ליגת העל גוססת

הבעיה עם שחקנים גדולים שרוצים להפוך למאמנים גדולים היא בעיקר ביכולת שלהם להשתנות, לפתוח את הראש למציאות חדשה על הקווים, בה הם נדרשים להסביר לחניכים שלהם כיצד לבצע פעולות שלהם באו בקלות כאשר הם כיכבו על הדשא. הם צריכים להשלים עם הבינוניות, עם סגל שלא ממש תואם את תפיסת הכדורגל שלהם. רוב השחקנים הגדולים, בסופו דל דבר, ממאנים להשתנות ומנסים לאמן באותו סגנון שהם שיחקו, כי ככה הם היו רגילים לנצח. קלינגר התעקש על כדורגל קלינגרי, אוחנה משחק עדיין כדורגל אוחנאי, שפיגל מיישם את הסטייל השפיגלי בקבוצות שלו. יש כמובן יוצאים מהכלל, אבל הרוב ממשיכים באותו קו מעבר לקווים, כולל אפילו דוגמאות בחו"ל כמו קרויף ובקנבאואר. בדרך כלל, כאשר לאותם מאמנים יש גם סגל שתואם את פילוסופיית המשחק שלהם כשחקנים/מאמנים, הם מצליחים ואולי אפילו מביאים תארים. אבל כאשר הם נדרשים לשנות את סגנון המשחק ולשחק אחרת מאיך שהם אהבו לעשות זאת פעם, הם נופלים בלא מעט מקרים.

מנקודת המבט הזאת, אפשר באמת להבחין בגדולתו של ראובן עטר המאמן, שמתאים את עצמו למציאות הבינונית בנתניה ומשחק כדורגל בהתאם לכישרון שיש לו בקבוצה. הגיוני היה לצפות שעטר יחפש בכוח את האח התאום שלו על הדשא, פליימייקר שתמיד ייתן את המסירה החכמה, שהוא ישחק כדורגל מרגל לרגל, מעבר מסודר בין חלקי הקבוצה ויבנה מהלכים עטרים עבור מכבי נתניה שלו. אבל עטר, איש שופע חוכמת חיים ששרד לא מעט משברים בכדורגל, לא מנסה לשחק בסגנון שלא מתאים לשחקנים שלו, גם אם הוא לא אהב לשחק כך כשחקן. הוא מוכן להשתנות, להעביר את הכדור כמה שיותר מהר לכיוון החלוצים, ולראיה הדגש שלו "להיות הקבוצה הכי לוחמת בארץ". מעטר אתה לא מצפה שיהלל לחימה, אלא הברקה. עטר מנסה לנצח עם שיש לו ולא לחלום על מה שאין לו. יש שני דברים מעטר השחקן שנוספים לתלכיד הנכון הזה בנתניה: הראשון אומץ, והשני ניסיון לבעוט לשער מכל הזדמנות. שני דברים שאפיינו את שער השוויון של דדי בן דיין מול מכבי חיפה, שהוא בעצם גם שער הניצחון של המשחק.

לא משנה מי תסיימנה אחרונות בתום העונה, מכבי תל אביב והפועל תל אביב ירדו כבר ליגה, ואיתן גם הכדורגל הישראלי. גסיסת שתי התל אביביות היא דרמה ספורטיבית מושלמת, אבל היא גם בעצם הכרזה על פשיטת רגל בליגת העל. אותה קונספציה שחלמה על ארבעה מועדוני צמרת ועוד 8 מועדונים מקצועניים, קונספציה שקורצת לאירופה ומפלרטטת עם האשליה, מתעוררת הבוקר עם עמוס לוזון במיטה, ולצידו מנהלים, מאמנים, שחקנים ואוהדים אובדי עצות. מה קרה לאהובה הישנה?

את התהליך שהוביל את ליגת העל לנקודת המשבר החמורה הזאת ניתן בהחלט להשוות למה שהתרחש בליגת הכדורסל: תשלום חסר פרופורציות של משכורות לשחקנים בינוניים וחוזים ללא כיסוי, בריחת מיטב המוחות לליגות האירופיות ודיכוי מאסיבי של כשרונות מבית, ריסוק מוחלט של מעמד המאמן וטשטוש יכולתו לבנות קבוצה באופן הגיוני, נישול שחקני העבר ממעמדם, כבודם ויכולתם להשפיע ולנהל את הענף, עסקנים שנכנסים במקומם ועולים לדרגת סלבס וצעידה כנגד הזמן והמקצוענות ולא להיפך. חלמנו אירופה ושכחנו שאנחנו במזרח התיכון. טיפחנו כוכבים מזויפים, הכרזנו על מועדוני צמרת שעדיין מתנהלים כאילו אנחנו בשנות השמונים ואיבדנו בדרך כל יכולת ליהנות מהמשחק הזה. מחזות כמו שראינו אמש בבלומפילד הפכו עם השנים שכיחים יותר ויותר. הלחצים שמפעילה בועת התקשורת המתנפחת על הענף הדי רזה הזה הופכים כבדים יותר ויותר. הפערים בין היומרה והדאווין לבין האורווה והקופסא נעשים גדולים יותר ויותר. יומרה שמתנפצת מדי עונה עם האופן שבו המאמנים/עסקנים מביאים לכאן זרים, מגדלים את שחקני העתיד ורוקחים קומבינות במקום תכנית עבודה מקצועיות. עד הספין הבא.

וזהו רק קצה הקרחון. מי שנהנה לדמיין את מכבי והפועל תל אביב מסיירות במגרשי הלאומית, מתעלם מהמכה הכלכלית שצפויה לליגת העל המסכנה גם ככה: חוץ מבית"ר ירושלים, הקבוצה היחידה מלבד צ'לסי שלא מתעסקת בעמודת הרווחים, 11 קבוצות ליגת העל יישארו ללא ההכנסות ממשחקי התל אביביות, ללא עניין תקשורתי, עם זכויות שידור שלא יהיו שוות הרבה, עם 1,500 אוהדים בממוצע למשחק, בלי כמעט יריבויות אמיתיות שאיכשהו מחזיקות את הענף. אנשי עסקים מפוקפקים חודרים כבר עכשיו לשטח ההפקר, ובמצב כזה קשה לראות עוד יעקב שחרים, שבאים מאהבה, נכנסים לתמונה ומשנים אותם. מי רוצה להיכנס לענף כל כך מריר, רכילותי, לא רווחי, לא מקצועי, שתמיד תצא ממנו רע בסוף? מי יציל את ליגת העל? אז נכון, מותר לחגוג את נפילת התל אביביות השחצניות, אבל אסור להתעלם מכך שהכדורגל הישראלי נמצא ערב אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה שלו. בין אם התל אביביות יירדו ובין אם יישרדו.

מי שמייחס את המשבר במכבי והפועל תל אביב למאמנים הקיימים ודורש כרגע את ראשם, מעביר בעצם את האשמה לכשלון המערכת מהמנהלים והשחקנים - אלו שחייבים באמת לתת את הדין ולשנות את דרכם. המצב של התל אביביות כל כך חמור וכל כך מעוות, שזריקת האחריות שוב לכיוונו של המאמן היא בדיוק הדבר האחרון שהן צריכות, משהו שמשול לסיגריה לחולה סרטן שמנסה להירגע קצת.

מכבי והפועל תל אביב כבר הפסידו את העונה הזאת, אבל גישה הפוכה לדרכן בשנים האחרונות ומתן גב למאמן יכולה להיות שינוי מתבקש בחשיבה. פחות תוצאות, יותר דרך. בסופו של דבר זה ישתלם יותר מעוד ראש ערוף.

במצבי מצוקה של מועדונים יש חשיבות מרובה להתנהלות מול התקשורת, עוד נקודה בה לוני הרציקוביץ' נחל מפלה מוחצת העונה. במקום לשדר מנהיגות, לקחת אחריות ולתת גב למערכת, לוני משדר יותר ויותר פאניקה, מלחיץ את האנשים שמסביבו ומחלק ביניהם את האשמה. לא ידעתי על פיטורי אלי כהן, לא אני בניתי את הסגל, לא אני זה שנתן לשחקנים האלה שלא יורדים לגליצ'ים חוזים, כן מתחרט על מינוי לוין, לא מתחרט על מינוי לוין – לוני מתווכח עם המציאות.

הראיון האחרון שלו, בו הוא פקפק מעל גלי האתר בניר לוין, דווקא יום אחרי מה שהוגדר כ"משחק הכי טוב של מכבי תל אביב העונה", הוא עוד הוכחה למה מכבי תל אביב לא מוצאת את הביטחון שלה בחזרה. מיד אחרי הראיון, כהרגלו בקודש, לוני הוציא הודעת תמיכה בלוין, עוד הכחשה בסדרה בלתי נגמרת ובלתי נסבלת, שלא באמת מצליחה לתמרן את מה שלוני מקרין דרך ההתנהלות התקשורתית שלו: חוסר מנהיגות.

"מ.ס אשדוד במשבר"

"מכבי תל אביב יצאה לדרך חדשה"

לעידן טל יהיה הרבה יותר קשה להיקלט בבית"ר ירושלים מחבלי הלידה שהוא עבר בתחילת דרכו במכבי חיפה. לעידן טל הרבה יותר התאים הכדורגל של רוני לוי במכבי חיפה. כדורגל שתאם בדיוק את סגנונו והתבסס על אופיו. כדורגל של 70 אחוז כוח ועבודה קבוצתית, ו-30 אחוז ברק ויכולת אישית. בבית"ר הסדר הוא הפוך. בית"ר של שום מקדשת את האסטטיקה: פניה כפני ברק יצחקי, ברוכיאן, רומלו, זנדברג (למרות פתיחת עונה בינונית). בבית"ר של שום יש פחות מקום לביטוי עבור הסגנון של עידן טל.

טל ממש רוצה, באמת משתדל, יורד לא מעט לגליצ'ים, מחלץ מדי פעם כדורים ומנסה כך לקנות את לב הקהל. הבעיה היא שבבית"ר ההדוניסטית של היום מעריכים הרבה יותר פאסים לגול, ושופטים אותך בעיקר על הדימיון והיצירתיות. עידן טל, אם רק ימצא את הניצוץ הפנימי והרעב המחודש אחרי החזרה מאנגליה, עדיין יכול להרים את עצמו, אבל ערב משחק החזרה שלו לקרית אליעזר מותר כבר לתהות: האם לא היה עדיף לו לחתום בקיץ במכבי חיפה?