אופציה חלופית – עבודת בניין בפיטסבורג

שאלה מצויינת למחקר גיאופיסי מקיף: מה יש בהרי ועמקי מערב פנסילבניה שמצמיח מוסרים גדולים? האם אלה המים של מקורות נהר האוהיו? האוויר הרווי עשן כבשני פלדה? תהא התשובה אשר תהא, העובדות מדברות בעד עצמן: בהיכל התהילה של הפוטבול המקצועני יש לא פחות משישה קוורטרבקים (בלנדה, יונייטס, ניימת', מונטנה, מרינו וקלי) שנולדו באיזור מצומצם זה של ארה"ב, וזאת מתוך 23 קוורטרבקים בלבד מהעידן המודרני, יותר מרבע! נשמע מוגזם מכדי להיות צירוף מקרים.

האם ניתן למצוא מכנה משותף לשישה? מבחינת סגנון המשחק, כישורים או אישיות, הם חבורה די מגוונת. די להעמיד את דן מרינו מול ג'ו ניימת' כדי להבין זאת. אך בכל זאת, רובם בני מהגרים ממוצא לא אנגלו-סקסי, כולם לא פרוטסטנטים, שגדלו במשפחה מהמעמד הנמוך – פרופיל אופייני למדי לתושבי "חגורת החלודה" במחצית הראשונה של המאה ה-20. אם נזכור ש"חגורה" זו היוותה את התשתית לליגה המקצוענית, אולי נתחיל לראות בכל זאת אלמנט מאחד, כמו ציווי גנטי וסביבתי לשחק בכדור הביצתי.

בעיר הגדולה באיזור, הלא היא פיטסבורג על גדות נהר האוהיו, נולד בשנת 1933 ילד בשם ג'ון למשפחה ליטאית בשם יונאייטיס, שפקידי ההגירה באליס איילנד שינו את איות שמה לצורה לטינית, "יונייטס". כמו רוב בני המהגרים בעיר גדל ג'ון בבית עני, כשאביו נפטר בהיותו בן 5, ואמו נאלצה לעבוד בשתי משרות. דודו של יונייטס שימש לו כעין תחליף אב וייעץ לו בשעת הצורך; אך כפי שהתברר בדיעבד, ההחלטה החשובה בחייו של יונייטס נתקבלה בניגוד לעצת הדוד.

כבר בסיום התיכון התברר ליונייטס הצעיר שלא יהיה לו קל להתקדם בעולם הפוטבול. מכללות מעטות הסכימו להציע לו מלגה, ואוניברסיטת פיטסבורג דחתה אותו כשלא עבר את בחינות הכניסה. בסופו של דבר הצליח להשיג מלגה מלואיוויל, ושם שיחק בשנים 54-51.

סדרה זו עניינה הקריירה המקצוענית של יונייטס ולכן לא ארחיב את הדיבור על קריירת הקולג', אך יש לציין כי בעקבות החלטת נשיאות האוניברסיטה לקצץ בתכנית הפוטבול, הצטמצם מספר השחקנים לחצי וחייב את הנותרים, ובהם יונייטס, לשחק 60 דקות – כמקובל אז במקצוענים. יונייטס, תוך שהוא מפגין את יכולת ההתמודדות המפורסמת שלו כבר בגיל צעיר, שיחק כקוורטרבק, ליינבקר ומחזיר בעיטות – וכל זאת עם גוף כחוש של פחות מ-70 ק"ג על 1.85... אין צורך לומר שלואיוויל לא היתה הצלחה מסחררת באותה תקופה, אבל יונייטס צד בכל זאת את עיני הסקאוטים המקצוענים, ובדראפט של 1955 נבחר בסיבוב התשיעי (לא רע בתקופה של 12 קבוצות) ע"י הסטילרס, קבוצת עיר הולדתו.

אלא שלפיטסבורג היו אז ארבעה רכזים בסגל, ויונייטס הפסיד את המקום השלישי בסגל הסופי לקוורטרבק אחר מהעיר, עוד בן למהגרים מזרח אירופיים, טד מרצ'יברודה (כן, כן, גם אליו עוד נחזור בהמשך). מאוכזב, חזר בוגר הקולג' המובטל לשכונה, ומאחר שהיה כבר נשוי ואב, החל לעבוד בבניין, בדרך לקיום אפרורי בעיר האפורה, כמו הוריו לפניו. למען הנשמה והכושר שיחק פוטבול בקבוצה חצי מקצוענית בעיר, בלומפילד ראמס, תמורת שכר מדהים של 6 דולר למשחק. חלום הפוטבול המקצועני נראה רחוק מאד, אולי בלתי מושג.

וזה הזמן לחזור לחוף מפרץ צ'ספיק, לעיר דייגי הסרטנים, ולברר מה עשה בינתיים אדון רוזנבלום כדי לוודא שגורל הקולטס 2.0 יהיה שונה מזה של הקולטס 1.0.

לרוזנבלום היו שני יתרונות גדולים על ארבע הקבוצות המפורקות שהיוו את הבסיס לקולטס החדשים: איצטדיון וקהל. האיצטדיון, ממוריאל סטדיום המהולל, היה למעשה חדש לגמרי. הוא נבנה על בסיס איצטדיון קיים (האיצטדיון העירוני) תוך כדי פעילות, ושמר על צורת הפרסה המקורית – רק שהפך את כיוון הפתח. לא היה מקום מתאים ממנו לארח את הקבוצה החדשה עם סמל הפרסה.

שנה לאחר שובם של הקולטס חזרה לעיר גם ליגת הבייסבול הבכירה, אחרי הפסקה ארוכה בהרבה, בדמותם של סט. לואיס בראונס, ששינו את שמם לבולטימור אוריולס. האיצטדיון החדש שימש את שתי הקבוצות, כמקובל אז (איש לא העלה בדעתו לבנות שני איצטדיונים גדולים באותה עיר, ודאי לא איצטדיון שישמש אך ורק קבוצת פוטבול מקצוענית אחת). הוא עתיד היה לחזות בהרבה רגעים בלתי נשכחים. עם קרוב ל-50 אלף מושבים, היה בו גם מקום לגידול בקהל הצופים – אפילו משחקי אליפות הליגה באותה תקופה משכו לעתים רחוקות מעל 40 אלף. האוהדים שמילאו את האצטדיון היו קנאים ונלהבים מהיום הראשון, כפי שהוכיחו במאמץ המקורי להחזיר את הזכיון לעיר. התנהגותם העניקה לאצטדיון את הכינוי "בית המשוגעים הפתוח הגדול בעולם". תמיכתם בקולטס היתה בלתי מתפשרת, קולנית ואפקטיבית.

כעת חסרו לרוזנבלום רק שני דברים – מאמן ושחקנים... כצפוי, העונה הראשונה של הקבוצה לא היתה מוצלחת, והיא סיימה אותה במאזן 9:3. אך רוזנבלום לא נבהל. הוא התכוון להישאר בעיר לטווח ארוך, ולא לחזור על טעויות קודמיו. הוא העביר את המאמן מולזוורת' לתפקיד הסקאוט הראשי ושלח אותו לחפש כשרונות מתאימים, והוא עצמו פנה לחפש מאמן חדש, מוצלח יותר.

לרוזנבלום לא היה ספק להיכן עליו לפנות כדי למצוא מאמן שיבנה קבוצה לשנים – היה רק מקום אחד: קליבלנד, שם ניהל פול בראון הגדול – כבר אז מאמן אגדי – את האימפריה של הפוטבול המקצועני. הקהל העצום של הבראונס, שהביא להם 4 אליפויות בארבע העונות של ה-AAFC, זכה לחגוג אליפות גם בעונתם הראשונה בליגה הוותיקה, ולאחר מכן הגיעה הקבוצה לעוד שלושה משחקי גמר רצופים – והפסידה בכולם. הבראונס שלטו בבית המזרחי של הליגה ללא מצרים, ואישיותו של בראון שלטה ללא מצרים בקבוצה על כל היבטיה. זה מה שרצה רוזנבלום – והוא החל לחזר אחרי עוזריו של בראון, במטרה להביא לבולטימור משהו נוסחת הקסם של "הטעות לחוף האגם".

לאחר נסיון כושל להחתים את העוזר קולייר, הצליח רוזנבלום לפתות עוזר נוסף, ווילבור (וויב) יובנק. כל שעליכם לדעת על יובנק, הינו שהוא המאמן היחיד בהסטוריה של הפוטבול המקצועני שזכה כמאמן ראשי באליפות עם שתי קבוצות שונות. בהמשך נעסוק בהרחבה בשתיהן.

יובנק הנהיג בקולטס פילוסופיה שלמד ממורו ורבו, בראון: קבוצה בונים מלמטה, לא מלמעלה. הדרך אינה עסקאות יקרות עבור כוכבים נוצצים, אלא גידול אטי והדרגתי של כוכבים בבית, דרך הדראפט, או מציאת שחקנים אלמוניים שאיש אינו רוצה ומתן הזדמנות נוספת. גישה זו שולטת בקבוצה עד היום, ושרדה את כל תהפוכות הגורל. מי שרוצה הוכחה לכך יבדוק את סגל הקולטס הנוכחי ויספור כמה שחקני רכש מקבוצות אחרות בליגה משחקים בהרכב (רמז: קוראים להם אדם וינאטיירי...). למעשה ניתן למצוא רק מקרה אחד מובהק, בשנת 1987 (עסקת דיקרסון), בו חרגו הקולטס ממורשת יובנק, ואין צורך לספר לכם שהחריגה הזו הביאה אפס אליפויות.

וכך, לאט וביסודיות, אסף יובנק את השחקנים שיאפשרו לו לחקות את בראון וליצור אימפריה משלו. ארט דונובן, כוכב הקולטס גרסה 1.0, שהספיק ליפול גם עם הניו יורק ינקס וגם עם הדאלאס טקסנס, הוחזר ע"י רוזנבלום לעיר כבר בעונה הראשונה, וכמוהו ג'ינו מרקטי, עוד פליט של הינקס/טקסנס. השניים היוו את לב הגנת הקולטס. יובנק הפנה מאמציו להתקפה: הוא בחר בדראפט את ריימונד ברי, ווייד אנד (כפי שכונו הרסיברים בשנות ה-50); שנה אחריו את לני מור, רץ; ושנה לאחר מכן את ג'ים פרקר, תאקל.

אבל הרכישה המכרעת נבעה לא מתכנון ארוך טווח ולא ממעקב שיטתי וממושך, אלא מצירוף מקרים. הסקאוט והמאמן לשעבר מולזוורת' איתר בפגרה שלפני עונת 1956 שחקן קו בקבוצת בלומפילד ראמס בשם דגלאו, פועל בניין ממוצא קרואטי, וזימן אותו למבחן בקולטס. דגלאו עדכן את חברו לקבוצה ולעבודת הבניין, יונייטס, על ההזדמנות שנקרתה בדרכו, וביקש ממנו להצטרף אליו למסע הארוך לחוף המפרץ. יונייטס פנה להתייעץ עם דודו, שאמר לו: "אל תלך. אם גם הקולטס יוותרו עליך, זה ייראה רע ושום קבוצה אחרת לא תקח אותך. חכה שתקבל הצעה קונקרטית, בינתיים תמיד תוכל להמשיך לעבוד בבניין". יונייטס בן ה-23 דחה את עצת הדוד. שני הפועלים קנו כרטיסים לבולטימור, וכדי שלא להוציא כסף בדרך הצטיידו בבקבוקי מים למשך המסע – בקבוקים שקנו בכסף שלוו מחבריהם. הם הגיעו בשלום ליעדם, ויובנק הסכים לבחון גם את יונייטס. יונייטס קיבל מייד מקום בסגל כמחליפו של הקוורטרבק ג'ורג' שו, שחקן שייזכר רק משום שאיבד את מקומו ליונייטס.... דגלאו, לעומתו, לא התקבל לקבוצה וחזר לפיטסבורג, לבלומפילד ראמס ולאתר הבניה. את חלקו לתולדות הפוטבול המקצועני הוא תרם מעל ומעבר.

לפני שנתאר את תוצאות אותה החתמה בת מזל, הבה נבחן את בית המערב ב-NFL באמצע שנות החמישים. הבית היה שרוי בתקופת מעבר ממושכת, כאשר האימפריות המובהקות של שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים שקעו בחוסר יציבות (שיקגו, הראמז) או בחוסר תקווה (הפאקרז, שלא התאוששו עדיין מפרישתו של הסופרסטאר דון הטסון). הקבוצה היחידה בבית שהפגינה יכולת והישגים של אימפריה היתה דטרויט, בהנהגת הקוורטרבק המעולה בובי ליין – אולי האבטיפוס של הרכז בשנות החמישים, והסמל למשחק ההתקפה המסורתי שעמד לעבור מן העולם. דטרויט זכתה ב-3 אליפויות בשש עונות, הגיעה פעם נוספת לגמר, וניהלה מאבק איתנים כמעט מדי שנה עם הבראונס, מלכי הבית המזרחי.

זה היה הרקע לראשית הקריירה של יובנק כמאמן הקולטס. שלוש עונותיו הראשונות הניבו עדיין מאזנים שליליים, אך ניכר שיפור מעונה לעונה, ורוזנבלום והאוהדים המשיכו להאמין. ב-1956, עונתו הרביעית, נתקל במשחק הרביעי בתקלה בלתי צפויה: הקוורטרבק שו נפצע ונאלץ לצאת, והרוקי האלמוני יונייטס עלה במקומו, נגד שיקגו בחוץ. המסירה הראשונה בקריירה של השחקן הצעיר נחטפה, הוחזרה לטצ'דאון, והקולטס הובסו 58:27. אבל יונייטס, בדרך שתאפיין אותו לאורך כל הקריירה, לא התרגש כלל: הוא קיבל את ההזדמנות עליה חלם, וכעת לא היה לו ספק שיגשים את כל מטרותיו, יהיו הקשיים והמכשולים אשר יהיו. החלה הספירה לאחור ל"משחק הגדול בהסטוריה".

באותה שנה, 1956, יצא למסכי הסינמסקופ סרט חדש של הצמד המיתולוגי ג'ון פורד וג'ון וויין: "המחפשים". בסרט היו כל הסממנים של מערבון קלאסי מתוצרת פורד: אינדיאנים רשעים שחוטפים ילדה לבנה תמה וזכה, ודודה ההרואי שיוצא על סוסו להחזירה הביתה. רק עמוק לתוך הסרט התחוור לצופים שזה אינו מערבון קלאסי כלל ועיקר, ושג'ון וויין, סמל אמריקני בסדר הגודל של פסל החירות והר רשמור, הופך לנגד עיניהם מגיבור לנבל. וויין סימל בסרט את הצד האפל של התרבות האמריקנית: הגזענות, הגסות, הפראות האלימה המוסווה תחת מעטה דקיק של "תרבות", הקנאות החשוכה, הפרנויה המינית, התשוקה לדם. מפגן הכח המדהים של וויין ופורד בישר את קץ עידן התמימות. פורד, בלב השגשוג הכלכלי והלך הרוח השמרני של עידן אייזנהאור, אמר לבני ארצו: הגיבורים בהם האמנתם אינם גיבורים כלל; הערכים בהם האמנתם נעלמים כפטה מורגנה במדבר סונורה. דרושים לכם גיבורים אחרים, ואולי פשוט דרך אחרת לראות את העולם. בכל מקרה, שינוי גדול מגיע, אם תרצו ואם לאו.

שנה לפני כן הוקרן סרט קטן יותר ויומרני פחות, בכיכובו של אייקון אמריקני אחר, הזמר שובר הלבבות פרנק סינטרה: "האיש בעל זרוע הזהב". בדומה ל"מחפשים", ניפץ גם סרט זה את אשליות הקהל באשר לגיבוריו: סינטרה שיחק בו מוסיקאי מכור לסמים והימורים, שזרועו משמשת הן לתיפוף והן להזרקה.

כל תרבות זקוקה לגיבורים, והתרבות האמריקנית עמדה למצוא לה גיבור חדש, במקום בלתי צפוי: הליגה הקטנה והמקרטעת של הפוטבול המקצועני. הגיבור החדש הזה יקבל את כינויו מסרטו של סינטרה, אך הצל שיטיל יהיה עצום כצלו של ג'ון וויין.

*בפרק הבא: "המשחק הגדול בהיסטוריה" (שימו לב למרכאות, לא אנחנו נתנו אותן).