מכבי, הפועל, אותו חרא

לא במקרה נפילתן של התל אביביות הפכה למאורע הכי מלהיב בספורט הישראלי. נכון שבליגה כל כך משמימה קשה למצוא משהו מעניין יותר להתעסק בו, אבל אי אפשר שלא לחוש עד כמה התקשורת מתענגת מכל רגע שבו היא מתעללת באימפריות הגוססות, נועצת בהן את הסכין בהנאה ומשליכה את גופותיהן לעבר ההמון הנלהב, עם כותרות ארסיות, טורי שנאה והרבה שמחה לאיד. מכבי והפועל תל אביב הן אולי הקבוצות האהודות ביותר בישראל, אבל בשבועות האחרונים קריסתן חושפת עד כמה הן שנואות. מאז ומתמיד הן ייצגו את ההתנשאות התל אביבית והשחיתות הממסדית, אבל בשנים האחרונות, כשהן ירדו מנכסיהן, הן בעיקר נתפסות כבעלות הערכה עצמית מופרזת ולא מוצדקת. עכשיו, כשהן חלשות ומובסות, ההתעללות בהן הפכה למצווה.

התהליך שהוביל את מכבי והפועל תל אביב להתייצב בתחתית הטבלה היה איטי ובטוח, ובאופן לא מפתיע, כלל הרבה אלמנטים משותפים. יכול להיות שזה לא באמת חשוב אם אתה אדום או צהוב, והבעיה נובעת מעצם היותך תל אביבי. על אף האיבה העירונית, בשני המחנות נבעתים לגלות לא רק עד כמה הם צמודים בטבלה (בחלק הלא נכון שלה), אלא עד כמה זהה המטען הגנטי שלהם וכמה דומות הטעויות שהובילו אותם לתחתית. מכבי והפועל, אחיות לטרגדיה, מעולם לא היו קרובות יותר.

זו כבר תקופה ארוכה שהאוהדים בשני הצדדים של תל אביב מתקשים לזהות את הקבוצה שלהם. מכבי, זו שהייתה פעם דורסנית וחסרת רחמים, נשלטת על ידי בעלים לוזר, שמתעקש לחייך גם אחרי הפסדים. אוהדי הפועל, שהתגאו בהיותם אלטרנטיבה, הפכו לעשירים מפונקים שמעדיפים הצלחה באירופה על פני משחק בנתניה. מכבי העוצמתית מינתה מאמן הגנתי בונקריסט, והחליפה אותו ברכיכה אחרת. הפועל הלוחמנית מינתה את המאמן הכי מקורב לצלחת שיש בליגה, והגדירה עצמה כ"לוזוניה" הממסדית החדשה. משבר הזהות הזה לא רק מפרק את הקבוצות מבפנים ומרחיק אותן מהמסורת הוותיקה, אלא אף מנתק את האוהדים מאהובתם הישנה. מפה הכל מתחיל.

על אף ששתי הקבוצות זכו רק בשתי אליפויות (ביחד) בעשר השנים האחרונות, הן עדיין נתפסות, בעיקר בעיני עצמן, כמועדוני פאר. כל מה שמחוץ לתל אביב מוגדר על ידיהן כפריפריה, והחשיבות העצמית שהן מייחסות לעצמן שיבשה להן את החשיבה והוציאה אותן מפרופורציה. שגיאות שהן האמינו שייפתרו מעצם היותן אימפריות הפכו למשברים בלתי נגמרים. ההנחה המוטעית ש"יהיה בסדר" הובילה אותן לתחתית הליגה. מצד אחד הן תופשות את עצמן כקבוצות על, אך במקביל מתנהלות בחוסר אחריות, והסתירה הזו מתגלה כקטלנית. בסופו של דבר, חבורה של שחקנים בינוניים לא הצליחה לסחוב על כתפיה את המטען היוקרתי, וקרסה.

ברבות השנים, עם התפתחות המדיה, התל אביביות הפכו למפלצות תקשורתיות. מקומונים צהובים ואתרי אינטרנט תאווי דם הפכו כל תקרית זניחה לכתבת תחקיר, כל הדלפה לכותרת ראשית. האירוניה היא שככל שהלכה וקטנה הדומיננטיות של המועדונים, כך גבר הסיקור התקשורתי. בשתי הקבוצות הגיבו בחוסר פרופרציות מוחלט למדיה. בהפועל סגירות מוחלטת, שהפכה אותה לשנואה, חשדנית ותחמנית. מכבי סבלה מחשיפת יתר, שהפכה אותה לבדיחה של הליגה. יועץ תקשורת מיומן יכול היה לפתור חצי מהבעיות. עכשיו זה אולי קצת מאוחר מדי.

במקביל לקונספציה המוטעית שהעניקה לתל אביביות את הדימוי העוצמתי, שיכרון הכוח של ההנהלות החל לפגוע בחיילים הקטנים – הכדורגלנים. הנציגים על הדשא, אלה שאמורים לבטא את עצמם ולפרוח תחת כנפיה של האימפריה, הפכו לכוחות עבודה מנוצלים ומדוכאים, וזכו להשמצות בתקשורת בכל פעם שביקשו חוזה חדש, סבלו מבעיות אישיות, או, חס וחלילה, החמיצו יותר מדי. ההנהלות השחצניות הפגינו חוסר סבלנות מוחלט כלפי שחקניהן, שלא לדבר על חוסר לויאליות או רגישות בסיסית. תמיר ולירן כהן במכבי, ברדה, ורמוט וטועמה בהפועל, כולם בחוצפתם רצו העלאה בשכר או יחס מכובד יותר, וזכו בתגובה להדלפות נזעמות ולבעיטה החוצה. היום לא רק שרובם מלבלבים בביתם החדש, הם אף מבטלים כל אפשרות של חזרה הביתה.

זה מספר שנים שההנהלות התל אביביות מנוכרות לגמרי לתחושות בקרב האוהדים. במכבי כבר למעלה מעשור מייחלים שהרציקוביץ' יעזוב, בוולפסון עדיין צועקים "ההנהלה זונה". בחלונות הגבוהים משני צדי הכביש עדיין לא מצליחים לקרוא נכון את הלך הרוח בקהל. השחקנים האהובים, חביבי האוהדים, זוכים לקיטונות של ביקורת על כל מענק שהם דורשים, בעוד המקורבים לצלחת מפונקים במשכורות שערוריות. סמלי המועדון (תקוה, אלימלך, אבוקסיס, דריקס, נמני וקלינגר) נזרקים החוצה בחוסר כבוד, בעוד זרים חסרי נאמנות (אבדי, פאביו ג'וניור, רוסו) זוכים למשכורות ענק. הדילמה של האוהדים – שמצד אחד מייחלים להצלחת הקבוצה ובמקביל לכישלון ההנהלה – קורעת את הקבוצות מבפנים.

מחאתם האחרונה של אוהדי הפועל, כמו החולצות השחורות של האולטראס ממכבי בזמנו, מצביעה פעם נוספת על הכיוון שאליו מנסים ללכת האוהדים בתל אביב. אותם אוהדים מפונקים, שאולי שכחו את מקומם בהיררכיה, יותר דורשים לאחרונה מאשר מוכנים לתת. מכבי הלחוצה, שרק משוועת למעט ביטחון, סופגת שריקות בוז מאוהדיה. האדומים, אלה שבאים מאהבה, לא היססו לשלוח את לוזון הביתה יומיים אחרי שהוביל אותם לשלב הבתים בגביע אופ"א. נראה שבתל אביב יש השקפה חדשה לתפקידם של האוהדים, שמיומנים בנבכי התקשורת ונמצאים בקשר רציף עם עיתונאים, ומתפקדים כדוברים או יחצנים, ולא כחובבי המשחק. פלא שהם לא נהנים מכדורגל?