הפיקציה של יאמר

אף אחד לא יופתע אם מכבי נתניה תנצח ביום ראשון את מכבי ת"א. סגל ראוי, מאמן מוכר ובעלים אמיד הפכו את סגנית האלופה לקבוצה ראויה, סימפטית בלשון העם. מצד שני, אף אחד גם לא יופתע אם היא תפסיד. במעמדה הנוכחי, כל תוצאה של נתניה מתקבלת בהשלמה, וגרוע מזה, באפטיות. עם גב פיננסי ומסורת של מועדון פאר, יש לנתניה את כל הפוטנציאל להיות הלהיט של הליגה, אבל על אף מיקומה בצמרת, היא ממשיכה להיות קבוצה אפרורית, חסרת אופי ונטולת שאיפות. ימי התהילה שלה חלפו כלא היו, הקהל כבר שנים אינו ממלא את היציעים, שחקני הבית הם זן נכחד, הבעלים החדש הוא קפריזה מהלכת ורק המאמן מצליח לחפות על החובבנות הזאת. ההצלחה של מכבי נתניה לא מסמלת דבר מלבד הכישלון של ליגת העל.

אחרי קצת יותר משנה תחת שלטונו של דניאל יאמר, קשה להחליט בוודאות אם מדובר באכזבה או בסיפור הצלחה. כמובן שעל הנייר התוצאות מרשימות, אחרי הרכש המאסיבי, הזכייה במקום השני וההעפלה ההיסטורית לגביע אופ"א, אבל מבחינה ניהולית, המאפיינים השכונתיים נשארו. המפרגנים מקפידים להזכיר את מבחן התוצאה, אבל הנשמות הטהורות בעיר היהלומים כבר מתחילות להתגעגע לימי אשר אלון. אז, הם אומרים, לפחות ידעת מה יש לך ביד.

כבר בזיגזג שלו במהלך המו"מ על רכישת הקבוצה, יאמר חשף את המוטיבים הרוני מאניים באישיותו. לאחר מכן, בעונתו הראשונה בקבוצה, הוא הספיק לפטר שני מאמנים (טון קאנן ואלי גוטמן), לסלק מנכ"ל אחד (אייל ברקוביץ') לכרסם בסמכויותיו של אחר (יעקב בלדב) ולאיים מספר פעמים בעזיבה. בהתחלה הוא נחשב למושיע, כמי שהוציא את הקבוצה מהבוץ, אבל מהר מאוד התגלה כטיפוס קיצוני, בעל מצבי רוח משתנים, שיכול בהחלטה אחת אמוציונלית להחתים שחקן רכש יקר וביום אחר לריב עם שחקן בית על עשרת אלפים שקל.

בתחילת העונה הנוכחית הזיגזג נמשך. יום אחד הכספים זרמו, יום אחר הוכרזה מדיניות חסכנית. על חוסר הוודאות הזו שילמו בקבוצה מהר מאוד, והמחיר הראשון היה מזואה אנסומבו. בנתניה הצהירו שהשחקן עומד למכירה בלבד ושכרטיס השחקן של הקשר עולה 400 אלף דולר, סכום יקר מדי עבורם, אבל הפועל ת"א השאילה אותו תמורת 80 אלף בלבד במהלך שהביך את ההנהלה. בהמשך היה זה מרסלו סוליס, שהגיע וסולק בבושת פנים, בטעות נוספת שעלתה הרבה כסף, גררה פרסומים שליליים וביישה את הקבוצה. כמו כן, הבאתו של מוסא סאנוגו הולידה חקירת התאחדות, והקבוצה הוזהרה, נקנסה וספגה קנס של שתי נקודות על תנאי. אם מזכירים גם את ההתנהלות התמוהה בפרשת לואיס מרין, שהגיע על אשרת תייר ונאלץ לעזוב לימים ספורים לקפריסין, ואת הדומיננטיות המוגזמת שמגלה לאחרונה לירן שטראובר בחלונות הגבוהים (הנמני הבא?), מגלים שההנהלה רחוקה מלעמוד בסטנדרטים שיאמר הבטיח.

בנתניה מדברים על להחזיר עטרה ליושנה, ומדברים ומדברים וממשיכים לדבר. המוטו של המועדון מספר בגאווה על "מחלקת נוער מתוקנת", כזו שתזרים לקבוצה הבוגרת שחקנים ותגביר את הזהות עם תושבי העיר, אבל בשטח זה עובד אחרת. הקבוצה מורכבת מאוסף די מקרי של שחקנים שאסף אשתקד אייל ברקוביץ' (כאלה שאפשר לכנות הבררה של ליגת העל), ומלבד תמיר כהן (שהביקורות הטובות שהוא זוכה להן לאחרונה הן הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקריירה שלו) ואיתי שכטר, אין בקבוצה כוכבים אטרקטיביים אמיתיים.

קלמי סבן, למרבה האירוניה, הוא שחקן הבית היחידי בהרכב. אמייה טגה האהוב נאבק גם הוא על מקום ב-11 הראשונים, גם דלה ימפולסקי וריף מסיקה לעתים נכנסים לתמונה, אבל בסך הכל הקבוצה מורכבת מלגיון זרים ושכירי חרב, שבאים והולכים ומתקשים לכבוש את לבבות האוהדים. לעוף מגביע אופ"א בסיבוב הראשון, אומרים האוהדים, יכולנו לעשות גם עם ישראל זוויטי, אורי אוזן ושי הולצמן.

ויש את רובן. גם במקרה של המאמן קשה להתווכח עם מבחן התוצאה, אבל לאחרונה נשמעים קולות בנתניה שמתחילים להתלונן על חוסר המעוף של הקבוצה באופן כללי ועל הכדורים הארוכים והמשעממים לאוקוצ'ה באופן ספציפי. אומנם בעונה שעברה עטר קיבל קרדיט מלא מהקהל, הוכתר רשמית כמשיח ונראה כבשורה הכי מרעננת שחזרה לנשוב בקופסא, אבל נדמה שאחרי גוטמן כל בשורה נראית מרעננת.

עם כל הכבוד ליכולת של בונדאה וחבריו, אי אפשר להתעלם מהחולשה של התל אביביות ומכבי חיפה בתקופה הזאת, שהשאירו לנתניה, אחרי שאספה את השאריות שלהן, להידחק לצמרת. הרזומה של עטר ככדורגלן וירטואוז העניק לו משום מה תדמית של מאמן שדוגל בכדורגל התקפי, אבל בעונה שעברה הקבוצה כבשה רק 37 שערים (רק ארבע קבוצות כבשו פחות) וגם העונה, למרות השישייה מול אשדוד, זה לא נראה מרשים. נדמה שבנתניה, אולי יותר מכל אחר בארץ, אוהבים גולים. בינתיים הם נאלצים להסתפק במשחק מסודר.

יכול להיות שדווקא העבר המפואר של המועדון מגביר את האכזבה מהקבוצה הנוכחית. מי שגדל על נתניה הקלאסית של שנות השמונים מתחלחל אל מול הגרסה המודרנית שלה, והמוניטין האטרקטיבי של המועדון יוצר ציפיות שלא יוכלו להתמלא לעולם. האוהדים, בכל אופן, מצביעים ברגליים, ויאמר מתקשה להבין למה קבוצת הצמרת שלו מושכת אלפים בודדים לקופסה, כמות קטנה בהרבה מימיה בליגה הלאומית.

כמובן שהקבוצה אינה כישלון חרוץ, ובעיר זוכרים עונות רבות גרועות בהרבה מזו, אבל דווקא כניסתו של הכסף הזר של יאמר והדיבורים היומרניים שלו על עידן חדש מגבירים את האכזבה מהפרויקט. ניצחון ביום ראשון על "קבוצה גדולה" כמו מכבי ת"א בהחלט יכול לסייע לבעיה התדמיתית של נתניה. כדורגל יפה יתקבל בברכה.