בעקבות האוצר הרומנטי

אין הפכים יותר גדולים מאשר שתי הקבוצות שהולכות להיפגש בוורלד סירייס שמתחיל בלילה שבין רביעי לחמישי. בעוד הקבוצה מבוסטון היא בעלת מסורת מפוארת של יותר מ-100 שנות קיום, שש אליפויות, הול אוף פיימרים ומיליוני אוהדים שבאים לצפות בה בכל מקום בו היא מבקרת, הרי שקולורדו היא אחת הקבוצות הצעירות בליגה (הוקמה רק ב-1993), מעולם לא ביקרה בוורלד סירייס (כשעד השנה אפילו לא ניצחה סידרת פלייאוף) ובסיס האוהדים שלה מהקטנים בליגה ומרוכז רובו ככולו באיזור דנבר. בנוסף, בוסטון נהנית מתקציב עצום של יותר מ-160 מיליון דולר – שני רק לתקציב של היריבה הגדולה מניו יורק, בעוד לרוקיז יש פיירול של מעט יותר מ-40 מיליון שמדרג אותם בחמישיה האחרונה בליגה מבחינת תקציב.

אם נוסיף לכל העובדות הללו את היתרון שהאמריקן ליג אמור להחזיק על הנשיונל ליג, הרי שהיינו מצפים שהרוקיז יגיעו לסדרה כאנדרדוג מוחלט – אבל לא כך המצב, אלא להיפך. קולורדו הוכיחה (שוב) בפלייאוף הזה שלניסיון, מסורת ותקציב יש מעט מאוד משמעות, כשהיא דוהרת על רצף ניצחונות חסר תקדים עם המון אמונה עצמית, ולא אכפת לה שכל אומת הרד סוקס בטוחה שהאליפות השניה בארבע שנים אמורה לנחות בפנווי.

בעולם הגיוני, כזה שעובד לפי חוקי הסטטיסטיקה, הרוקיז בכלל לא היו אמורים להיות בפלייאוף, שלא לדבר על הוורלד סירייס. בתחילת ספטמבר קולורדו ניצבה במקום הרביעי בבית המערבי של ה-NL, בלי תקווה ממשית לפלייאוף, אלא שאז התחילו הרוקיז לפרק כל מה שזז, כשביומיים האחרונים של העונה הם היו צריכים צירוף חסר סיכוי של שני ניצחונות ולקוות שהסן דייגו פאדרס יפסידו את השניים שלהם כדי לכפות מיני-פלייאוף בין שתי הקבוצות - ואיכשהו, זה אכן מה שקרה. הרוקיז, בדרך שאין איך לתאר אותה חוץ מנס, הצליחו להגיע למיני פלייאוף אחרי שטרבור הופמן, אחד הקלוזרים הגדולים בהיסטוריה, כשל בניסיון להעלות את הפאדרס לפלייאוף, ואז לנצח אותו, גם הפעם בזכות שבירה של אותו הופמן, אחרי שכבר היו בקבר עם פיגור 8:6 באקסטרה אינינגים.

אחרי כל זה, הייתם חושבים שהרוקיז יסתפקו בהעפלה לפלייאוף, אבל לחבר'ה מדנבר היו תוכניות אחרות והם שטפו את הפילדלפיה פיליז – שרכבו על רצף משלהם – כדי להדיח אותם בסוויפ, ואז טיאטאו את אריזונה בארבעה משחקים מרשימים תוך כדי שהם משלימים רצף בלתי סביר בעליל של 21 ניצחונות ב-22 משחקיהם האחרונים – משהו שלא נעשה אחרי הראשון בספטמבר מאז שז'בוטינסקי עוד היה בחיים.

הבעיה היא, שמאז הסדרה עם הדי-באקס, נחו הרוקיז במשך שמונה ימים ארוכים כשהם מחכים למנצחת בין הרד סוקס לאינדיאנס (מי שקבע את הלו"ז של הפלייאוף הזה צריך להיסקל בכיכר העיר), והשאלה הגדולה לקראת הסדרה עם הסוקס היא כמה מאותו אדרנלין של רצף הניצחונות עדיין פועם בדמם של שחקני קולורדו. שנה שעברה, הגיעו הדטרויט טייגרס לוורלד סירייס אחרי ניצחונות מרשימים בשני השלבים המוקדמים, אבל נאלצו לחכות לקרדינלס ששיחקו שבעה משחקים עם המטס, מה שגרם להרבה חלודה שהתבטאה בטעויות הגנתיות חוזרות ונשנות ובסופו של דבר להפסד הסדרה.

אם נדבר בייסבול נטו, הרי שלמרות המוניטין של קורס פילד כגן עדן לחובטים, עד עכשיו בפלייאוף לא ההתקפה אלא ההגשה היתה החלק הדומיננטי בקולורדו, כשהיא מעמידה ERA מרשים של 2.08 ומשתקת לחלוטין את חובטי פילי ואריזונה. שני האסים של קולורדו, ג'ף פרנסיס ואובלדו חימנז יצטרכו להמשיך את התצוגות המרשימות שלהם מול הקהל העוין בפנוויי פארק (שעם כל הכבוד לקהל של אריזונה, מדובר בשתי חיות שונות לגמרי) כשהם יקוו להמשיך לקבל תמיכה מההגנה הנהדרת שמאחוריהם.

יקיר המדור, הצאר טולוויצקי, שהולך להחזיק את הגולד גלוב בעמדת השורטסטופ לעוד הרבה שנים, וקאז מטסוי, שביפן שיחק שורט סטופ, מהווים את אחד מצמדי הדאבל פליי הטובים במשחק היום, כשבאאוטפילד נמצא וילי טבראז, שאולי מהווה נטל התקפי אבל עושה עבודה נהדרת בצד ההגנתי.

גם ההתקפה של הרוקיז, בראשותו של מאט הולידיי, לא קוטלת קנים והובילה את ה-NL בראנס, כשגם ברד סוקס היא עשתה שמות העונה. שתי הקבוצות נפגשו במסגרת האינטרליג בפנוויי פארק, והרוקיז הם אלה שיצאו כשידם על העליונה עם שני נצחונות בשלושה משחקים. הרוקיז שמו בשלושת המשחקים 20 ראנס, לעומת 5 בלבד של הרד סוקס, כשהמשחק ששווה לשים אליו הוא זה שהפגיש את שני הפיצ'רים שיגישו את משחק מספר אחד – בקט ופרנסיס – בו ניצחו הרוקיז 1:7 והנחילו לבקט את הפסדו הראשון העונה.

אבל לא הכל שושנים בקולורדו. הליין אפ של בוסטון, למרות הבעיות בחלק התחתון שלו, ידוע ככזה שעובד את הספירה ומתיש מגישים יריבים (כמו שסאבת'יה יוכל לספר לכם על המבורגר ובירה טובה), מה שאומר שהרוקיז עלולים להצטרך להסתמך על הבולפן שלהם. למרות ההצלחה עד כה בפלייאוף, הרי שהחובטים של בוסטון הם לא אלו של אריזונה ולא בטוח שכדאי לשים את הכסף שלכם על לה-טרוי הוקינס, בריאן פואנטס ומני קורפאס בשלבים המאוחרים של המשחק.

שחקן מפתח נוסף בסדרה ששווה לדבר עליו, אולי לא יחבוט פעם אחת בכדור אבל בהחלט יהווה פקטור משמעותי – זהו מזג האוויר. הרוקיז משחקים בדנבר שהיא, טוב, בהרי הרוקיז, ובהתאם לכך הטמפרטורות בתקופה זו של השנה צוללות משמעותית. כרגע, התחזית לא מדברת על שלג, אבל גם אם לא נחזה בפתיתים לבנים על המגרש (וחבל), הרי שהטמפרטורות בזמן המשחקים (שעות הערב המאוחרות) צפויות להיות קצת מעל האפס, מה שעשוי להשפיע משמעותית על היכולת של השחקנים, חובטים כמגישים. כנראה שהליגה אף פעם לא תכננה שהרוקיז ישחקו בסוף אוקטובר כשבנתה את לוח הזמנים שלה, וזאת נקודה שבאד זליג ייצטרך לתת עליה את הדין, אם אכן יידחה משחק אחד או יותר כתוצאה ממזג האוויר.

בסופו של דבר, אם יצליחו הרוקיז להמשיך את המומנטום מהסדרות הקודמות, להסיר את החלודה מעצמם במהירות, ולגנוב לפחות משחק אחד בפנווי, הרי שהם ימצאו את עצמם בעמדה מצוינת לאליפות ראשונה בתולדות המועדון. מי יודע, אולי בפעם הראשונה גם נחזה בקבוצה שלא מפסידה משחק אחד בפלייאוף. אם יש משהו שהרוקיז הוכיחו לנו בפלייאוף הנוכחי זה, שעם החבר'ה האלה מקולורדו - שום דבר לא בלתי אפשרי.