היאנקיז החדשים?

במהלך האינינגים המאוחרים במשחק הרביעי בוורלד סירייס פרץ לשידור קן רוזנטל (בטוח שיש איזשהו קשר לכותב, אצלנו הכישרון עובר במשפחה), פרשן הבייסבול האמין של "FOX" עם סקופ מסעיר: אלכס רודריגז עוזב את היאנקיז. א-רוד בחר לממש את אופציית היציאה שלו מניו יורק וינסה את השוק החופשי.

עוד בטרם הגיש ג'ונתן פפלבון את הכדור האחרון מול קולורדו, כבר היו שקשרו את א-רוד לבוסטון. מייק לואל שחקן חופשי וכנראה שלא יישאר, כסף לא חסר והרד סוקס צריכים מישהו לבסיס השלישי. מני רמירז מסיים את החוזה בעונה הבאה, בוסטון רוצה סלאגר שימלא את מקומו. או-טו-טו לוקחים את הוורלד סירייס, מכה קשה בפני עצמה ליושבי הברונקס, והנה אפשר לוודא הריגה עם צירוף רודריגז. אותו רודריגז שכבר היה סגור בפנוויי פארק ב-2004 ולא עבר בגלל כמה סעיפים והתעקשויות של טקסס ונשיא הרד סוקס, לארי לוקינו. ארבע שנים שיחק רודריגז ביאנקיז, ארבע שנים שבמהלכן לקחה בוסטון שתי אליפויות.

אין חוט מקשר טוב מזה כדי להמחיש עד כמה השתנו יחסי הכוחות בשנים האחרונות. ה"evil empire" הוא מונח שאותו טבע לוקינו על היאנקיז לפני חמש שנים, כשהפסים הקדימו את הגרביים והחתימו את חוזה קונטרראס הקובני. בוסטון הייתה האנדרדוג התמידי, החביבה של אמריקה, הקבוצה שכולם רצו שתסיר כבר את הקללה ושתמיד הייתה מפסידה במרוץ מול היאנקים הרשעים. בסוף 2004 ה"קללה" אכן הוסרה והרד סוקס לקחו אליפות, ומאותו רגע הקו יושר. כאילו כדי להודות בכך בעצמה, בוסטון הגדילה את תקציבה לסכום שיא של 165 מיליון דולר לפני תחילת העונה וזכתה במרוץ אחרי המגיש היפני דייסקי מאטסוזקה. מלבד בוסטון, אף אחד לא העז לשים על דייס-קיי סכום של 52 מיליון דולר. גם לא היאנקיז. ברוכים הבאים לאימפריית הרשע החדשה.

ההשוואה בין האליפות הנוכחית לקודמת של הרד סוקס, זו מ-2004, מתבקשת. במדד ההתרגשות, אין בכלל מה להשוות. בוסטון של 2004 עשתה מהפך מדהים מהאגדות מול היאנקיז ושברה בצורת בת 86 שנה. כל מיני משפטי קסם כמו "הפכו את הקללה" ו"הרד סוקס הרגו את אבי, כעת הם רודפים אחריי", נמוגו בתהומות הנשיה. זו הייתה זכיה מרגשת לא רק בשביל בוסטון, אלא עבור מדינה שלמה. אמריקה הזילה דמעה.

הזכיה הנוכחית כבר תפסה את מי שאינו אוהד רד סוקס אדיש. בוסטון לא הייתה אנדרדוג מההגשה הראשונה של העונה, הרבה דרמות וקסם לא היה כאן. ובכל זאת, יש יתרון משמעותי לאליפות הנוכחית על זו של 2004. אם התואר ההוא נבנה על רכישות מאסיביות ויקרות לשם זכיה חד פעמית, הרי שייתכן מאוד שמה שקרה בלילה שבין ראשון לשני הוא רק הצהרת כוונות לעתיד. לבוסטון יש היום שלד חזק ודי מפחיד להתמודד על התואר בחמש השנים הקרובות.

כשת'יאו אפשטיין החל לנהל את הקבוצה ב-2003, הוא הבין שכסף זה לא הכל. ת'יאו ראה איך קבוצות כמו אריזונה ואנהיים איינג'לס גונבות ליאנקיז את התואר, ובאותה שנה בה הקבוצה שלו הייתה קרובה אבל לא הגיעה לוורלד סירייס (תודה לך, גריידי ליטל), עשתה זאת פלורידה הצנועה. לאפשטיין היה ברור שיחד עם המזומנים צריך חוות גידול חזקה, שילוב קטלני שמוליד אימפריות אמיתיות, עיין ערך היאנקיז של 1996-2001. הבארות של בוסטון, כמו של היריבה הגדולה מדרום, יבשו, ות'יאו החל לזרוע זרעים שנבטו לכדי פרח יפהפה. ג'ונתן פפלבון, דסטין פדרויה, מני דלקארמן והאקס פקטור של הסדרה האחרונה, ג'ייקובי אלסבורי, כולם גדלו מתוך קבוצות הבת של בוסטון. ביהלום שבכתר, השורטסטופ הנלי רמירז, השתמש אפשטיין כדי להביא את ג'וש בקט (מצטיין ה-ALCS) ואת מייק לואל (ה-MVP של הוורלד סירייס), בטרייד עם פלורידה שהתברר כמנצח לשני הצדדים.

הבסיס הזה ישמש את הגרביים גם אחרי שקורט שילינג יסיים, כצפוי, את הקדנציה שלו בעיר השעועית. ג'ון לסטר נראה מצוין במשחק הרביעי, ויחד עם דלקארמן, חאווייר לופז ופפלבון יש לרד סוקס יסודות מוצקים של הגשה מבית. ככה בונים קבוצה.

בתוך כל ההמולה כמעט נשמט שמו של טרי פרנקונה. בהרבה מובנים יש למאמן הרד סוקס מכנה משותף עם מאמן ניו אינגלנד פטריוטס, ביל בליצ'יק. שניהם הגיעו לקבוצותיהם לאחר שקיבלו הזדמנות שניה, כשבקדנציה הראשונה שלהם באימון נכשלו כישלון חרוץ. בליצ'יק נשאל פעם לפשר הצלחתו ואמר: "אם היו נותנים לך לחיות בפעם השניה, האם היית עושה את הטעויות שעשית בחיים הראשוניים שלך?".

פרנקונה אינו מוערך כמו בליצ'יק, לא על ידי אוהדי הבייסבול בכלל ועל ידי אוהדי הרד סוקס בפרט. כל מהלך שלו עדיין תחת חקירה, גם אחרי האליפות שלקח ב-2004. הוא לא חף מטעויות (השאיר את מאטסוזקה יותר מדי על הגבעה במשחק 7 ב-ALCS ובנס לא שילם), אבל הוא מנג'ר חכם ביותר, הוא יודע לבחור את המלים הנכונות בראיון, מומחה בקריאת מהלכי היריב ובניגוד לעמיתו מהפוטבול הוא גם איש נוח ונחמד שמעורר סימפטיה. פרנקונה לא גאון כמו בליצ'יק, אבל ספק אם יש בליגה מאמן ששחקנים רוצים יותר לשחק עבורו ממנו.

יש מאמנים שזוכים באליפות על דרך המזל, למרות שהם עושים את כל הטעויות האפשריות, אבל כשאתה לוקח שני תארים בארבע שנים עם אחד המועדונים הכי לוזרים בעולם הספורט של המאה ה-20, אתה חייב להיות משהו מיוחד, ופרנקונה הוא מאמן על במייג'ור ליג בייסבול.

ואי אפשר לסכם וורלד סירייס מבלי להתייחס ליריבת הרד סוקס, קולורדו. הרוקיז הפכו לבייבי החדשים, כשעשו סיבוב מופלא והגיעו משום מקום לסדרת הגמר. חבר'ה נחמדים כמו טרוי טולוויצקי, מאט הולידיי (מישהו אמר MVP של החטיבה?), בראדלי הופ ואפילו קאזו מאטסוי, שיצאו לריצה מטורפת שנעצרה רק בסוף אוקטובר. אף אחד לא ציפה שיגיעו לשם, והם כבר נגעו בצלחת.

הדיבורים על חלודה של קולורדו בעקבות מנוחה של שמונה ימים הופרכו דווקא במשחק האחרון בסדרה. ארון קוק עלה להגיש לראשונה מזה חודשיים וחצי ונראה חד מאוד באינינגים הראשונים. כשאתה מספיק טוב, אתה מספיק טוב, וקולורדו לא הייתה מספיק השפעה על בוסטון. הולידיי היה החובט היחיד שהגיע לסדרה עד משחק 4, כשטולוויצקי מגלה יכולת התקפית איומה ויוצר חור אדיר, וגם גארט אטקינס והופ הבליחו רק במשחק האחרון, כשכבר היה מאוחר מדי.

אלא שהבעיה של הרוקיז לא הייתה בהתקפה. ברטרוספקטיבה, קשה לצייר קבוצה שהאס שלה הוא ג'ף פרנסיס ושמגישי הבולפן המרכזיים שלה הם ג'רמי אפלדט, מאט הרג'ס, בריאן פואנטס ולטרוי הוקינס. למעשה, מלבד מנואל קורפאס המרשים לא היה לקולורדו אף מגיש להתברך בו (אובלדו חימנז צריך לשפר את השליטה שלו כדי להפוך למגיש טוב במייג'ורס). גם על סט. לואיס של השנה שעברה אמרו את זה, אבל לקרדינלס היה את כריס קרפנטר, אס אמיתי שהנחיל אמונה גם למגישים בינוניים כמו ג'ף וויבר וג'ף סופאן.

השאלה שעולה כעת בדנבר היא האם עליית הרוקיז לסדרת הגמר היא טעות סטטיסטית או תהליך בריא כמו זה שהביא את יוסטון פעמיים ברציפות ל-NLCS (פעם אחת מתוכן לוורלד סירייס). מבחינת חובטים, הגרעין הקשה בהחלט נמצא שם, אבל בלי סיוע רחב בהגשה הקבוצה הזו תתקשה לעשות את הצעד המיוחל לארץ המובטחת.