"המשחק הגדול בהיסטוריה"

האגדה מספרת שבראשית עונת 1956 רעדו קירותיו האדירים של "הטעות לחוף האגם", מבצרה האימתני של האימפריה מקליבלנד, מעוצמת זעמו של המאמן הדגול והבוס הכל יכול, פול בראון. מדוע כעס כל כך? מה כבר היה רקוב בממלכת קליבלנד, שזה עתה זכתה באליפות שניה ברציפות ושביעית בעשר שנים?

היעד להתפרצות היתה מחלקת הסקאוטינג האומללה של הקבוצה. העילה: חוסר אגרסיביות במרדף אחר ג'וני יונייטס. מסתבר ששמעו של פועל הבניין בוגר לואיוויל הגיע גם לאוזניו של מלך הבראונס, והוא זמם לחטוף אותו ולגדלו כיורש לאוטו גרהאם, הקוורטרבק הנפלא שהיה עמו מיומה הראשון של הקבוצה, ופרש בתום עונת 1955. אך הסקאוטים של קליבלנד לא הגיבו במהירות מספקת, ועד שהתעוררו – כבר חתם יונייטס בבולטימור עבור שכר הבסיס של 17,000 דולר לעונה. לזעמו של בראון לא היה גבול: מילא להחמיץ את יורשו הפוטנציאלי של גרהאם, אבל להפסיד אותו לעוזרו ותלמידו – וויב יובנק מבולטימור?

אולי אין זו אלא אגדה אחת מני רבות שנקשרו בשמו של המאמן המהולל. אך בכל מקרה עובדה אחת אינה ניתנת לערעור: מאז אותו יום בו חתם יונייטס בבולטימור במקום בקליבלנד – לא זכה בראון ולו באליפות אחת עד סוף הקריירה שלו: לא עם קליבלנד ולא עם הקבוצה השניה שיצר בדמותו ובצלמו, סינסינטי בנגלס. למעשה, סינסינטי עדיין ממתינה לאליפות ראשונה, ו"קללת יונייטס" עדיין רובצת על מפעלותיו של פול בראון, שנים רבות לאחר מותו.

יונייטס לא היה מוטרד מבעיותיו של בראון. החוזה הבסיסי אפשר לו לפרנס בכבוד את משפחתו ולהגיד שלום לפיגומים. הוא התיישב בבולטימור והחל מייד ליצור קשר עם האוהדים – רבים מהם אנשי צווארון כחול כמוהו, דייגי סרטנים ועובדי תעשיית הטבק המשגשגת של מרילנד. כפי שסיפרנו בפרק הקודם, קיבל יונייטס את ההזדמנות הראשונה שלו במשחק הרביעי של העונה, ומאז לא הביט לאחור. אחרי התבוסה במשחק הבכורה הוביל את הקולטס למאזן 4-4, כולל נצחון חוץ על האלופה ב"טעות לחוף האגם" ושחיטה רבתי של הפיינליסטית, הראמס, בממוריאל סטדיום, 21:56. משחקו המרשים של הרוקי הפך אותו בן לילה לחביב ה"פציינטים" ב"בית המשוגעים הפתוח הגדול בעולם". בסך הכל סיימו הקולטס את העונה במאזן 7:5, כשיונייטס מדייק באחוז גבוה מאד לתקופה – ודאי לרוקי – של כ-56, ומשיג 9 ט"ד ו-10 חטיפות.

יובנק היה מרוצה: הוא הבין שבדרך נס מצא את החתיכה החסרה לפאזל ההתקפי שראה בעיני רוחו.

בעונה שלאחר מכן נחת בליגה שחקן שהיה היפוכו המוחלט של יונייטס. פול בראון, שהתאכזב מנסיונו למצוא יורש לאוטו גרהאם, החליט ללכת לכיוון אחר לחלוטין ולקח בדראפט של 1957 את ג'ים בראון, רץ שחור מסירקיוז, על מנת שישמש כאבן היסוד לפרק ב' של האימפריה.

הגעתו של בראון לקליבלנד היתה שוות ערך בעוצמתה לפיצוץ גרעיני באיי האוקיינוס השקט. הוא חשמל את "הטעות לחוף האגם", סחף את קליבלנד להשתלטות מחודשת על הבית המזרחי, והוביל אותה למשחק האליפות מול אוייבתה הוותיקה, דיטרוייט של בובי ליין. נראה היה שמגע הזהב של פול בראון הוכיח עצמו פעם נוספת, וקליבלנד תשיג אליפות שמינית ב-12 עונות. אך ליין לימד את הכוכב הצעיר פרק בהלכות פוטבול, ודטרויט הביסה את קליבלנד 14:59. זו היתה גם הופעתו האחרונה של פול בראון במשחק אליפות. עידן הדומיננטיות שלו בליגה הגיע לקיצו, והזירה פונתה לכח חדש שעתיד לעלות.

בסדרה זו ג'ים בראון אינו דמות מרכזית: לכל היותר ניתן לתת לו קרדיט בראשית כל פרק תחת הכותרת "הופעת אורח מיוחדת". לכן לא אנסה לתאר במילים ספורות שחקן שרבים מאד רואים בו את גדול שחקני הפוטבול בכל הזמנים. מאחר שתפקידו בסדרה הוא להוות משקל נגד לשחקן הראשי, אסתפק בסקירה קצרצרה של ההבדלים התהומיים ביניהם.

יונייטס היה לבן, בראון שחור (ב-1957 משמעות הדבר חרגה הרבה מעבר להבדלי הצבע); יונייטס היה צנוע ומופנם, בראון תוקפני ומוחצן; יונייטס על המגרש היה שכלתני, מחושב, ממוקד, דורש ומקבל שליטה בכל אספקט של משחק ההתקפה, בעוד שבראון היה מתפרץ, אימפולסיבי, אינטואיטיבי על גבול האינסטינקט, מכה לפתע בהברקות בלתי מוסברות, ושיחק בעולם משלו, מנותק כביכול מחברי קבוצתו, אותם נשא על גבו הרחב. מבחינה זו הייתי משווה אותם לפיגו וזידאן, בהתאמה.

שני השחקנים האלה, אחד שנולד להיות כוכב והיה כזה מרגע שהחל לשחק, ואחד שעבר דרך חתחתים והגיע למעמדו בצירוף של מזל ודבקות במטרה, הפכו לשני הצדדים של אותו מטבע. במשותף היו עתידים להפוך את הליגה לסיפור הצלחה, כמעט במו ידיהם, ובו זמנית להיות מעורבים בשינוי תרבותי וחברתי עמוק, אולי המשמעותי ביותר מאז ימי מלחמת האזרחים. בהמשך אנסה להרחיב בנקודה זו, אך בשלב זה עוד היה רגע המהפך לוט בערפל. מעטים מחוץ לקליבלנד ובולטימור היו מודעים לקיומם של יונייטס ובראון: הם היו שחקנים עולים בליגה שולית, על גבול חוסר הרלבנטיות, והישגיהם לא הרשימו איש מחוץ לקהל הקנאי בעריהם. ספק אם הם עצמם הבינו, בסוף עונת 1957, כי בתוך שנה בלבד יהפכו לשם דבר מחוף לחוף.

יונייטס עבר עונה מוצלחת בבולטימור, הרחק מאור הזרקורים. הוא התבסס בתפקיד הקוורטרבק הפותח, השתלט על משחק ההתקפה של יובנק והחל לפתח קשר מיוחד, ראשון מסוגו בתולדות הליגה, עם האנד הצעיר ריימונד ברי. הוא סיים את העונה עם מספרים יוצאי דופן לאותה תקופה – 2,500 ירד ב-57 אחוזי דיוק, 24 ט"ד ורק 17 חטיפות. כל זאת, יש לזכור, ב-12 משחקים בלבד. תחת הנהגתו הגיעה בולטימור, לראשונה בתולדותיה כולל הקולטס המקוריים, למאזן חיובי של 5:7. יובנק קיים את הבטחתו לרוזנבלום, ואף שלא היה די במאזן זה כדי להגיע לפלייאוף (שכלל אז שתי קבוצות בלבד, אלופת כל בית) – הרי שגילם הצעיר של רוב השחקנים והכימיה המוצלחת ביניהם בישרה טובות לעתיד. רוזנבלום יכול היה להתרווח על מושבו בממוריאל סטדיום, ולדעת שקבוצתו אינה הולכת לשום מקום.

הנה הגענו, לאחר שניים וחצי פרקים של הקדמה, ל"משחק הגדול בהיסטוריה". כעת יזקוף הקורא הספקן את ראשו ויגיד: רגע אחד, אני לא מבין: מדוע אתה מתעקש לשים את השם הזה במרכאות? מה ההתחכמות הזו?

שאלה טובה, קורא ספקן. רשות הדיבור לארט דונובן, זקן שחקני הקולטס באותו משחק וחבר בהיכל התהילה: "כולם קראו למשחק הזה 'המשחק הגדול בהסטוריה'. אבל השחקנים ששיחקו בו לא הרגישו ככה. למעשה, לא הרגשנו שזה משחק גדול בכלל. הכל הלך בו עקום, כל מה שניסינו או נכשל או הצליח במקרה, בקושי, בזכות טעויות של היריב. רוב הזמן לא ידעתי לאן הולך המשחק, הוא היה כל כך מבולבל וחסר הגיון. כשניצחנו בסוף שמחתי, אבל חשתי שבאותה מידה יכולנו להפסיד".

לא מספיק? בבקשה, הנה עמיתו הצעיר ממנו, לני מור, רץ עם 113 ט"ד בקריירה וחבר בהיכל התהילה: "זה לא היה המשחק הכי גדול בהסטוריה וגם לא המשחק הכי גדול שלנו. המשחק באותה עונה שבו ניצחנו את סן פרנסיסקו וזכינו באליפות המערב היה יותר גדול ממנו".

עדיין ספקן? בבקשה, הנה יונייטס בכבודו ובעצמו: "למעשה לא חשבתי שמדובר במשחק גדול, הוא היה די חלש עד שתי הדקות האחרונות שלו, וגם כך לא התקרב למשחק שלנו נגד הניינרס. אבל עבור הרבה אנשים הוא היה משחק גדול".

טוב, חכם בלילה, יאמר הקורא הספקן. תשאיר את המרכאות שלך. אבל אולי תסביר לי למה אתה מבלבל לנו את המוח בהקדמות למשחק כל כך חלש ולמה לעזאזל קוראים לו "המשחק הגדול בהסטוריה"?!

לכך דווקא יש לי תשובה, והיא כוללת מילה אחת בלבד: טלוויזיה. בשנת 1958 נאלץ אלביס פרסלי לקטוע את הקריירה שלו כמלך הרוקנרול ולהתגייס. יו מקלייני, הרץ המעולה, השחצן וחובב החיים הטובים של סן פרנסיסקו, שכונה "המלך" ונחשב לאלביס של הפוטבול המקצועני, סבר שהגיעה העת להוכיח מיהו המלך האמיתי, ולהוביל את הניינרס סוף סוף לאליפות. אך תכניותיו נתקלו במכשול בלתי צפוי, כאשר הקבוצה הפסידה 5 משחקים וניצחה ארבעה בלבד. עם הגב אל הקיר הגיעו הניינרס לממוריאל סטדיום ונאבקו על הצלת העונה, כשהם פותחים פער של 7:27 במחצית. לאחר ההפסקה ביצעו יונייטס וברי מהפך אדיר וניצחו 27:35. במאזן 1-9, עם שני משחקים לסיום העונה, הבטיחו הקולטס לראשונה בתולדותיהם את אליפות הבית, לפני האלופה דטרויט ואימפריות העבר משיקגו ולוס אנג'לס. ריח של היסטוריה עמד באוויר. יובנק הערמומי הוריד את יונייטס לספסל, ושלח את ג'ורג' שו להרכב לשני המשחקים חסרי המשמעות בחוף המערבי. הקולטס הפסידו בשניהם, סיימו במאזן 3:9, ועלו למשחק האליפות נגד הג'איינטס – אותם ג'איינטס שהנחילו להם את הפסדם הראשון (והיחיד במשחק קובע) באותה עונה. השתיים נפגשו ב-28 בדצמבר 1958, היום המכריע בתולדות הליגה.

לקרוא לג'איינטס של 1958 "אימפריה" תהא לשון המעטה. דומה שלעתים רחוקות (ובוודאי לא כיום, בעידן השחקן החופשי ותקרת השכר) מתקבץ לו אוסף כוכבים כזה באותה קבוצה. הבה נסקור בקצרה את הכוכבים האורחים של הפרק: צ'רלי קונרלי, הקוורטרבק שהוביל את הקבוצה לאליפות בעונת 1956 בנצחון אדיר על שיקגו; לא אחד ולא שניים כי אם שלושה רצים כוכבים (יש לזכור כי באותה תקופה שיחקו ארבעה שחקנים מאחורי הקו, ולא 2-3 כפי שמוכר לנו כיום): וובסטר, טריפלט והגדול מכולם, פרנק גיפורד; אנד צעיר ומבטיח בשם דון מיינרד (אל דאגה, בהמשך הסדרה יקבל תפקיד עם יותר "בשר"); שחקן קו משכמו ומעלה בשם רוזבלט (רוזי) בראון; וזה עוד לפני שהגענו להגנה המפחידה של הקבוצה. בקו הקדמי שיחק הצמד אנדי רובוסטלי ורוזי גריר, זוללי קוורטרבקים לתיאבון; מאחוריהם ניצב החובט המאיים והקשוח ביותר בליגה, הליינבקר האמצעי סם הף; ובקו האחרון חיפה על כולם לא פחות ממלך החטיפות של כל הזמנים, אמלן טנל. הגנת הברזל של הג'יינטס, יחד עם משחק הריצה המשובח והתלת-ראשי, הם שהכריעו את שיקגו בעונת 1956, והם גם שניצחו עתה את ג'ים בראון וקליבלנד 0:10 במשחק הפלייאוף של בית המזרח, והעלו את הקבוצה לגמר שני תוך שלוש עונות.

ובעמדת המאמן? טוב, תודה ששאלתם: המאמן הראשי היה ג'ים האוול, שמעולם לא סיים עונה במאזן שלילי וכבר זכה באליפות אחת עם הג'איינטס, ובין עוזריו היו שניים מגדולי המאמנים בספורט האמריקני בכלל ובפוטבול בפרט: וינס לומברדי וטום לנדרי (סבלנות, גם אליהם נגיע בהמשך). ואם כל זאת אינו מספיק, המשחק נערך במגרשם הביתי של הג'איינטס, הלא הוא יאנקי סטדיום בברונקס, המכונה "הבית שבנה בייב רות'" - אותו בייב רות' שהיה בנה הנערץ ביותר של העיר בולטימור!

ומיהי המתמודדת החצופה הזו שמעזה לבוא לקודש הקודשים של הספורט האמריקני ולקרוא תגר על שושלת הג'יינטס, 4 פעמים אלופי הליגה ועוד כמה וכמה פעמים פיינליסטים? לא אחרת מאשר בולטימור קולטס, קבוצה צעירה בת 6 בלבד, ששחקניה אלמוניים כמו העיר עצמה, ואין מאחוריה כל היסטוריה מלבד כמה נסיונות כושלים וקטועים להחזיק קבוצה בליגה המקצוענית. מי היא ליד 34 העונות הרצופות של הג'יינטס המהוללים? מה היא חושבת לעצמה, שאנומליה כמו קליבלנד יכולה לחזור על עצמה?

המשחק שהתפתח בין השתיים היה עתיר תהפוכות. הדבר היציב היחיד בו היה הצמד יונייטס-ברי, שנתן הצגה חסרת תקדים בתולדות משחקי האליפות. ברי סיים את המשחק עם 12 תפיסות (שיא למשחק אליפות שמעולם לא נשבר!) ל-178 יארד וט"ד אחד. יונייטס סיים את המשחק עם מספר בלתי נתפס באותם ימים של 361 ירד, בתוספת ט"ד וחטיפה. 361 יארד במשחק אליפות, בקור של סוף דצמבר בחוף המזרחי? לא ייאמן, חשב כל מי שצפה במשחק.

וכאן אנו מגיעים לשורש העניין: באופן נדיר החליטה רשת NBC לשדר את המשחק לא רק לתחנות המקומיות בניו יורק ובולטימור, אלא בשידור חי מחוף לחוף. השילוב של הקבוצה הגדולה והמבוססת משוק התקשורת והמסחר מס' 1 במדינה עם הקבוצה המפתיעה המונהגת ע"י שחקן צעיר ובלתי מוכר, שכביכול הגיעה בטעות למעמד, עורר עניין רב. נוכחות רוב כלי התקשורת הגדולים במדינה במנהטן, הסמוכה כל כך לאצטדיון, הוסיפה לתשומת הלב. לראשונה בהסטוריה צפו מיליוני אנשים בכל רחבי ארה"ב במשחק פוטבול מקצועני בשידור חי – וג'וני יונייטס הכניע אותם ללא התנגדות. ככל שחלפו הדקות והצטברו המהפכים והמהלכים הדרמטיים פנו עוד ועוד אנשים לצפות במשחק. גמר ה-NFL, שמראשיתו נחשב לארוע שולי למשוגעים לדבר, הפך בן לילה לאירוע לאומי. הליגה הרוויחה אינספור מעריצים חדשים. קו פרשת המים נחצה.

מה ראו אותם צופים מופתעים? נסקור בקצרה את מהלכי המשחק, שכפי שרמזתי, היו שוליים בהשוואה להשפעתו התקשורתית.

הג'איינטס עלו על הלוח עם שער של הבועט פט סמרול – אותו סמרול שהפך לשדר הפוטבול הבכיר בטלוויזיה האמריקנית, בן זוגו של ג'ון מאדן. אותו סמרול ששידר כעבור 43 שנה את בעיטת מיליארד הדולר של אדם וינטיירי בסיום סופרבול 36. הקולטס לא התרגשו ועלו ליתרון 3:14 מט"ד של יונייטס לברי וריצה של הפולבק, אלן אמיצ'י. הג'איינטס המופתעים השיבו מלחמה וחזרו ליתרון 14:17 מט"ד בריצה של טריפלט וט"ד בתפיסה של פרנק גיפורד.

עד כאן ראו צופי הטלוויזיה משחק מעניין אך מרושל, עתיר איבודי כדור (8 במספר!) משני הצדדים, החטאות של שערי שדה, התקפות שמרניות (בעיקר של הג'איינטס) שלא הגיעו לשום מקום. הפעם לא הצליחה הגנת הג'איינטס לחפות על מגבלות ההתקפה, כי יונייטס וברי הצליחו להתגבר על כוכביה.

ואז הגיעו שתי הדקות האחרונות של הרבע הרביעי, אליהן התייחס יונייטס כמכפרות על חולשת המשחק. הג'איינטס הרחיקו את הכדור לקו ה-14 יארד של הקולטס והמשחק נראה גמור. כשהשעון מתקתק ברגע היה ברור לצופים שהקולטס לא יספיקו להגיע לטווח בעיטה. יונייטס חשב אחרת.

בני דורי והאוהדים הצעירים יותר זכו לראות כמה דרייבים בלתי נשכחים. נזכיר את אלוויי ב"טעות לחוף האגם" בפלייאוף 86'; את מונטנה נגד הבנגלס בסופרבול 23; את בריידי נגד קרוליינה בסופרבול 38; ואת מאנינג בשנה שעברה בגמר ה-AFC. אך ראוי שנזכור שהמונח "דרייב מכריע" (או כפי שהוגדר מאוחר יותר, "תרגיל שתי הדקות") נצרב בתודעה האמריקנית באותו יום, 28 בדצמבר 1958, כשג'וני יונייטס ניצח את השעון ובסדרת מסירות בלתי מתקבלת על הדעת הביא את הקולטס למרחק בעיטה של 20 יארד. יונייטס רץ החוצה, הבועט מיירה רץ פנימה, וכשנותרו שבע שניות לסיום – הבקיע והשווה.

מיליוני צופים מחוף לחוף עצרו נשימתם. עשרות השחקנים ביאנקי סטדיום הביטו זה בזה, משתוממים. המשחק נגמר בשוויון? מה קורה עכשיו? משחק חוזר בבולטימור? אליפות משותפת?

"ישבנו על הספסל וחיכינו שיגידו לנו מה קורה", נזכר יונייטס. "לפתע הגיע אחד השופטים ואמר ליובנק: שלח את הקפטן למרכז המגרש, צריך להטיל מטבע לפתיחת ההארכה. לא הבנו על מה הוא מדבר. מעולם לא שמענו על הארכה".

אכן, מדובר היה במושג חדש יחסית, שבקושי נעשה בו שימוש עד אותו יום. בעונה הסדירה לא היה מקום להארכה כלל; במשחקי הפלייאוף ובמשחקי ראווה מסויימים היתה אפשרות להארכה, אך עד אותו יום לא הגיעה ההזדמנות ליישמה בפלייאוף. והנה, דווקא במשחק הנצפה ביותר עד כה בתולדות הפוטבול המקצועני, עמדה האליפות להיות מוכרעת לראשונה בהארכה, בשיטת "המוות הפתאומי". הטוויסט הזה בעלילה שם חותמת סופית של סנסציה על המשחק. אם קודם לכן ניתן היה להתווכח על מקומו בהסטוריה, הוויכוח נגמר ברגע הטלת המטבע. צופי הטלוויזיה לא היו מוכנים לזוז מהמקלט בשום מחיר, מתקשים להאמין שהדרמה בה הם צופים אכן אמיתית.

הג'איינטס זכו בהטלת המטבע, אך המשיכו בתצוגה ההתקפית השמרנית ולא השיגו דאון ראשון. הם הרחיקו את הכדור לקו ה-20 של הקולטס. יונייטס היה מלא בטחון כעת: ללא לחץ זמן, כמו בדרייב הקודם, היה לו קל מאד לפרק לגורמים את ההגנה המותשת של הג'יינטס. הוא גמא 79 ירד ב-12 מהלכים, ובמהלך ה-13 הניח את הכדור בידיו של אמיצ'י, שהשיג ט"ד שני במשחק מקו היארד האחד. מבט חטוף בתמונה ההסטורית של אותו ט"ד יגלה דבר מוזר: אין אף שחקן של הג'איינטס בסביבתו של אמיצ'י. הגנת הג'איינטס קרסה, המומה ומובסת. הקולטס, בעונתם הששית בגרסה 2.0, זכו באליפות הליגה. וגיבור אמריקני חדש נולד, מופץ למיליוני בתים בו זמנית דרך מסכי שחור-לבן מרצדים: ג'וני יונייטס.

בהמשך הסדרה נעסוק בהרחבה בתוצאותיו והשפעותיו של "המשחק הגדול בהסטוריה". כעת נציין רק את הקומץ הקטן ביותר שהושפע ממנו: 12 בעלי הקבוצות בליגת ה-NFL. חבורה מצומצמת זו של אנשי עסקים אמידים למדי אך לא עשירים כקורח החזיקה את הברווזון המכוער של הספורט האמריקני במשך 39 עונות. הם המשיכו להחזיק בו למרות שהיה ברור כי לעולם לא יורשה להכנס לאגם הברבורים האצילים של המכללות; למרות הקשיים הכלכליים, הקריסות והנטישות; למרות שהקומישינר בל עצמו אמר בשנות ה-40: "איש מעולם לא הרוויח כסף מפוטבול מקצועני, אבל הרבה מאד הפסידו כסף כי חשבו שיצליחו". הם החזיקו בו מתוך אהבת המשחק ומתוך אמונה עיוורת וחסרת הגיון בעתיד טוב יותר. 12 האנשים האלה התעוררו בבוקרו של ה-29 בדצמבר 1958, וגילו כי בלילה הטיל הברווזון המכוער שלהם ביצת זהב ענקית.

*בפרק הבא: השיא הבלתי שביר