השיא הבלתי שביר

השפעותיו של "המשחק הגדול בהסטוריה" עדיין עימנו היום, מחלחלות לכל אספקט של משחק הפוטבול והספורט האמריקני, באמצעותו לתרבות האמריקנית, ובאמצעותה לתרבות הכלל עולמית. ניסיון להקיף את מלוא ההשפעות נדון לכשלון, בעיקר כשאיני מתיימר להיות הלברשטם ז"ל. לכן אנסה כאן לתת סקירה – ממש על קצה המזלג – של הגלויות והעיקריות שבהן. אתחיל מהכלל ואגיע אל הפרט.

ההשפעה על הליגה היתה ברורה וחדה, פתאומית ומוחצת. תוך שעות ספורות הפכה הליגה למשאת נפשם של אלפי אנשי עסקים בכל רחבי המדינה, שקודם לכן לא העלו בדעתם לנסות מזלם בבעלות על קבוצת ספורט מקצועני, קל וחומר פוטבול מקצועני. תור ארוך (מטאפורי ומעשי כאחד) החל להשתרך לפני דלתו של הקומישינר בל. משקיעים, מיליונרים "כבדים" יותר או פחות, סוכנים, מתווכים, אנשי פרסום ושיווק, כל שביקשו היה חלק בעוגה, כשהחלק המועדף היה כמובן זכיון חדש. הליגה, שרק חמש שנים קודם לכן התקשתה להחזיק 12 קבוצות, לא ידעה כיצד להתמודד עם מבול הפניות, כאשר כל עיר בינונית ומעלה גייסה את משאביה כדי להשיג לעצמה. פוליטיקאים מדינתיים ועירוניים בחשו בקלחת, עורכי דין ולוביסטים חגו במעגלים סביב משרדי הליגה. הזרקור האדיר של "המשחק הגדול בהיסטוריה" הפך את הפינה האפלה בה הסתתרה הליגה במשך 39 עונות למרכז תשומת הלב.

ההשפעה על הקהל היתה מורכבת יותר. ההלם האדיר – שווה ערך למכת ברק – בו הוכה ציבור חובבי הספורט האמריקני במהלך שני הדרייבים המכריעים של יונייטס והקולטס פעל תחילה את פעולתו בחלל ריק. מאחר שמדובר היה במשחק האחרון של העונה, ובעקבותיו באו יותר משמונה חודשים שקטים לפני תחילת העונה הבאה, נאלצו מיליוני המעריצים החדשים של הפוטבול המקצועני להסתפק בדיונים חוזרים ונשנים במשחק עצמו, ניתוח כל רגע ורגע במהלכו, והשוואתו למשחקים גדולים ולתצוגות שיא בענפים אחרים. קל לשער שהיה זו אותו פער זמנים ממושך מייד בעקבות המשחק שתרם יותר מכל למעמדו המיתולוגי המיידי בתולדות הספורט האמריקני.

מכל מקום, עם שוך ההלם הראשוני החלה ציפיה חסרת נשימה לשובו של המשחק בסתיו – ציפיה המוכרת לכולנו היטב בכל שנה, אך חזקה בהרבה עקב אורכה של הפגרה באותה תקופה ובעיקר עקב עוצמת החוויה של הצפיה במשחק.

ברגע קולקטיבי אחד קלטו מיליוני חובבי ספורט כי הפוטבול המקצועני ה"נחות" עשוי לספק רגעי התעלות ספורטיביים בלתי נשכחים, שווי ערך ל"חבטה שנשמעה מסביב לעולם" (1951) או לארבע המדליות של אואנס באצטדיון האולימפי בברלין (1936). ולא רק זאת – הם הבינו כי רגעים כאלה לא יהיו לעולם מנת חלקו של פוטבול המכללות, עקב העדר משחק אליפות ופיזור המשחקים והיריבויות. ומעל לכל – הם הבינו כי השחקנים שעברו לספורט המקצועני התייחסו למשחק לא כאל תחנה בדרך, מעין משובת נעורים המסתיימת בגיל 22, אלא כאל ייעוד של ממש, וכתוצאה מכך היתה למשחק המקצועני עוצמה ואינטנסיביות רגשית כמוה לא ראו קודם לכן מעולם. גיבורי הליגה אולי לא היו אידיאליסטים וספורטאים "טהורים" כגיבורי המכללות, אך הם היו לוחמים שנאבקו בחפירות על החיים והכבוד. הקהל האמריקאי, חמש שנים בלבד לאחר סיום מלחמת קוריאה, קנה את החבילה הזו ללא ויכוח.

ההשפעה על התקשורת היתה הפשוטה ביותר כי התקשורת היא הגוף הפשוט ביותר. רשתות הטלוויזיה, העיתונים ותחנות הרדיו ראו את העולם באופן חד ממדי – דרך עדשת הרייטינג. ההצלחה חסרת התקדים של השידור הישיר הדליקה נורות אדומות בכל מרכזי התקשורת במדינה. מכרה רייטינג עשיר נתגלה באותו לילה, ומירוץ מתיש ועיקש החל כדי להשיג את זכיונות הכריה. מבחינה זו היה העיתוי מושלם, שכן הקומישינר בל היה הראשון שהבין את משמעות הטלוויזיה בקידום הספורט. הוא האחראי לאיסור על שידור ישיר של משחקים בעיר בה התקיימו, על מנת שלא לפגוע במכירת הכרטיסים מצד אחד – אך מנגד לוודא כי האוהדים בעירה של קבוצת החוץ יוכלו בכל זאת לראות את המשחק בזמן אמת וכך לשמור על קשר עם קבוצתם. "המשחק הגדול בהיסטוריה" חיזק את דעתו של בל באשר לתפקיד שעל השידור הישיר לשחק בפוטבול המקצועני. הוא הניח את היסודות לתכנון כולל של המשחקים – שעות, שיבוץ יריבות, חלוקת זמן ואפילו שינויי חוקים – כולם במטרה אסטרטגית אחת ויחידה – ליצור מוצר שיהיה אטרקטיבי כשידור טלוויזיה חי. יורשיו, ובראשם כמובן פיט רוזל, קיימו "צוואה" זו ככתבה וכלשונה. כיום, כשמדי שבוע אנו מחכים בכליון עיניים לדעת מהם המשחקים המשודרים ביום ראשון, דומה שאין צורך להסביר עד כמה השפיע אותו משחק על הוויית הפוטבול המקצועני. כמעט כל אלמנט במשחק מתועל לטובת השואו הטלביזיוני, מפסקי הזמן ועד להופעות המחצית בסופרבול (האם רוזנטל ייכנע ל"דרישת הקהל" וישים תמונה של ג'נט ג'קסון?).

ההשפעה המקצועית היתה הדרגתית, בלתי אחידה בטווח הקצר, אך חד משמעית לטווח הארוך. הצגת השיא של הצמד יונייטס-ברי הציגה בפני הצופים גישה אלטרנטיבית נועזת למשחק הפוטבול: דגש על המסירה כדרך המהירה ביותר להתקדם, אך גם כאלמנט היפה ביותר מבחינה ויזואלית (וטלביזיונית) של המשחק. מאמנים וקוורטרבקים שגדלו על המשחק הישן ("שלושה ירדים וענן אבק") החלו תהליך ארוך אך בלתי נמנע של היעלמות, כמו דינוזאורים בעידן של שינויי אקלים. העתונאים, הצופים, רשתות הטלביזיה – כולם רצו לראות עוד הצגות אוויריות כדוגמת נצחונם של הקולטס. בעלי הקבוצות החלו להבין כי עליהם לספק את הסחורה. שינוי מקצועי זה חלחל מלמעלה למטה, מגמר ה-NFL ועד קבוצות פוטבול בבתי ספר תיכוניים, ואת תוצאותיו אנו רואים היטב היום.

כל החידושים הטקטיים והטכניים של חמשת העשורים האחרונים – המשחק הפתוח של ליגת ה-AFL, התקפת "אייר קוריאל" בסוף שנות השבעים בסן דייגו, הווסט קוסט של ביל וולש ויורשיו הרבים, הראן אנד שוט של יוסטון ודטרויט, הנו האדל של בפאלו, השוטגאן ספרד השולט כיום בליגה – כולם צאצאיו של "המשחק הגדול בהיסטוריה", בו גברה קבוצה שהתבססה על מסירה על אימפריה ותיקה שהתבססה על ריצה. ג'ו מונטנה, דן מרינו, ג'ון אלוויי, ג'רי רייס, רנדי מוס, ברט פרב, פייטן מנינג, טום בריידי – איש מהם לא היה קיים בתודעתנו היום לולא 361 הירד של יונייטס ביאנקיז סטדיום.

ההשפעה על הקולטס היתה המכרעת ביותר. מאחר שחלק גדול מהצופים במשחק לא הכירו כמעט את הליגה לפני כן, ולאור ניצחונה של הקבוצה האלמונית והמפגן ההרואי של הצמד יונייטס-ברי, הפכו הקולטס באופן מיידי לקבוצה האהודה של כל צופה נייטרלי – כל אותם מיליוני אמריקנים שלא התעניינו קודם לכן בפוטבול מקצועני או שבעירם ומדינתם לא היתה קבוצה מקצוענית באותו זמן. במידה רבה הפכו הקולטס לקבוצה של אמריקה, כעשרים שנה לפני שהומצא המונח המתייחס לקאובויס. אדון קרול רוזנבלום, סוחר המדים הממולח מבולטימור, מצא עצמו לפתע כשהוא הבעלים של אווז המטיל ביצי זהב, ומביא לו פרסום וכח כלכלי שעליו לא חלם מעולם. הוא חיפש רק כמה אתונות – אולי עונה מנצחת, אליפות או שתיים – ומצא מלוכה של ממש.

וכך הגענו ליונייטס. תוך פחות מיממה זינק "זרוע הזהב" – הכינוי שדבק בו מאז אותו משחק ועד היום – מאלמוניות מוחלטת למעמד של אליל כל אמריקני. משחק האליפות, ובעיקר שני הדרייבים המכריעים, נתנו הזדמנות ראשונה לקהל האמריקני להיחשף לכל התכונות שאפיינו את יונייטס לאורך הקריירה, ולהיחשף אליהן במינון מרוכז ובסיטואציה הטעונה ביותר: האומץ הפיסי המדהים מול המתקפה הבלתי פוסקת של רובוסטלי וגריר; קור הרוח תחת אש ונגד השעון המתקתק; המנהיגות שסחפה את התקפת הקולטס למאמץ האחרון; יכולת קבלת ההחלטות יוצאת הדופן, שהתמצתה בשבע המסירות הרצופות שלו בדרייב השוויון; ומעל לכל יכולת מסירה שכמוה לא נראתה עד אותו יום, והשאירה אפילו צופים ותיקים ומנוסים של פוטבול – חובבני או מקצועני – המומים ומשתאים. הם ראו לנגד עיניהם שחקן פוטבול מושלם, שלקח את קבוצתו לאליפות כנגד כל הסיכויים, ממש לפי ספר החוקים של הספורט האמריקני. יונייטס היה הגיבור האמריקני החדש, יורשן לא רק של אגדות פוטבול כג'ים ת'ורפ ודון הטסן, אלא גם של אגדות בייסבול כבייב רות' ולו גריג, ואגדות קולנועיות כגרי קופר וג'ון וויין.

וכאן טמון סוד כוחו של מיתוס יונייטס והשפעתו העל-ספורטיבית בעקבות "המשחק הגדול בהיסטוריה". יונייטס היה ההיפך המוחלט מסטריאוטיפ הגיבור האמריקני, בספורט או מחוצה לו. הופעתו הנוקשה והמחוספסת, המתאימה לפועל בניין ולא לבוגר קולג'; תווי פניו הגסים, הלא-וואספים בעליל; גופו הגרום והכחוש (אף שהוסיף קרוב לעשרים קילוגרם מאז ימיו בלואיוויל, עדיין נראה כדחליל בין השחקנים החסונים); תספורתו ה"מרובעת", שהתאימה לנחת או לבריון השכונתי, והפכה לסימן ההיכר שלו; נעליו הגבוהות והשחורות, מעין נעלי עבודה שכמו הגיעו עמו היישר מהפיגומים; שמו הזר והמוזר; מוצאו האזוטרי; מעמדו הכלכלי הנחות ונסיבות חייו הקשות עד להגעתו לליגה – כל אלה הבליטו אותו כגיבור מזן חדש לחלוטין. הוא לא היה "גוד אולד בוי" – הוא היה התגלמות האאוטסיידר. ומחוף לחוף, מיליוני בני מהגרים קשי יום, קתולים ואורתודוקסים, סלאבים ולטינים, אלה שנותרו בשוליים ולא האמינו כי יוכלו אי פעם להשתייך לאליטה המוזהבת של ארצם – הביטו ביונייטס וראו בו מגדלור של תקווה לחברה שוויונית, דמוקרטית יותר. יונייטס הפך במחי 60 דקות של פוטבול לסמל של התגשמות החלום האמריקני – סינדרלה ממין זכר שהשיג את מעמדו רק בזכות אופי, כישורים ועבודה קשה.

בשלב זה לא ניתן לשכוח את צדו השני של המטבע, עליו עמדתי בפרק הקודם – ג'ים בראון, הסופרסטאר השחור הראשון של הפוטבול האמריקני. החשיפה הפתאומית של הליגה ושחקניה בעקבות "המשחק הגדול בהיסטוריה" הפכה חיש מהר גם את בראון, אולי האיכותי מבין כל השחקנים וללא ספק הדומיננטי שבהם, לשם מוכר בכל בית, מחוף לחוף. אך בעוד יונייטס נותר שחקן פוטבול נטו שמטרתו לנצח משחקים ולזכות באליפויות, ושמבחינתו היתה התהילה הפתאומית רק תופעת לוואי של השגת מטרותיו, היו לבראון תכניות ושאיפות נרחבות בהרבה. הוא אימץ בהתלהבות את מעמדו החדש, והשתמש בו הן למטרותיו האישיות והן למטרה גדולה יותר. בראון, סמל לאלמנט חדש ובלתי מוכר בתרבות האמריקנית – אדם שחור גאה, מוחצן, אגרסיבי, שאינו מסתפק בפירורים משולחן האדון – אם תרצו, גרסת הפוטבול של מוחמד עלי – הפך בנפש חפצה לאייקון של תנועת זכויות האזרח המתעצמת בסוף שנות החמישים ולאורך שנות הששים. גם לאחר פרישתו לא היסס לנצל את תהילת העבר כדי להקנות משקל סגולי גבוה לדעותיו והצהרותיו. מה שהיה יונייטס באותן שנים עבור הלבנים מהמעמד הנמוך, היה בראון עבור המיעוטים. שניהם לא רק הרימו את קרנה המקצועית והכלכלית של הליגה, אלא גם הפכו לחלק מהתהליך החברתי יוצא הדופן שסחף את ארה"ב מרגע פרסום ספרו של קרואק "בדרכים" והגיע לשיאו בקיץ של 1969.

הדוגמה הטובה ביותר לאפקט התרבותי-חברתי של "המשחק הגדול בהיסטוריה" ניתנה כבר כעבור פחות משנתיים. אירי קתולי צעיר מבוסטון, בנו של מבריח וויסקי מתקופת היובש, נבחר בהפתעה אדירה, וכמעט על חודו של קול, לנשיאות ארה"ב נגד נציג הממסד, סגן הנשיא של אייזנהאוור הנערץ. זאת למרות שהיה אלמוני כמעט לחלוטין, ובסיוע מסיבי של הצבעת המיעוטים. קל להקביל בין נצחונו הסנסציוני של ג'ון יונייטס על הג'איינטס לנצחונו הסנסציוני של ג'ון קנדי על ניקסון. אם יש לכם ספק באשר לאנלוגיה, אני מפנה אתכם לקמפיין המוצלח של קנדי לנשיאות בקיץ 1960: "חבורת העכברושים" של פרנק סינטרה, "האיש בעל זרוע הזהב" המקורי. הובילה, וזה היה ההרכב הפותח של "החבורה": קוורטרבק איטלקי (פרנק סינטרה); רץ איטלקי (דין מרטין); עלה תאנה וואספי בעמדת התופס (פיטר לופורד); ליינבקר שחור שהתגייר (סמי דייוויס ג'וניור); וסייפטי יהודי (ג'ואי בישופ). הרכב רב תרבותי שסייע לקתולי להגיע לבית הלבן. בשנת 1960, עבור אמריקנים רבים, בחירה בנשיא אירי קתולי היתה בלתי נתפסת כבחירה בנשיא שחור; בלתי נתפסת כניצחונם של הקולטס על הג'איינטס בהארכה.

ה"יונייטס" הפוליטי לא איחר לממש את הפוטנציאל והעמיד את כוחו של הבית הלבן לצד תנועת זכויות האזרח. השינוי מרחיק הלכת שחזה ג'ון פורד בשנת 1956 קרם עור וגידים. ומנגד, פנה יונייטס המקורי לרשום עוד פרק בלתי נשכח בספר הזהב של הליגה.

עד סוף שנות החמישים זוהה המונח "שיא" בקרב חובבי הספורט בארה"ב עם אתלטיקה ובייסבול. אילו שאלתם את האמריקני הממוצע בשנת 1958 מהו עבורו "שיא", רוב הסיכויים שהיה מתייחס לשיא ההום-ראן של בייב רות' בעונה או בקריירה, שיא החבטות במשחקים רצופים של ג'ו דימאג'יו, או שיא הנצחונות בקריירה של סיי יאנג. אך בעקבות "המשחק הגדול בהיסטוריה", ותשומת הלב הפתאומית שניתנה לליגה המקצוענית, גילו חובבי הספורט כי כאשר אין מגבילים את הקריירה ל-4 שנות לימודים באוניברסיטה הופך המשחק למקור בלתי נדלה לשיאים וסטטיסטיקות. ויונייטס, כאילו לא די היה בהצגה שנתן ביאנקיז סטדיום ובהצבת הליגה על המפה התקשורתית והספורטיבית, עמד כעת להעניק לאוהדים ההולכים ומתרבים שיא חדש לעסוק בו במשך עשרות שנים.

במהלך עונת 1959, בעוד יונייטס נישא על גלי ההערצה החדשים שהביאה הופעתו ההרואית ביאנקיז סטדיום ומוביל את הקולטס לאליפות שניה ברציפות, החלו העיתונאים להבחין בתופעה מוזרה: הקוורטרבק המצטיין הקפיד לסיים כל משחק עם מסירה אחת לפחות לט"ד. מאחר שמסירות לט"ד היו נדירות יחסית באותה תקופה (כמו גם מסירות בכלל), צדה הסטטיסטיקה את עיני התקשורת, עד שמישהו טרח וגילה עובדה בלתי נתפסת: רצף המשחקים עם מסירת ט"ד אחת לפחות החל עוד בעונתו הראשונה של יונייטס בליגה, 1956! בשלושת המשחקים האחרונים של אותה עונה השיג יונייטס ט"ד במסירה, והמשיך את הרצף בעונות 1957 ו-1958. החל מעקב צמוד, שבועי, אחר משחקי הקולטס, במטרה לבחון עד מתי יחזיק הרצף מעמד. הדבר הוסיף כמובן לעניין הגובר בליגה ובקולטס, ויונייטס לא התרגש, המשיך בשלו, וסיים גם את העונה הנוכחית עם רצף מסירות לט"ד. "כדרך אגב" גם סיימו הקולטס שוב עם מאזן של 3:9, זכו שוב בראשות בית המערב, וארחו את הג'איינטס בממוריאל סטדיום לשידור חוזר של "המשחק הגדול בהיסטוריה". הפעם לא היה כל צורך בהארכה או בדרייב מכריע: יונייטס, ברי, מור ואמיצ'י התעללו בג'איינטס לעיני הקהל הביתי הנלהב, שהתקשה להאמין למראה עיניו. המשחק הסתיים בתוצאה 16:31.

יונייטס סיים את עונת 1959 עם נתון מדהים של 32 ט"ד ורק 14 חטיפות. במונחים עכשוויים היה לו רייטינג של 92 והוא התקרב ל-3,000 ירד, שוב - ב-12 משחקים בלבד.

מייד בראשית עונת 1960 המשיך את הרצף הנדיר, שהגיע לסיומו רק במשחק ה-11 של העונה. השיא הבלתי שביר נעצר על 47 משחקים רצופים עם ט"ד במסירה, לאורך כארבע עונות. במהלכם מסר יונייטס ללא פחות מ-102 ט"ד לשבעה תופסים שונים, כשברי ומור כמובן מובילים את הרשימה. ותוך כדי כך גם זכה בשתי אליפויות וניצח ב"משחק הגדול בהיסטוריה". אם נותר למישהו ספק לגבי גדולתו של יונייטס ומעמדו הייחודי בתולדות המשחק, השיא הבלתי שביר מחק אותו סופית.

47 שנים חלפו מאז הגיע רצף המשחקים לסיומו, ועדיין עומד השיא בעינו. ברט פרב התקרב יותר מכל מוסר אחר לשבור אותו בעונת 2004, אך הוא נעצר על 36 משחקים – 11 פחות מהשיא. עם השנים רכש השיא מעמד מיתולוגי לא פחות מהדרייבים המכריעים ב"משחק הגדול בהסטוריה".

אבל סיפורו של יונייטס ותרומתו לפוטבול המקצועני לא מסתיימים עם רצף המשחקים המדהים הזה. יונייטס השלים רק 5 עונות בליגה, והקריירה חסרת התקדים שלו היתה רק בתחילתה.

*בפרק הבא: המלחמה הקרה של הפוטבול