בואו נתחיל מהסוף דווקא, הפעם. אחרי שבריידי עשה את הניל דאון האחרון שלו (זה רק אני, או שלקבל 2 דקות של כריעות ברך בסופו של אחד המשחקים האיכותיים והמותחים של השנים האחרונות היה אחד הלט-דאונס הכי גדולים של העונה?) המצלמה התפקסה על בליצ'יק מתחבק עם השחקנים שלו והכי מדהים מחייך מאוזן לאוזן. אני מודה, לראות את בליצ'יק מחייך ככה, אחרי כל מסיבות העיתונאים קפוצות הפה ולחיצות היד החפוזות, גרם לי לחשוב. תתאפקו, שניה זה מגיע.
השבוע יצא לי להגיע לחיפה שלוש פעמים, הפעמיים המאוחרות מטעם העבודה ברכבת (הנה שלוש סיבות בשבילכם למה לא לנסוע ברכבת: זקנים, זקנים שמרשרשים כל הדרך עם שקיות, וזקנים שצועקים בפלאפון בקולי קולות עם המ"פ שלהם ממלחמת קדש על סוג המרגמות שהיו להם על הזחלמי"ם. נשבע בסנטר המפוצל של בריידי שהיה לי אחד כזה השבוע). אבל לא על הנסיעות הללו, המרתקות יש לומר, אני רוצה לדבר, אלא על הפעם הראשונה בה הצפנו לאיזור המפרץ ("המפרץ" עלאק, אפשר לחשוב נסענו לסן פרנסיסקו. טוב, האמת היא שנסיעה לחיפה תמיד מזכירה לי יציאה לחו"ל משום מה), כשי' ואני הגענו על מנת להשתתף (אני) ולצפות (י') במשחק הראשון של קבוצת הפוטבול שלי, השרון פיונירס, מול הקבוצה המצוינת מחיפה. אם אתם לא יודעים שיש ליגת פוטבול פעילה בישראל, אתם לא לבד הליגה היא חדשה ותפתח את משחקיה לראשונה העונה, אבל כבר מזמן רציתי להזכיר אותה, ועכשיו יש לי שלוש סיבות מצוינות.
1. גם אם אין סיכוי לראות פה עשרת אלפים צופים במשחק, או את אחד השחקנים בליגה משחק אי פעם במקצועניים, הרי שאם אתם אוהדים של פוטבול, אתם חייבים להיות מרוצים מהעובדה שלראשונה אתם לא צריכים לפנטז על לקחת את הילדים שלכם, לשבת על הדשא עם כוס בירה טובה ולראות ממש משחק פוטבול, אתם ממש יכולים לעשות את זה, וזה הכל כחול לבן (שבניגוד לליגת הבייסבול שאך הסתיימה פה, משוחקת כמעט רק על טהרת ילידי הארץ).
2. כמה חברים לקבוצה ביקשו שאני אדבר על הליגה, ומכיוון שאני צריך לשחק מול החבר'ה האלה באימונים ואני מאוד אוהב את הפנים שלי, אז הנה.
3. טוב, אני משחק בה.
אני לא ארחיב יותר מדי על המשחק עצמו, גם כי הוא היה משחק קדם עונה בלבד וגם כי לא למטרה הזו התכנסנו, אבל אני כן אציין שהמשחק היה הגנתי ברובו (קצת כמו זה שראינו ביום ראשון), כשברבע האחרון הצליחו החיפאים לשבור את הגנת הברזל שלנו (בערך) ובסופו של דבר לנצח, פשוט כי הם היו טובים יותר. בסוף המשחק, כולנו לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו לנו הביתה דואבים אבל מרוצים סך הכל. אבל למרות שי' ואני התנחמנו בכנאפה נהדרת בדליית אל כרמל (הנה משהו שלאמריקאים בחיים לא יהיה) בדרך הביתה, כל הדרך לא עזבה אותי התחושה שאם הייתי עושה קצת יותר, אם הייתי קצת יותר אגרסיבי, ואם הק"ב היה מצליח להשלים את אותה מסירה, ואם הפאנט ההוא לא היה נחסם (טוב, הרבה אמים, יש לנו הרבה על מה לעבוד, מסתבר) אז אולי כן היינו מצליחים לנצח את המשחק הזה. ופה אני חוזר לעניין בליצ'יק.
ווס עשה את ההבדל
תשמעו, אין ספק בכלל שבליצ'יק לא בדיוק יהיה בטופ 10 שלי להיות בייביסיטר לילדים שעוד אין לי (ואם כבר, גם לא בריידי הוא בטח יפטם את הילד בשוקולד כדי שלא יפריע לו למזמז את ג'יזל על הספה שלי) אבל אני מוכרח לומר שאולי עשינו לבחור קצת עוול בשבועות האחרונים. כמו שאני וחבריי לקבוצה רק רצינו לנצח את אותו משחק, ואחר כך בעטנו בעצמנו על אותם דברים שהיינו יכולים לעשות טוב יותר, גם בליצ'יק בסך הכל רוצה לנצח. מאוד. הרבה יותר מרובנו, כנראה. הוא כל כך רוצה לנצח שהוא מוכן לעשות דברים נלוזים, להתעלם מהעולם שבחוץ, להתייחס לכולם (חוץ מלשחקנים שלו, שבמפתיע לא שמעתם מאף אחד מהם מילה רעה עליו, כנראה מסיבה טובה) כמו חרא, רק בשביל אותו ניצחון. וכשאותו ניצחון מיוחל באמת מופיע, אחרי השנתיים הקשות שעברו עליו (בסטנדרטים שהוא הציב לעצמו, שנתיים שבהן הוא "רק" עלה לפלייאוף, הן שנתיים איומות), אתה רואה את הבן אדם ביל, ולא את המאמן בליצ'יק, זה שניצחון מוציא ממנו את אותו חיוך שהוא מוציא מכולנו.
טוב, ועכשיו לקצת ניתוח של המשחק. לפני שנדבר על נקודות ספציפיות, אני מוכרח לומר שהיה מדובר באחת הפעמים הבודדות שמשחק באמת מצליח לעמוד בהייפ שקדם לו, זה היה אחד המשחקים הטובים בשנים האחרונות (אם כי לא טוב כמו המפגש הקודם בין שתי הקבוצות בפלייאוף שעבר), שבו שתי הקבוצות ביצעו להפליא את תוכנית המשחק שלהם, וידעו לעשות את ההתאמות הנכונות, ובנוסף, גם קיבלנו דרמה וקאמבק כמו שצריך. בקיצור, משחק שאחריו קשה מאוד לחזור לצפות במשחקים של קבוצות אחרות, כי אין סיכוי לשחזר את אותה רמה.
ישנם דברים ברורים מאליהם שכל מי שראה משחק פוטבול אחד-שניים בחייו יכול להבין, גם בלי להיות מומחה גדול. זאת לא חכמה גדולה להגיד שהגנת הריצה של הפטריוטס לא תיפקדה (עוד מעט גם על זה) או שרנדי מוס היה ענק (וגם על זה) או שהגנת אינדי באה מאוד מוכנה ועשתה עבודה נפלאה בלחץ על בריידי, בעיקר בשלושת הרבעים הראשונים של המשחק, או שהשיפוט בליגה הישראלית היה טוב יותר ממה שראינו בדום של אינדי. אבל לא על הנקודות האלה אני רוצה לדבר, אלא דווקא על אלו הקטנות והלא אינטואיטיביות, שלטעמי הן אלו שמענינות הרבה יותר.
הנקודה הראשונה שהתכוונתי לדבר עליה היתה השמרנות באימון של דאנג'י, אבל לצערי דודי כבר תפס את הנישה הזאת, אז אני אסתפק בלהגיד שבניגוד לדודי, אני לא מאמין שדאנג'י הוא זה שהפסיד לקולטס את המשחק בניהול השמרני (ואני מתאפק לא להשתמש במילה פחדני) שלו, אבל אם אני אוהד הקולטס אני מודאג מהרגרסיה הזו של דאנג'י, ששנה שעברה היינו בטוחים שנפתר מהעכבות שלו, אבל מסתבר שקשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים.
הנקודה השניה שלי נוגעת ברסיבר החשוב של הפטס ביום ראשון. ולא, אני לא מדבר על רנדי מוס. כן, כולנו ראינו את התפיסה ההיא ביד אחת (אין לי מה להגיד חוץ מ-ג'יזס קרייסט!) כמו גם את הט"ד ואת העובדה שבצר לו בריידי הלך אליו פעם אחר פעם (מה שמעניין זה שאף אחד לא זוכר גם שלמוס היו לפחות שתי הפלות קריטיות ברבע הרביעי, שאחת מהן במזל לא הפכה לאינטרספשן, אבל ככה זה כשמנצחים, ולהיפך ראו ההפלות של רג'י וויין).
אבל למרות זאת, לטעמי רנדי מוס הוא לא זה שעשה את ההבדל משנה שעברה בעמדת הרסיבר, אלא דווקא זה שסיים עם 38 יארד קטנים, ווס וולקר. תרשו לי להתמקד בשני מהלכים שוולקר היה מעורב בהם, אף אחד מהם לא הט"ד שלו, שלטעמי עשו את אותו הבדל.
המצב הראשון היה כאשר הקולטס מובילים 17:20, ואינדי מרחיקה אחרי סאק על פייטון, רק כדי לראות את אותו וולקר מחזיר את הכדור 23 יארד לאמצע המגרש, כדי לתת לבריידי עמדת פתיחה מצוינת. בשני המשחקים בעונה קודמת בין הקבוצות נאלץ בריידי להתחיל את הדרייב האחרון שלו, שהיה עשוי להשוות את המשחק או לתת לפטס את היתרון, עמוק-עמוק בטריטוריה שלו ובשתי הפעמים זה נגמר בחטיפה מסיימת משחק. מסתבר שגם שחקנים גדולים צריכים עזרה לפעמים.
המצב השני גם הוא הזכיר מאוד את המשחק השני מעונה שעברה. במצב של 20:24 לפאטס, עם קצת יותר מ-2 דקות על השעון ודאון שלישי ארוך, נזקקו הפאטס לדאון ראשון אחד כדי לסגור את המשחק. בדיוק באותו מצב (עם טיפה יותר על השעון) היו הפטס בעונה קודמת, אלא שמסירה של בריידי לרישה קאלדוול (להלן, פנסים) פנוי לגמרי נפלה על הרצפה, הפטס נאלצו להרחיק וההמשך ידוע. לא הפעם. ראוט מושלם של וולקר, תפיסה בידיים בטוחות ומה שנשאר לבריידי זה לרדת על ברכיו (אוי, זה נשמע יותר רע ממה שהתכוונתי). וזה, ידידיי, כל ההבדל.
סוגרים את דאלאס
הנקודה האחרונה שאני מוכרח לדבר עליה היא הגנת הפאטס. כולנו ראינו את המשחק ואת ג'וזף אדאיי רץ ורץ ולא מבין איפה בדיוק המגינים של הפטס. במבט ראשון, זה נראה כאילו דאנג'י עשה פה בית ספר למי שאמור להיות המוח ההתקפי הגדול בליגה, כשהוא מנצל, כביכול, את חולשת הגנת הריצה של הפאטס שוב ושוב. אבל, בהסתכלות חוזרת, אפשר לראות שאמנם מדובר בניצול מקסימלי של חולשת היריב, אבל לא בטוח בכלל שהיריב לא רצה להיות כל כך חלש.
שני דברים שינה בליצ'יק בהגנה לקראת המשחק. הראשון, הוא לקח את רודני האריסון, הסייפטי שלו, ושם אותו בצורה אקסלוסיבית על דאלאס קלארק. המשמעות של המהלך היא פשוטה הסייפטי שלך, שאמור להיות נקודת העצירה האחרונה לריצת שחקני היריב, למעשה מנוטרל. התוצאה ריצת ט"ד של 80 יארד על ידי ג'וזף אדאיי לקראת סיום המחצית. התוצאה שפחות שמים לב אליה דאלאס קלארק מסיים את המשחק עם שתי תפיסות בלבד, ל-15 יארדים מסכנים. למי שעוקב השנה לא קשה להבין למה הנתון הזה כל כך משמעותי דאלאס קלארק הפך השנה אולי לשחקן החשוב במערך ההתקפי של הקולטס (אחרי מאנינג, כמובן) ועם היעדרותו של מארווין האריסון הוא הפך למשמעותי עוד יותר.
למעשה, בליצ'יק הגיע למשחק עם מטרה אחת ברורה לעצור את פייטון מאנינג, לא משנה מה המחיר, גם אם זה אומר שאדאיי ירוץ ויתפוס חופשי (קצת בדומה למה שהוא עשה מול הראמס בסופרבול הראשון של הפטס). ואת זה הוא השיג על ידי אותה הסטה של האריסון וגם על ידי השינוי ההגנתי השני עליו אני הולך לדבר הכנסה של ליינמן רביעי על חשבון ליינבקר.
לא מן הנסתר הוא, שבליצ'יק בונה את ההגנה שלו מסביב לחוליית הליינבקרים שלו ורואה אותם כחלק החשוב בהגנה, כחלק משיטת ה-3-4, שסומכת על הליינבקרים לעצור את הריצה ולייצר לחץ על הק"ב, כשמטרת הליינמנים היא בעיקר לחסום את הריצה דרך האמצע. בזה שבליצ'יק העלה ליינמן נוסף, הוא איפשר לאדאיי, כאמור, לרוץ פחות או יותר חופשי דרך האמצע, הכל במטרה להפעיל לחץ על פייטון. בתחילה היה נראה שהטקטיקה הזאת נכשלה בגדול, כשלא רק שאדאיי חגג, אלא שהקו ההתקפי של הקולטס הסתדר בלי בעיות מרובות עם הלחץ המסיבי ופייטון הצליח לעמוד בפוקט ולחלק כדורים בחופשיות בשלושת הרבעים הראשונים. אבל, למזלם הרע של הקולטס, פוטבול משחקים ארבעה רבעים, ואת פירותיו של אותו לחץ בלתי פוסק ראו הפטס כאשר בשני הדרייבים האחרונים והמכריעים הם הצליחו להגיע לפייטון סוף סוף, להוריד אותו לקרקע ובפעם השניה אף לקחת לו את הכדור, במה שהיה אקורד הסיום של פייטון במשחק. לא מן הנמנע בכלל, שאותה הצלחה בדרייבים האחרונים קשורה ישירות לאותו לחץ שהפעיל בליצ'יק, שהחליש ועייף את קו ההתקפה של אינדי, עד שבסופו של דבר הוא נשבר.
חומר למחשבה
אם יש אנלוגיה שעולה לי בראש בהקשר של המשחק הזה, היא קרב האיגרוף אולי המפורסם בהיסטוריה, ה"ראמבל אין דה ג'אנגל" בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן, כשכל הקרב נותן עלי המבוגר, שכבר איבד את זריזותו המפורסמת, לפורמן לחבוט בו שוב ושוב, עד שבסיבובים המאוחרים אזלו לפורמן הכוחות, מה שאיפשר לעלי לנצח בנוק אאוט בסיבוב השמיני. מה שהאמריקאים אוהבים לקרוא מתקפל אבל לא נשבר. בדיוק מה שהפאטס עשו ביום ראשון.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שזה מה שבליצ'יק צייר על הלוח כשהוא חשב איך הוא מנצח את המשחק הזה אני די משוכנע שבמחצית הוא דפק את הראש שלו (או של השחקנים שלו) בקיר, אבל לפעמים מה שנראה כניצחון בנוק אאוט לקבוצה אחת, עשוי להתברר כניצחון בנקודות לקבוצה השניה.
כמה נקודות לפני סיום, בקצרה, כי בכל זאת יש עוד כמה קבוצות בליגה שדורשות התייחסות:
- בשנים האחרונות עשו לעצמם מנהג הג'איינטס לפתוח את העונה חזק, רק כדי להפוך לנמושות בסיומה ולהגיע לפלייאוף בזחילה על הגחון. בשבועיים הקרובים הם הולכים לפגוש את דאלאס בבית ודטרויט בחוץ אני מאמין שאז נדע האם הם על באמת או שזאת עוד אחת מהעונות האלה.
- כמה אידיוט נורב טרנר יכול להיות? וכמה שחקני פנטזי זועמים יש עכשיו בעולם שהיו מוכנים לירות בו במקום?
- ואם מדברים על פנטזי, כמה אנשים, כמוני, לקחו את ההגנה של בולטימור בסיבובים המוקדמים ועכשיו מוכנים לאכול את המעיים של בראיין ביליק?
- האם הגיע הזמן לפורטי ניינרס לזנוח סופית את פרוייקט אלכס סמית' וללכת על ק"ב חדש בדראפט הקרוב?
- מישהו באמת מופתע שלארי ג'ונסון נפצע ואולי גמר את העונה? טוב, אולי הרם אדוארדס.
- מילה אחת על החייזר העונה לשם אדריאן פיטרסון - בעונת הפרשמן שלו באוניברסיטת אוקלוהומה שבר פיטרסון כל שיא פרשמן אפשרי (ורק שמרנות של מצביעי ההייזמן, שלא מוכנים לתת אותו לרוקי, מנעה ממנו לקחת את הפרס הנכסף הביתה) אבל השנתיים הבאות שלו היו הרבה פחות טובות והוא בילה את רובן עם פציעות על הספסל. כולי תקווה שלא נראה את אותה תופעה חוזרת על עצמה גם במקצוענים.
- אחרון חביב - כולם מניחים שהמסלול של הפאטס פתוח לעונה מושלמת, אבל לאור הביצועים של הסטילרס (שעוד צריכים לפגוש את הפאטס) במאנדיי נייט האחרון ועם זיכרון של לפני שלוש שנים, אז היו הסטילרס אלה שהרסו לפטס את העונה המושלמת, אולי זה לא כזה ברור מאליו.
טוב, נעשה את הסיום קצר, סיבה 134 שבגללה אני מתגעגע לאמריקה:
נהגי מוניות שירות.
