערב ועל הליגה באותה דרך שעשתה זאת קליבלנד במרבית העשור הקודם. תוך שהוא מפגין שלטון ללא מצרים במיטב המסורת של פול בראון הנהיג לומברדי את הפאקרס לחמש אליפויות ועוד הופעה בגמר בשמונה עונות, כולל ניצחונות בשני משחקי "אליפות העולם" הראשונים. מול כוחם האדיר של הפאקרס לא הצליחו הקולטס לעמוד, והם הצליחו בתקופה זו לזכות רק פעם אחת באליפות בית המערב, בעונת 1964.

בינתיים, בבית המזרח הפיקו הג'איינטס את לקחי "המשחק הגדול בהיסטוריה" במלואם. הם נפרדו מצ'רלי קונרלי, איש הדור הישן, והביאו מסן פרנסיסקו את המוסר השני בטיבו בליגה אחרי יונייטס, י.א. טיטל, עוד פליט של הקולטס גרסה 1.0. בהנהגתו ובסיוע פרנק גיפורד, שהפך מכוכב ריצה לכוכב תפיסה, פתחו הג'איינטס בהתקפה אווירית חסרת תקדים בתולדותיהם, זכו שלוש פעמים באליפות הבית המזרחי, והפסידו שלוש פעמים בגמר. בעונה השלישית מבין אלו, 1963, מסר טיטל ל-36 ט"ד – שיא ליגה שהחזיק מעמד 21 שנה, עד שנשבר בידי דן מארינו. אין דוגמה טובה יותר למהפך האדיר שגרם "המשחק הגדול בהסטוריה" בתחום המקצועי.

יונייטס, מצדו, המשיך להנהיג את הקולטס באותה יכולת מסירה מופלאה שהקהל למד להכיר. בעונת 1960 עבר לראשונה את מחסום 3,000 היארד ובעונת 1963, לאחר המעבר ל-14 משחקים בעונה, הגיע קרוב ל-3,500 – הישג דמיוני כמעט בעת כניסתו לליגה. אך הקולטס כקבוצה נחלשו ולא הצליחו להתמודד עם עליונותם של הפאקרז, ששיחקו דווקא פוטבול שמרני ו"מיושן" כביכול, שכוחו נבע מהמשמעת הקבוצתית החזקה שהנחיל לומברדי.

לאחר שלוש עונות בינוניות פקעה סבלנותו של רוזנבלום, והוא פיטר את יובנק. המאמן המצליח מיהר לחצות את הכביש לליגת ה-AFL והתמנה למאמן הג'טס, תחת הבעלות החדשה של סני וורבלין. במקומו מינה רוזנבלום את המאמן הצעיר ביותר בתולדות הליגה, דון שולה, במה שנראה כצעד הרסני. ייתכן שרוזנבלום שאב השראה ממה שארע באותה שנה ב"טעות לחוף האגם", כאשר הבעלים החדש של קליבלנד, ארט מודל, פיטר את המאמן האגדי פול בראון ומינה במקומו את עוזרו בלנטון קולייר – אותו קולייר שרוזנבלום עצמו ניסה למנות בשעתו למאמן הקולטס, לפני שהחתים את יובנק.

כבר בעונתם השניה הצדיקו שולה וקולייר את אמונם של רוזנבלום ומודל, כאשר הצליחו במקום בו נכשלו קודמיהם הנערצים בעונות האחרונות, וזכו בראשות בתיהם. הקולטס, שנהנו מעונת שיא של יונייטס (סיים עם 19 ט"ד ורק 6 חטיפות), ניצחו פעמיים את המכונה של לומברדי (כולל נצחון חוץ על חודה של נקודה), סיימו עם מאזן 2:12, ועלו למשחק האליפות. שם הם עמדו לפגוש לראשונה את קליבלנד, שסיימה במאזן 1-3-10 וחזרה למשחק האליפות לאחר שבע שנים.

מלאי בטחון עצמי הגיעו הקולטס אל "הטעות לחוף האגם" כדי להחזיר לעצמם את התואר. ליונייטס היתה כבר מטרה חדשה: ג'ון מקי, טייט אנד שחור בעל יכולת תפיסה חסרת תקדים לשחקן בתפקידו. לני מור עדיין כיכב ברד זון (19 ט"ד), התופסים ברי וג'ימי אור התעללו בהגנות היריב, וג'ינו מרקטי נותר מעוז ההגנה לאחר פרישתו של דונובן. הכל היה מוכן להתנגשות הטיטאנים של שנות הששים: ג'וני יונייטס נגד ג'ים בראון.

כעת נקפוץ שנתיים קדימה. באצטדיון וומבלי בלונדון, בצל שני המגדלים, נפגשות מערב גרמניה ואנגליה בגמר המונדיאל. העולם מחכה למאבק האיתנים בין שני הכוכבים החדשניים של הנבחרות, הקייזר בקנבאוור והקשר בובי צ'רלטון. על המגרש מתרכז צ'רלטון בעצירת בקנבאוור, שמצדו מתרכז בעצירת צ'רלטון. השניים נעלמים מכר הדשא ולא מהווים שום גורם במשחק.

בעשרה מול עשרה ובסיוע שופט שווייצרי מבולבל וקוון אזרי מגוחך מנצחים האנגלים 2:4 וזוכים בתואר היחיד בתולדותיהם. זה מה שאירע גם בדצמבר 1964 ב"טעות לחוף האגם". הגנת הריצה של קליבלנד, בדומה להגנת הריצה של הקולטס בעונת 2006, היתה הגרועה בליגה, אך היא הגיעה לגמר על גבה של התקפת הריצה, בכיכובו של ג'ים בראון האיום. שולה הניח שעצירתו של בראון תשתק את התקפת קליבלנד ותאפשר לקולטס לרוץ נגד הגנתה החלשה. מנגד הניח קולייר כי המפתח לחיסול הקולטס יהיה בכיסוי הרמטי על התופסים של יונייטס, ואילוץ הקולטס לשחק בעיקר על הקרקע, בניגוד להרגלם. קולייר צדק, שולה טעה.

יונייטס ובראון הוצאו שניהם מהמשחק לחלוטין על ידי הגנות הבראונס והקולטס. אולם בעוד שבקליבלנד הצליח הקוורטרבק האפרורי, פרנק ריאן, לנצל את ההתמקדות בבראון כדי לתת את משחקו הטוב ביותר (3 ט"ד במסירה, כולל שניים מעל 40 יארד), נכשלו רצי הקולטס בניצול ההתמקדות של קליבלנד במשחק האוויר. לו "הבוהן" גרוזה, הבועט הנצחי של קליבלנד, הוסיף שני שערי שדה, והשיג לעצמו תואר אליפות שמיני בקריירה – השחקן היחיד שהשיג זאת בתולדות הפוטבול המקצועני. קליבלנד השפילה את בולטימור, 0:27, ונקמה בה באיחור של 8 שנים על "חטיפתו" של יונייטס מבין זרועותיה. יונייטס התנחם רק בקבלת תואר ה-MVP של העונה, השני שלו (אחרי 1959).

בעונה הבאה חזרה גרין ביי לשלוט בבית המערב, וזכתה שלוש פעמים רצופות באליפות. יונייטס המשיך לשחק ברמה משל עצמו, כשרק סאני ג'ורגנסן מוושינגטון מתקרב ליכולתו. בעונת 1967, למרות שהפאקרז שוב זכו באליפות, נבחר יונייטס בפעם השלישית ל-MVP, לאחר שצבר קרוב ל-3,500 יארד ו-20 ט"ד, והוביל את הקולטס למאזן מעולה של 2-1-11.

נחזור כעת למלחמה הקרה המפשירה בין שתי הליגות. חזונם של האנט ורוזל התגשם בינואר 1967, כאשר אלופות עונת 1966 – הפאקרס והצ'יפס של האנט – נפגשו ל"אליפות העולם" הראשונה. הפאקרס השפילו את הצ'יפס והוכיחו לדעת רבים את עליונותה של הליגה הוותיקה. שנה לאחר מכן השפילו הפאקרס גם את אוקלנד. החזון הפך לבדיחה והאיחוד עמד בסכנה, כאשר רוב בעלי הקבוצות ב-NFL פנו נגד רוזל. רק שלושה נותרו לצדו: רוזנבלום, מודל וארט רוני מפיטסבורג. פסיכולוג בגרוש יפרש זאת כך: מודל ורוזנבלום זכרו כי קבוצותיהם החלו דרכן ההיסטורית בליגה מתחרה והרוויחו ממיזוג. רוני שמח על ההזדמנות לצאת סוף סוף ממעמד האנדרדוג של הליגה, מעמד ממנו סבל במשך 35 עונות.

תהיינה הסיבות אשר תהיינה, בחורף 1968 היו השלושה במיעוט. הליגה שגשגה בעקבות "המשחק הגדול בהיסטוריה". רשתות הטלביזיה שילמו סכומים גדלים והולכים עבור השידורים. שידורי פריים טיים (מנדיי נייט פוטבול) עמדו להתחיל ולהכניס לליגה סכומי עתק מפרסום וזכויות שידור. ארבע קבוצות חדשות (לאחרונה אטלנטה וניו אורלינס) הצטרפו ל-12 הוותיקות. איצטדיונים חדשים וגדולים יותר הוקמו בחלק מערי הליגה (פיטסבורג, וושינגטון, פילדלפיה, סיינט לואיס, מינסוטה) והקהל נהר אליהם בהמוניו.

כוחה המתעצם של הליגה קיבל ביטוי מובהק בשנת 1966, כשבילי וויילדר, מגדולי במאי הוליווד ואז בוודאי המצליח שבהם, יצר את סרטו "עוגיית המזל" שציוות לראשונה את שחקנו המועדף, ג'ק למון, עם בן זוגו הקומי וולטר מת'או. הסרט חג סביב הקליבלנד בראונס, סצינות שלמות מתוכו צולמו ב"טעות ליד האגם", שחקנים מפורסמים כמו "הבוהן" גרוזה הופיעו בו, והדמות העיקרית של השחקן השחור ("בום בום ג'קסון") התבססה על תדמיתו של ג'ים בראון, שפרש בשנה הקודמת. קשה להאמין כי שמונה שנים לפני כן, בטרם "המשחק הגדול בהיסטוריה", היה במאי מסדר הגודל של וויילדר בוחר את הליגה כרקע לסרטו. ה-NFL קיבלה חותמת הכשר הוליוודית.

לכאורה נראה היה שאין שום סיבה לקבל למועדון המצליח את 10 הקבוצות הקטנות והחלשות של ה-AFL, שאינן מסוגלות להתמודד על המגרש עם אלופת ה-NFL. אך כל זאת עמד להשתנות באופן דרסטי בחורף שלאחריו – ושוב יהיו הקולטס ויונייטס בעין הסערה.

*בפרק הבא: המשחק החשוב בהיסטוריה (הפעם בלי שום מרכאות)