קפיצה שלילית בזמן

אחת הסיבות שאני כל-כך אוהב פוטבול היא המאמנים והיכולת שלהם לשחק שח על אמת. רק בענף הזה יש להם שליטה כל כך גדולה על המשחק, יותר מכל ספורט קבוצתי אחר.

לפעמים יש מאמנים שחיים יותר מדי על זכרונות העבר והגיע הזמן שיילכו הביתה (שנאהאן, פוקס וביליק כדוגמאות למאמנים שהגיעו פעם עם הקבוצות שלהם לסופרבול ומאז חיים על אשראי בלתי מוגבל), וברור שיש מאמנים גרועים (טרנר הוא הדוגמא האחרונה והבולטת ביותר כמובן, אללה יוסתור מה הוא עשה מהצ'ארג'רס), אבל לפעמים יש לך משחקים כמו הפטריוטס מול הקולטס, שבהם אפשר לשבת וללקק את האצבעות, לדעת שפה תראה טוב-טוב את טביעת העין של שניים מטובי המאמנים בליגה.

לפני המשחק עשה טוני דאנג'י הכל נכון, כולל הספסול של מרווין הריסון. היה לו אישור מהרופאים לתת לו לשחק, אבל הוא אמר, "זה רק משחק וחשובה כל העונה", וגם העלה את ההרכב לפי ההחלטה - ועל זה מגיע לו כל הכבוד. הוא בעצם אמר לקבוצה שלו: "אני מאמין בכם ב-100%, ואתן לכם את הכלים להצליח".

כך גם בנה דאנג'י את תוכנית המשחק שלו, בהתאם לכלים שעמדו לרשותו. כצפוי, הוא הסתמך על הכח של אדאי לשבור תיקולים כדי לשחרר לחץ מפייטון, וחלוקת הריצה לעומת מסירה של הקולטס במחצית הראשונה היתה די שווה. זה עבד בצורה נהדרת, חוץ מבעיה קטנה - הרד-זון. והבעיה הגדולה של הקולטס, והסיבה שהם הפסידו, היא בדיוק הבעיה של האיש שגם הביא אותם לפי הבאר, טוני דאנג'י.

בשלושת הדרייבים הראשונים הייתה אינדי קרובה לשים שביעייה על הלוח. הדרייב הראשון היה מרשים, מאנינג שייט למצב של דאון ראשון על ה-23 - ואז הגיעו עבירות, הקולטס הלכו אחורה, והגיעו לדאון שלישי ו-19 יארד. הם ניסו את המהלך הכי בטוח ושמרני שיש, מהלך ריצה לשום מקום, והעונש הגיע מייד, כשהבועט הכי קלאץ' מפספס שער שדה בתוך הדום שבו לא החטיא מעולם.

הדרייב השני התחיל עמוק בחלק של אינדי, אבל הקולטס הצליחו להגיע למצב של דאון ראשון על ה-9 אחרי שריקת הפס-אינטרפירנס היחידה הנכונה במשחק. אלא ששתי ריצות דרך האמצע ומסירה לגונזלס, שהיה מכוסה באנדזון, קידמו את הקולטס לדאון רביעי על קו ה-3. הקו השמרני, שלא לומר פחדני, המשיך - ומהדרייב הזה יצא רק שער שדה. שני דרייבים ארוכים ויפים, עם שילוב טוב של ריצה ומסירה, והסך הכל הוא רק 3 נקודות.

זה לא דבר שאתה יכול להרשות מול הפטריוטס, ואכן בדרייב הבא כבר ראינו הרמה לגובה, שבה רנדי מוס תפס בדרך לטאצ'דאון הראשון במשחק ויתרון של 3:7 לאורחים. מה התגובה של הקולטס? עוד דרייב שמגיע למצב של דאון ראשון על ה-6, והפעם בעזרת שריקת פאס-אינטרפירנס לא נכונה. פייטון ניסה לחקות את בריידי ומסר לפינה, אבל מי שעמד שם היה מורהד ולא רנדי מוס, והוא היה מכוסה נהדר. אחרי שלושה מהלכים של לחץ מצויין מהגנת הפטריוטס, הקולטס הלכו אחורה יארד אחד, ושוב הסתפקו בשער שדה שרק צימצם ל-6:7.

כדי לנצח במשחק כל כך חשוב, המשוואה הזו בלתי מתקבלת על הדעת - להגיע פעמיים למרחק של פחות מ-10 יארד ושלוש פעמים קרוב לאנד-זון, ולא לצאת לפחות עם טאצ'דאון אחד. לא ראינו שום מהלך מתוחכם, שום נסיון להפתיע או לבלבל. לא ראינו נסיון להמר על דאון רביעי מקו ה-3 בפעם השלישית שבה הקולטס היו באנדזון.

מצד אחד, המסר של דאנג'י היה "אני סומך על ההגנה שלי שתעצור את הפטריוטס", אבל במקביל הוא שידר, "היו לי שמונה מהלכים ממרחק של יארדים ספורים מהאנדזון והשגתי בסה"כ 5 יארדים ו-6 נקודות".

אם הריסון היה שם אולי זה היה נראה אחרת, אבל אם היו לדאנג'י מהלכים קצת יותר יצירתיים, הקולטס לא היו צריכים להשתמש בתירוץ הזה. בכל מקרה, מקבוצה שנלחמת על תואר "הקבוצה הכי טובה", היעדרות של רסיבר, יהיה מדהים וענק ככל שיהיה, אתה לא מצפה לכזאת חולשה.

מי שעדיין פיקפק האם אנו שוב רואים את דאנג'י הישן, אחרי שבמשחקים האחרונים מול הפטריוטס ראינו דאנג'י יותר יצירתי, קיבל את התשובה המוחצת בדרייב הבא. זה היה דרייב שהתחיל עם חטיפה הגנתית מצויינת על קו 2 היארד של הקולטס, 1:46 דקות לסיום המחצית. בנקודת הזמן הזאת היו לקולטס שני פסקי זמן, הם היו בפיגור של נקודה, והפטריוטס עמדו לקבל את הכדור בתחילת החצי השני. זה גם קרה אחרי שני דרייבים יפים של הפטריוטס, שהראשון שבהם הסתיים בטאצ'דאון והשני באותה חטיפה ממש לפני עוד טאצ'דאון.

ניהול השעון בשלב הזה היה לא פחות ממביש. אחרי שאדאי רץ לדאון ראשון שנתן אוויר חשוב לנשימה, היה ניסיון למסירה ארוכה שנכשל ואז בזבוז זמן במסירות קצרות במטרה לא להחזיר את הכדור לפטריוטס, אבל גם לא ניסיון אמיתי לתקוף ולהשיג לפחות שער שדה, שיחזיר את היתרון במחצית. ואז הגיע אותו מהלך מופלא של אדאי, שלקח מסירת סקרין קצרה והפך אותה לסלאלום מטורף וטאצ'דאון מדהים - 7:13 לקולטס במחצית משקר מאד במחצית לקולטס, בדיוק מאותם המהלכים שעליהם תגידו, אולי, "זה היה מתוכנן", למרות שכולם יודעים שבסופו של דבר היה פה הרבה, המון מזל.

התוצאה היתה צריכה להיות לפחות כפולה, אבל השמרנות השאירה את ניו-אינגלנד קרובה, ובמחצית השניה הלחץ על מאנינג הלך וגבר, תוך ניצול העובדה שמי שמגן עליו הוא התאקל השמאלי השלישי של הקולטס, משחק הריצה של אדאי נבלם, והתקפת הפטריוטס נכנסה לזון של "שלח לחמך גבוה על פני המים, בסוף רנדי יתפוס".

תוכנית המשחק של דאנג'י היתה מצויינת, והוא הצליח לעקוץ את בליצ'יק גם בהגנה וגם בהתקפה. בהתקפה הוא הצליח להזיז את הכדור יפה מאד, בהגנה הוא הגיע אל בריידי כמה פעמים, הוא שלט בשעון, אבל הוא לא היה מסוגל לתקן. מנגד, בליצ'יק עשה את ההתאמות הנכונות, הגיב כמו שצריך, וניצח. זה לא היה בלו-אאוט, לא היתה הרצת תוצאה וברור שאינדי נמצאת באותה ליגה של ניו-אינגלנד. לפני המשחק האחרון דווקא נראה היה שדאנג'י יודע להעלות את הרמה שלו ולהתאים את המשחק ליריבה, אבל ביום ראשון ראינו שוב את אותו דאנג'י שמרן.

אוהדי הקולטס יכולים לצאת מאד מרוצים מהמשחק הזה, איך למרות הפציעות ולמרות הכוחניות של הפטריוטס הם הצליחו להוכיח שהם לא מפחדים ומשחקים על אותו מגרש, ולפעמים אפילו ברמה יותר גבוהה. אבל בגלל ההפסד הזה, המפגש הבא יהיה בג'ילט, ושם, סביר להניח, היתרון של הפאטס יהיה משמעותי בהרבה. את מי להאשים? רק את המאמן.