זאבים בודדים

באו: אל ג'פרסון, ג'ראלד גרין, ריאן גומס, סבסטיאן טלפייר, ת'יאו ראטליף (בטרייד מבוסטון), קורי ברואר (בחירה שביעית בדראפט), כריס ריצ'ארדס (בחירה 42 בדראפט), ג'ואן הווארד (בטרייד מיוסטון), גרג באקנר (בטרייד מדאלאס).

הלכו: קווין גארנט (בטרייד לבוסטון), מייק ג'יימס וג'סטין ריד (בטרייד ליוסטון), טרנטון האסל (בטרייד לדאלאס), טרוי האדסון (שחקן חופשי, עבר לגולדן סטייט).

חמישייה: רנדי פוי, ריקי דייויס, ריאן גומס (ג'ראלד גרין), אל ג'פרסון, מארק בלאונט.

ספסל: טלפייר, מרקו יאריץ', רשארד מקנטס, גרין, באקנר, ברואר, קרייג סמית', הווארד, ריצ'ארדס, ראטליף.

מאמן: רנדי וויטמן (עונה ראשונה מלאה בקבוצה).

מאזן בעונה שעברה: 32 ניצחונות, 50 הפסדים.

אליפויות: 0.

הביטוי "תם עידן" הוא מהמשומשים ביותר בעולם הספורט, ולא פעם ההגדרה של אותו "עידן" מתרחבת יתר על המידה על מנת ליצור דרמטיות יש מאין. אבל קשה למצוא צמד מילים מתאים יותר מזה על מנת לתאר את עזיבתו של קווין גארנט את מינסוטה הקיץ. 12 עונות העביר הביג טיקט במיניאפוליס, במהלכן שמו היה פשוט שם נרדף לטימברוולבס. הוא התבגר יחד עם הקבוצה, שרק נוסדה שש שנים לפני הגעתו, והפך במדיה עם השנים מנער מבולבל וצנום שרק סיים תיכון ל-MVP של הליגה. סיפור האהבה של KG ושל מיני היה כל כך חזק, עד שגם אחרי שהוולבס ירדו מכל נכסיהם בשנים האחרונות והיה ברור שההנהלה הכושלת של הקבוצה לא תוכל לספק לגארנט צוות מסייע שיחזיר אותו למאבק על האליפות, הוא עדיין לא דרש באופן פומבי להישלח לקבוצה שכן תוכל להעניק לו את הטבעת המיוחלת, בדומה לסופרסטארים ממורמרים אחרים כמו אלן אייברסון וקובי בריאנט.

אבל בסיום העונה שעברה, אותה סיימו הזאבים עם 32 ניצחונות בלבד והרחק מתמונת הפלייאוף, הבין אפילו קווין מקהייל, שהיה קוטף בקלות את תואר הג'נרל מנג'ר הגרוע בליגה אם איזיאה תומאס לא היה קיים, שהסיפור של גארנט ומינסוטה נגמר. באיחור של שנה, אם לא יותר, הוא שלח את בנה האהוב ביותר של העיר לבוסטון הנואשת תמורת ארבעה כישרונות מבטיחים אך לא מוכחים (אל ג'פרסון, ג'ראלד גרין, סבסטיאן טלפייר וריאן גומס) זקן סנילי אחד (ת'יאו ראטליף) ושתי בחירות דראפט עתידיות, שיצרו את החבילה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הליגה שאי פעם נשלחה תמורת שחקן בודד.

עוד לפני הטרייד המדובר שלחה מינסוטה את מייק ג'יימס המאכזב יחד עם ג'סטין ריד ליוסטון תמורת ג'ואן הווארד העתיק, בחרה במקום השביעי בדראפט את קורי ברואר, ה-MVP של פיינל פור המכללות האחרון, ובסיבוב השני את חברו למכללת פלורידה כריס ריצ'ארדס, קנתה את חוזהו של טרוי האדסון שעזב לגולדן סטייט, ולסיום העבירה את טרנטון האסל לדאלאס תמורת גרג באקנר. עם פתיחת מחנה האימונים נותרו במינסוטה הרבה פרצופים חדשים בסגל, והרבה יותר אוהדים מודאגים ביציעים, שלא בדיוק ידעו למה לצפות מהקבוצה החדשה לחלוטין שקמה להם פתאום.

ואם כל השינויים הללו לא מספיקים, גם על הקווים יעמוד מאמן חסר ניסיון, אבל בניגוד למרבית השחקנים שלו, גם לא ממש מבטיח. רנדי וויטמן החליף באמצע העונה שעברה את דווין קייסי, שפוטר כשמינסוטה עמדה על מאזן של 20:20, וכשהיא ממוקמת במקום השמיני במערב. תחת שרביטו של וויטמן ניצחו הוולבס רק 12 מתוך 42 משחקיהם עד סיום העונה, וכשמצרפים לכך את העובדה שכל נסיונו הקודם כמאמן ראשי ב-NBA מסתכם בשתי עונות כושלות בקליבלנד, לא ממש ברור מה הוא עדיין עושה בתפקיד.

כך או כך, יעמוד לרשותו של וויטמן סגל מעניין למדי, שלא צפוי לשחזר אפילו את מספר הניצחונות של העונה שעברה, אבל בהחלט גדוש במועמדים פוטנציאלים לפריצה. הראשון שבהם הוא רנדי פוי, הרכז האקספלוסיבי שהגיע כהבטחה עצומה ממכללת וילאנובה בדראפט הקודם, ולמרות עונת רוקי טובה מאוד (10.1 נקודות למשחק ומקום בחמישיית הרוקיס של העונה) עדיין לא הראה מספיק מהיכולות שלו. העונה, עם עזיבתם של ג'יימס והאדסון, הוא יקבל באופן בלעדי את המפתחות לעמדת הרכז, ובמינסוטה מקווים שעם הגידול במספר הדקות הוא יצדיק את המצופה ממנו כשחקן העתיד של הקבוצה. ציפיות גבוהות יש גם מרשארד מקנטס, הגארד הצעיר שניתוח בברך קילקל את ההתקדמות שלו ועלה לו בהשבתה לחצי שנה אשתקד, ובמידה והפציעה לא תחזור להפריע לו עשוי להפוך לאחד מספקי הנקודות העיקריים של הזאבים בשנים הבאות.

מבין המצטרפים החדשים, מי שימשוך את מירב תשומת הלב הוא אל ג'פרסון, שהכפיל בעונה שעברה את הממוצעים שלו גם בנקודות (16 למשחק) וגם בריבאונדים (10.9 למשחק) והיווה בעצם את החלק העיקרי מצידה של בוסטון בטרייד הענק הזה. אף אחד במיניאפוליס לא מצפה ממנו להיכנס לנעליו של גארנט, אבל עם עוד קצת ניסיון וטיפה ליטוש פה ושם, הוא מסוגל להפוך לחיית רחבות מפחידה למדי. גם הניצוצות המזדמנים של ג'ראלד גרין בעונה שעברה גרמו לפרשנים רבים לנבא לו גדולות ונצורות, אבל אם הוא לא רוצה שסטיגמת המטביען הסדרתי בלבד תדבק בו, הוא חייב לגלות יותר יציבות. דווקא ריאן גומס, שקצת נשכח בכל העסק, צפוי להיות זה שיפתח בעמדת הסמול פורוורד, בזכות יכולתו לתרום גם בהגנה ובריבאונד. מי שימתין להם בפינה הוא הרוקי קורי ברואר, שמפאת נסיונו המוגבל לא ייזרק למים כבר בתחילת העונה, אבל עד סיומה הרבגיוניות שלו בהתקפה וההגנה המשתקת שלו באחד על אחד עוד יכניסו אותו חזק לרוטציה.

עם כל הילדודס שיתרוצצו על הפרקט בטארגט סנטר, נדמה שהמבוגר האחראי ייאלץ להיות ריקי דייויס, וזה כמובן סימן רע מאוד. משחקו האנוכי של דייויס יקבל העונה משנה תוקף מהיותו השחקן הבכיר ביותר שנותר בסגל, והעובדה שחוזהו מסתיים בתום העונה רק תגביר את הרצון שלו לזרוק כמה שיותר. אוהדי הוולבס ייאלצו להתפלל שלמקהייל יהיה מספיק שכל על מנת להיפטר ממנו לפני מועד ההעברות האחרון, גם כדי לקבל משהו תמורתו לפני שהוא עוזב כשחקן חופשי, וגם כדי לשחרר יותר דקות (וזריקות) למצבור הכישרונות שנמצא בעמדה שלו. דווקא מי שהיה יכול להתאים לתפקיד הסבא הטוב, ג'ואן הווארד, מדבר נמרצות על רצונו לעבור לקבוצה עם שאיפות לאליפות, ונראה שבצר להם יפנו צעירי הוולבס לת'יאו רטליף כמורה דרך, והוא מצידו ישתף אותם בידע המקיף שלו על חטיבת עצים.

מועמד לפריצה: אז כמו שכבר הבנתם חצי קבוצה מועמדת לפריצה, ולכן נלך הפעם על מישהו קצת פחות מוכר. אחרי שנבחר רק במקום ה-36 בדראפט שעבר, רשם קרייג סמית' עונת רוקי מצוינת, שזיכתה אותו בבחירה מפתיעה לחמישיית הרוקיס השניה של העונה. במידה ותכניותיו של וויטמן לשחק כמה שיותר עם הרכב נמוך שכולל את ג'פרסון בסנטר אכן יצאו אל הפועל, הפורוורד המאסיבי מבוסטון קולג' יהיה המועמד הטבעי לשתף פעולה עם ביג אל בקו הקדמי, ואולי אפילו להתגנב לחמישייה.

מועמד לדעיכה: הסיפור של סבסטיאן טלפייר לא שונה מזה של רבים מהשחקנים בליגה, אבל הסרט הדוקומנטרי המשובח שנעשה עליו הפך אותו בעל כורחו לנער הפוסטר של כישלון התיכוניסטים שדילגו ישירות למקצוענים, וכנראה שגם עלינו נגזר להרגיש צביטה קטנה בלב בכל פעם שהילד המוכשר מברוקלין שוב מתקשה על הפרקט, מסתבך עם החוק, או נשלח פעם נוספת כנספח שולי בטרייד. ההבדל הפעם הוא שאף אחד כבר לא ממש מצפה ממנו לממש את ההבטחה.

תסריט אופטימי: ג'פרסון ממצב את עצמו כפרנצ'ייז פלייר ונבחר לאולסטאר, פוי לוקח על עצמו את תפקיד המנהיג וביחד הם מתעלמים מרצונו של מקהייל להשיג בחירת לוטרי ומרימים את מינסוטה לעונה של 35 ניצחונות, עם הבטחה להרבה יותר בעתיד.

תסריט פסימי: כל כך הרבה צעירים יכולים בקלות להיות מתכון לאסון, ואם וויטמן לא יצליח לגרום להם להתחבר מינסוטה עוד עלולה להפוך במהירות לקבוצה הגרועה בליגה. אם נזכור שהם הפסידו את שבעת המשחקים האחרונים של העונה שעברה, החל מההפסד הראשון יש לנו רצף של שמונה הפסדים, ומכאן הדרך לשבירת שיאים שליליים קצרה.

תחזית: למרות ההבטחות הגדולות שגלומות ברבים מהשחקנים שלה, ייקח עוד שנה או שנתיים עד שהאיכויות שלהם יבואו לידי ביטוי בטור הניצחונות של מינסוטה. עד אז אוהדי הקבוצה יסתפקו בכמה שיותר הבלחות של הילדים, ויחכו בסבלנות לשמיני בפברואר, כשהמלך האמיתי שלהם יגיע לבקר בעיר עם הסלטיקס שלו.