ההיסטוריה לא תחזור

4 שנים אחרי הזכייה ביול"ב, הסיכויים של ירושלים לשחזר את ההישג נראים כמעט בלתי אפשריים במציאות המשתנה של הכדורסל האירופי

שגיא ניר

"יום חמישי בערב" הפך מזמן ליותר מעוד תיאור של נקודת זמן בשבוע. אוהדי מכבי תל אביב, שחלקם לא יודעים אפילו באיזה יום משוחקת הליגה המקומית, רואים בצירוף המילים הזה את מועד הקרב הלאומי השבועי "שלנו נגד הרעים".

בארבע השנים האחרונות מתפתחת לאיטה אלטרנטיבה. היא אמנם זעירה וצנועה יותר, מושכת רייטינג מצומצם יותר ומתרחשת יומיים קודם, אבל היא מהווה מאפיין בולט בשינוי שעובר על מי ששואפת להיות מכבי תל אביב הקטנה – הפועל ירושלים.

היול"ב קאפ, זירת הקרב של הטובים נגד הרעים גרסת מלחה, יוצאת ביום שלישי לדרך אחרי שהפכה בשנים האחרונות למטרה המרכזית של סגנית האלופה. בגללו חברה ירושלים למכבי תל אביב במאמץ להגדלת מספר הזרים בליגה, אליו מכוונת בניית הסגל שלה וההצלחה בו עומדת בצמרת העדיפויות, תוך ידיעה שרק זכיה בו תביא את האדומים אל הקרם דה לה קרם של אירופה - היורוליג.

4 שנים אחרי הזכיה ההיסטורית במפעל, חוזרת הפועל ירושלים לעוד ניסיון לעשות היסטוריה. אלא שהפעם, לפחות על פניו, המציאות המשתנה בכדורסל האירופי, ובמפעל עצמו, תעשה את זה הרבה יותר קשה. והסיבות לפניכם.

טוב לדעת (מקודם)

השירות הרפואי שיציל את חייך במקרה של התקף לב

לכתבה המלאה

רוצים יול"ב קאפ, חולמים יורוליג

הזכיה ביול"ב קאפ בעונת 2003/4, אחרי ניצחון הירואי בגמר על ריאל מדריד, הקנתה לירושלים כרטיס חופשי ליורוליג לעונה שלאחר מכן. בהנהלה האדומה שקלו, התלבטו וחישבו, והחליטו לבסוף לוותר על הרעיון. התקציב הירושלמי של אז, כמו גם ההכרח לארח את משחקי הבית באולם המרווח אך המרוחק שביד אליהו, היו מהסיבות העיקריות להחלטה.

היום, ארבע שנים אחרי, ויתור של אלופת היול"ב קאפ על כרטיס השידרוג לליגה של הגדולות נראה מופרך, ובעצם – נוגד את המטרה האמיתית שבמאבק על הגביע. היול"ב קאפ, עוד לפני קריסת מפעלי הקבוצות של פיב"א, הפך בשנים האחרונות לליגת המשנה של היורוליג, שרוב הקבוצות בה זוכות למקום משוריין ללא קשר להישגיהן. וכדי להשתחל, לפחות לעונה אחת, אל הליגה בה נמצאים הכסף והתהילה, חייבים לבנות קבוצות גדולות, תקציבית ומקצועית.

"אחרי שיסננו את הקבוצות בשלב הראשון, היול"ב הוא יורוליג מורחב", קובע שרון דרוקר, שהוביל את ירושלים לזכיה ההיא במפעל, וידריך בו השנה את אלופת בלגיה אוסטנד. "כל אחת משמונה האחרונות יכולה להתמודד עם כל קבוצת יורוליג, הן כבר היו שם ומתאימות לשם".

הבעיה היא שהיורוליג ממשיך לשמור אמונים למדינות שהקימו אותו, ושומר מספר מוגזם של מקומות לאיטליה, צרפת וטורקיה, בעוד שקבוצות מליגות עשירות ומצליחות כמו רוסיה ואוקראינה זוכות לייצוג חסר. התוצאה: מלחמת חימוש אדירה בדרך למלחמה על הכרטיס החד פעמי ליורוליג שמקנה הזכיה ביול"ב קאפ.

"מבלי להמעיט בהישג שלנו, היול"ב קאפ הוא מפעל מוכר יותר היום, עם קבוצות טובות יותר וחזקות יותר", מודה קפטן ירושלים דאז, ארז כץ. ועם המציאות הזו, לירושלים יהיה קשה יותר להתקרב לכתר, בטח בהשוואה לעונת הבכורה המוצלחת כל כך שלה במפעל.

"עד היום כולם מדברים על ההצלחה שלנו"

בעונת הבכורה של היול"ב קאפ, 2002/3, שיחקו בגמר ולנסיה ונובו מסטו בשיטת בית וחוץ. בעונה שלאחר מכן, בה זכתה ירושלים בתואר, היו כבר לא מעט שמות גדולים בכדורסל האירופי, רובם עם תקציב גדול מזה של ירושלים. אבל בניגוד להיום אף אחת מהן לא בלטה בחסרונה ביורוליג, אפילו לא ריאל מדריד שסיימה את אותה עונה מאכזבת כבר ברבע גמר הפלייאוף הספרדי.

בין 8 האחרונות ביול"ב של אז, היו פרט לשתי הפיינאליסטיות גם אסטודיאנטס מדריד של אלופי העולם פפו הרננדז, קרלוס חימנז ופליפה רייס, וריטאס וילנה של רמונאס שישקאוסקאס ורוברטאס יאבטוקאס, וז'לז'ניק עם רג'י פרימן וקימאני פרנד. אבל מצד שני היו שם גם חובנטוד בדאלונה של ג'יימי ארנולד, שעפה ברבע גמר הפלייאוף בספרד, ליידה, שירדה לליגה השניה בספרד באותה עונה, ו-וארזה, בעונתה האחרונה בשיפולי הצמרת באיטליה.

"הכסף אמנם גדל, אבל כולן אז היו קבוצות שהיום משחקות ביורוליג כמו ריטאס וילנה וסופוט. זה לא היה מפעל קל", קובע דרוקר. "קבוצה של 7-8 מיליון דולר יכולה לנצח קבוצה של 12-14 מיליון כי שחקן של 400 אלף לא פחות טוב משחקן של מיליון, אבל אי אפשר להגיד את זה גם על שחקן של 100 אלף דולר. לכן עד היום כולם מדברים על ההצלחה שלנו אז, שעם תקציב של 2 מיליון דולר ניצחנו את ריאל מדריד שהחזיקה בתקציב של 12 מיליון".

אז איך בכל זאת האדומים עשו את זה? "היו לנו מאצ' אפים טובים, אבל בעיקר הגענו מוכנים למשחקים וזה היה הסוד", מסביר כץ. "היריבות שלנו הגיעו לא מוכנות, עלינו היה פחות לחץ והכל התחבר. כאילו זה היה כתוב למעלה".

ביול"ב של העונה יחכו לירושלים בשלבים המאוחרים יריבות עתירות תקציבים וכוכבים: הרוסיות קאזאן, חימקי מוסקבה (עם קלי מקארתי) ודינמו מוסקבה (עם קבוצת כוכבים בראשות סבטיסלב פסיץ'), האוקראיניות בי סי קייב ומאריופול, הספרדיות בדאלונה (ורודי פרננדז בהופעות אחרונות באירופה) וג'ירונה (אריאל מקדונלד וג'רוד סטיבנסון), ז'לז'ניק עם זוראן ארצג, דרגאן לאבוביץ' ועוד 10 סרבים והכוכב האדום. די מפחיד.

היתרון של קוטונו, האימפקט של מקארתי

למרות שתקציבה גדל משמעותית בהשוואה לעונה ההיא, מתקשה ירושלים להתמודד עם הכסף הגדול שמציעות הקבוצות ברוסיה, יוון וספרד לשחקנים הזרים. אלא שהיול"ב קאפ של 2003/4 הותיר שיתוף שני אמריקאים בלבד, וירושלים של דרוקר יצאה נשכרת בזכות כלל שהיה ואיננו - "חוק קוטונו".

חוק קוטונו, או בשמו המוכר יותר חוק בוסמן C, התיר שיתוף שחקנים ממוצא אפריקאי כשחקני בוסמן אירופיים, וטונג'י אווג'ובי, שהגיע אז למקום הרביעי במדד היעילות במפעל, הפך בכך לאחד היתרונות הבולטים של הקבוצה מהבירה. "זה חוק שהגביל מאוד כי הייתי חייב למצוא בוסמנים איכותיים ב-100 אלף דולר, וברור שהיה קל יותר למצוא בסכום הזה שחקן אמריקאי", מספר דרוקר. ההצלחה עם אווג'ובי בלטה עוד יותר על רקע ההסתבכות של האדומים בעונה שלאחר מכן, בה נחתו בירושלים ליאון טרמינגהאם וקימני פרנד כשחקני בוסמן C, בדרך להדחה כבר בשלב הבתים במפעל.

חוק קוטונו בוטל זה מכבר והיול"ב קאפ הפך לשוק זרים פתוח, מה שמקשה עוד יותר על ירושלים הנוכחית, שמצפה עדיין לתפוקה של וויל בליילוק וראמל קארי, וצירפה רק לפני שבוע את שחקן הפנים המרכזי שלה, מרכוס סלוטר. מה שיכולה לנחם את דן שמיר, שמפלל עדיין לחיבור החתיכות בפאזל שלו, היא העובדה שגם ירושלים של 2004 נאבקה בגזרת הזרים, מה שכמעט ושלח אותה הביתה כבר בשלב המוקדם.

מעבר לבעיות ההסתגלות של וויל סולומון בפתיחת העונה, נכשלה ירושלים פעם אחר פעם באיתור הזר בעמדה 3, עד שצירפה דווקא שחקן שהיה לה מתחת לאף והפך לשחקן החשוב ביותר בפאזל של דרוקר: קלי מקארתי. "רציתי מאוד את ג'וני טיילור, את טרנס מוריס ומאט ברנס לא הצלחנו להביא, והיה לנו רק 100 אלף דולר לזר", מספר המאמן. "בילי אדוארדס נפצע, אריק וושינגטון הגיע רק לחודש, ורק קלי, שהבאנו מראשון לציון, התאים". מקארתי, שהצטרף לירושלים בדצמבר, הפך לדבק של הקבוצה בדרך לזכיה בתואר ה-MVP של משחק הגמר. "ההשפעה שלו אז דומה למה שטרנס מוריס הביא לירושלים בעונה שעברה", עושה כץ את ההשוואה.

מהר מדי, רחוק מדי

משחק הבכורה של מקארתי היה במפגש הביתי עם פפניסטר הבלגית, שאלמלא שלשה משוגעת של וויל סולומון היה מסתיים בהדחה מוקדמת של האדומים כבר בשלב המוקדם. את השלבים הבאים העבירו האדומים עם ניצחונות ביתיים בהפרשים קטנים והפסדים מינימליים בחוץ. הגמר, מול ריאל, היה גם הוא סוג של משחק ביתי, אל מול 2,000 האוהדים האדומים בשרלרואה.

אלא שהטקטיקה לניצחונות מינימליים בסיכום שני משחקים לא תעבוד הפעם. היול"ב, שהפך העונה את המפעל לקרקס של 54 קבוצות כחלק מהמלחמה המטופשת שלו בפיב"א, קבע כי משחקי רבע הגמר, חצי הגמר והגמר ייערכו כולם בתוך ארבעה ימים, בחודש אפריל בעיר טורינו באיטליה. ירושלים, שבעונה ההיא זכתה לכמה ימי מנוחה והכנה בין משחקי ההכרעה, תאלץ הפעם להתמודד, אם וכאשר, עם פיניש מלחיץ ושוחק במיוחד ומול קבוצות מנוסות ועמוקות ממנה.

"לקחו טיפה מהכיף של הכדורסל כי לקהל היתה השפעה במשחקי ההצלבה אז", מודה דרוקר, אבל נשאר אופטימי: "הקהל היה פקטור עיקרי אצלנו, אבל לירושלים זה לא יעשה נזק כי יש להם סגל עמוק שנבנה במיוחד בשביל זה, וגם הקהל יגיע". כץ מסכים: "העומס הוא על כולם, ואחרי הכל גם בנבחרת משחקים בשבוע חמישה משחקים, אז הם יעמדו גם בזה".

יתרון הראשוניות

ירושלים 2007/8 פותחת עונה רביעית ביול"ב קאפ, כשמאחוריה כבר זכיה אחת, והופעות בשמינית וברבע הגמר המפעל. אלא שהמסורת שבנו האדומים באירופה עלולה לבוא לידי ביטוי בצורה שלילית בקבוצה של דן שמיר, שתנסה להימנע מפתיחה צולעת גם בעונה הזו על רקע הציפיות. ובניגוד לקבוצה ההיא, ירושלים לא תגיע כקבוצה אלמונית לאף אולם באירופה.

"אז היו שתי הזדמנויות להמשיך הלאה, לא אחת, ובכל זאת עברנו", נזכר דרוקר. "ריאל באה לשרלרואה עם חליפות ועניבות ואנחנו באנו עם הטריינינגים וניצחנו. אחרי פפניסטר, המשחק הראשון של מקארתי, אמרנו שאם ניצחנו ממצב כזה ועלינו צריך להאמין ואפשר לעשות הכל. היינו קבוצה שהאמינה בעצמה, והרגשנו את זה מתחבר תוך כדי תנועה".

"ירושלים היום היא מועדון מוכר ומוערך באירופה בניגוד לאז, שההצלחה הבתולית שלנו התקבלה כברכה", מסכם כץ. "ולשחזר זכיה כזו יהיה קשה, אולי בגלל שזו לא הפעם הראשונה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully