3 הערות על מצב הפועל ת"א לפני ההפסד בפ"ת

משחיזי המילים ימשיכו ויספרו לכם גם אחרי התבוסה הקרובה של הפועל תל אביב באורווה, על נאתכו הילד שרץ כמו זקן, על דואני הכבד שלא יודע לסגור, ועל דוס סנטוס שלא יודע מתי לפרוש. סביר שגם ימשיכו להתחרות ביניהם, בסגנון "משחק מכור", על פאנצ'ים שנונים בנוגע לקפטן באדיר. לפני חודש שלחו אותו החוצה מהנבחרת, השבוע זרקו אותו מהפועל, אחרי הדרבי יגידו שגם בעירוני בנק דיסקונט, לצידו של אבוקסיס בקישור האחורי, אין לו מקום. ככה זה אצלנו. כשקבוצה נראת עלובה ופתטית כל כך הנטייה הטבעית היא ללכת עם זה עד הסוף ולומר ש"אין בה כלום". ההיסטוריה הקרובה של הכדורגל שלנו מלמדת שמומלץ להיות זהירים יותר. בשביל להעביר את הנקודה די אם נזכיר את מכבי ת"א של העונה החולפת. תפנים, אמרו לאלי כהן אחרי שלושה מחזורים, יש לך קבוצת תחתית. ועוד אמרו: "עם סגל שחקנים כזה מכבי יורדת ליגה". ואכן, סגל השחקנים הזה עם תיקוני צבע קלים הביא את מכבי למאבק מכובד בצמרת, כמעט סגנות. אז מה אני בעצם אומר? שביברס נאתכו רץ מהר? לא, לא, האיש באמת קצת איטי, מה נאמר. רק שצריך להיות מדויקים יותר ולקרוא לילד בשמו. להפועל יש שוער לא רע, הגנה סבירה, וחולית קישור שעם ניהול נכון ובעיקר עם דגו בריא לאורך זמן, שווה צמרת. לקבוצה הזו פשוט אין התקפה. פה מתחיל ונגמר הסיפור. מה שמחזיר אותי, טיפוס בא בימים ונוסטלגי שכמוני, אל שנות השמונים. בואו למנהרת הזמן ויחד נמצא פיתרון לאדומים.

בעונת 81 /1980 כובשת הפועל תל אביב בסערה את הליגה עם אליפות מרהיבה, כשהיא מציגה לעולם, מלבד את משה סיני וג'ימי טורק, חלוץ צעיר בשם שבתאי לוי, הלוא הוא "שאבי". שאבי זה כובש באותה עונה 17 שערים, שזה כ 90% משערי הקבוצה, והרי בהפועל עסקינן. הפרשנים של אותם ימים יוצאים מגדרם ואף מכתירים את שאבי למאור בוזגלו הבא, אבל בחמש השנים שבאו לאחר מכן הילד לא מצליח לשחזר את יכולתו. חמור ועצוב מכך, ככל שהזמן חולף הוא נראה כמי שאיבד קשר עם המשחק והושתל בטעות לעבודה שלא הוכשר לה מעולם. ההקבלה לליאור אסולין היא על אחריותכם בלבד, אל תכניסו לי מילים לפה, הייתי רוצה להמשיך הלאה ברשותכם. לצידו של שאבי משחק באותם ימים אחד, גילי לנדאו שמו. לנדאו הזריז, ידע לפרוץ משם, למסור מפה, וכמו פאביו ג'וניור, לא רק שכמעט ולא זכה להבקיע (במשך עשר עונות כבש ארבעה שערים, מתוכם שניים אפילו חוקיים), הוא גם כמעט שלא זכה להחמיץ. בדומה לברזילאי המחונן, נראה היה שגילי מתעקש על עמדתו העקרונית שכיבוש שערים אינו חלק מהגדרת תפקידו.

וכך, במשך שלוש שנים רצופות כיכבו שאבי וגילי זה לצד זה בחוד ההתקפה והגנו בחירוף נפש על אתוס הלוזריות שטיפח זמר הבית, אריק איינשטיין. גם לעלי מוהר, שהחל לכתוב אז את טורו המושחז ב"העיר", הסתדרה היטב החוליה הקדמית הנלעגת של השדים עם ההומור העצמי שחרט על דגלו, אבל היו גם כאלו בסביבת הקבוצה שחשבו שיכול להיות נחמד לחזור ולקחת איזה תואר. והפלא ופלא, תודות למהלך ניהולי מבריק, הנס אומנם קרה והפועל תל אביב הידרדרה לשתי אליפויות נוספות, עוד באותו עשור.

אז איך הם יצאו מזה, אתם שואלים? לא תאמינו למה שאני הולך לספר לכם: הם הביאו חלוצים טובים יותר! כן, כן. אלי יאני, שסחף את כפר סבא לאליפות היסטורית, סידר להפועל תל אביב תואר ב-86' (כולל עמידה נועזת באופסייד פסיבי בעת כיבוש שער האליפות). שלום אביטן, הבאר שבעי האגדי, תרם את חלקו הנכבד באליפות המרשימה באמת של 88'. לא הייתי מעביר לכם שיעור בנאלי ובסיסי זה בזיהוי בעיות ופתרונן לולא היה נדמה שבהנהלת הפועל עוסקים כעת בהכל, אבל בהכל, מלבד בדבר עצמו. מקצצים לראובן עובד את השיער, מתחשבנים על הוצאות נסיעה עם הסקואט המסור אבוקסיס, נוטלים מאנטבי את הכספים שהרוויח ביושר ובזיעת אפו, תגידו, אתם שם, הלו, חשבתם אולי להביא איזה חלוץ? אחד שמבקיע? מה שמביא אותי לסיים בסוגיית עומרי אפק.

מוני הראל בהלם. הוא לא מבין מה האוהדים רוצים ממנו. הוא מודע למצב הקשה של הקבוצה, אבל מצפה מהאוהדים שיראו גם את ההשקעה. רוצה לומר, נסענו, חיפשנו, קנינו במיטב כספנו, לא הלך. קורה. אף אחד לא חסין מטעויות. טיעון סביר ולגיטימי שמתעלם כמובן מהבעיה המרכזית שמלווה את ההנהלה הזו מאז שתפסה פיקוד – כל החלטה שהיא מקבלת נראית כמו החלטה בלתי עניינית בעליל.

כך זה היה עם הפרידה התמוהה משום, כך עם ההבאה של לוזון וכך עם ההתעקשות המיותרת עכשיו להשאיר אותו, למרות שהניתוח נכשל והחולה אוטוטו בואך בית"ר חיפה בליגה א' צפון (בדקתי, יש קבוצה כזאת, חבל על הטוקבק). עוד אפשר היה לאכול את המנטרה של טובת הקבוצה לנגד עיננו, לולא סיפור הבן האובד עומרי אפק.

מצד אחד קבוצה נטולת שפיץ, מצד שני שחקן מצוין שמחפש צ'אנס להתחיל מחדש. אבל הפועל, במקום לשים עליו יד מלטפת, ממלמלת משהו כמו "הוא לא מתאים לתוכניות שלנו", שזה בתרגום חופשי, "יש לנו חשבון עם המניאק". שבוע אחר כך אפק כבר מבקיע עבור חיפה. בינתיים בבלומפילד, ממש באותה שעה, ליאור אסולין עושה את דרכו אל הספסל, תוך שהוא מעביר בקלילות את רעמת שערו מימין לשמאל ובמקומו נכנס הסקורר האימתני עדי סבג. אתה שואל למה כל כך כועסים עלייך, מוני? זאת התשובה. בכל פעם שאוהד של הפועל תל אביב רואה את השלט מונף ועדי סבג נכנס למשחק, הוא חושב על זה שעומרי אפק יכל להיות שם במקומו. זה הסיפור. עכשיו לך תביא חלוץ אחר ובדרך תאסוף גם איזה מאמן. נו נו, למה אתה מחכה, שייע כבר באשקלון, הזמן לא פועל לטובתך.