הדרמה הגדולה עדיין לפניהם

פלייאוף בלי ניו יורק יאנקיז הוא פשוט לא פלייאוף. עובדה היא שגם כשפסע אחד מפריד בינינו לבין הוורלד סירייס, מי שמכתיבים את קצב ההתרחשויות הם עדיין אנשי התפוח הגדול, שיצאו זה מכבר מהמשחק. כל הדחה של היאנקיז מהפלייאוף היא סיפור, אבל השנה, יותר מבעבר, מדובר ברעידת אדמה של ממש. קודם זו הייתה ההכרזה של ג'ורג' סטיינברנר ש"אם לא נעבור את קליבלנד, ג'ו טורה צריך ללכת". אחר כך זו הייתה ההודעה הדרמטית של הבוס, לפיה יפנה את כסאו לבניו, ופחות מחצי שבוע חלף מאז אותה הודעה, וקיבלנו את ההודעה הרשמית לפיה גם טורה לא ימשיך.

היאנקיז הראו לטורה את הדלת החוצה. הספורט האמריקאי הוא קודם כל ביזנס ואחר כך יחסי אנוש. די מקובל מצד קבוצה להציע לשחקן או למאמן חוזה נמוך יותר מזה שהיה לו. לעתים קרובות הוא גם יקבל את ההצעה. אפילו בארי בונדס הגדול קיבל מהג'איינטס בשנה שעברה הודעה לפיה לא יממשו את האופציה עליו, ועם כל האגו המקיף את שריריו המנופחים חתם על חוזה מופחת. אבל במקרה של טורה ניתנה הצעה שאי אפשר להנהן לה - חוזה של 5 מיליון דולר לעונה אחת (בונוסים היו מביאים אותו ל-8 מיליון), כשבשלוש העונות האחרונות השתכר כ-6.5 מיליון דולר בממוצע לעונה. על העלבון הזה הוא לא יכול היה למחול, ומשם הייתה הדרך החוצה קצרה.

יש הטוענים שטורה היה צריך ללכת כבר מזמן. זו דעה שהפכה למוצקה אצל יותר ויותר אנשים לנוכח מחדלי המאמן בשנים האחרונות. חוסר היכולת לעצור את הסחף במהפך הגדול של בוסטון ב-2004, חילופים מאוחרים ולא נכונים והקש ששבר את גב היאנקיז - ההחלטה לעלות עם צ'ין מינג וונג כפותח במשחק החוץ מול קליבלנד. לטורה היו שלושה מגישים מנוסים, בדמות אנדי פטיט, מייק מוסינה ורוג'ר קלמנס (החתמה שערורייתית של בריאן קשמן), שכל אחד מהם פתח בכמה וכמה משחקי פלייאוף ויודע לנטרל את האווירה הביתית העויינת, מה עוד שלוונג היה ERA נוראי בחוץ, כשבברונקס הוא היה בלתי פגיע. זו הייתה בדיעבד ההחלטה שהכריעה את גורל הסדרה.

ככה שמעבר להרגשת המרירות שאולי חש טורה כלפי היאנקיז, בסופו של דבר הפרידה הזו הייתה הכרחית ובמועדון צריך דם חדש. השאלה היא מי יגיע במקום טורה. ג'ו ג'ירארדי הוא שחקן לשעבר במועדון שמכיר את המערכת ושעשה נסים ונפלאות עם אפרוחי פלורידה ב-2006, בטרם פוטר לאחר סכסוך עם הבעלים. האם הוא האיש?

ביאנקיז, נכון לעכשיו, חושבים שלא ועל פי הספקולציות מתכוונים למסור את המפתחות לדון מאטינגלי. מאטינגלי הוא דמות נערצת בברונקס, שמוזכרת בנשימה אחת עם מיקי מנטל, יוגי ברה, ג'ו דימאג'יו ואפילו הבייב. ובכל זאת, עידן מאטינגלי ביאנקיז החל ב-1982 והסתיים ב-1995. 1981 הייתה העונה האחרונה שבה הגיעו היאנקיז לוורלד סירייס לפני שהחלו בבצורת ארוכה. 1996 הייתה העונה הראשונה שבה סיימו את הבצורת. מאטינגלי היה בפלייאוף רק ב-1995 והודח בשלב הראשון. את החשבון תעשו לבד.

ועם זאת, העובדה שמאטינגלי לא הצליח כשחקן להוביל את היאנקיז לשלבים הגבוהים לא הייתה אשמתו בלבד. שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היו איומות עבור ניו יורק, עד שג'ין מייקל בנה שוב את "מחלקת הנוער", חוות הגידול שהוציאו את הבסיס שעליו בנו היאנקיז שושלת אליפויות במחצית השניה של העשור. יתרה מכך, טורה לא רק שהיה שחקן פחות טוב ממנו, הוא גם היה מנג'ר כושל במשך 19 שנים, עד שהגיע ליאנקיז. כסף אף פעם לא חסר בברונקס, ואת הכלים שלא היו למאטינגלי כשחקן הוא עשוי לקבל עכשיו.

למונח "כלים" שמתייחס למאטינגלי, ג'ירארדי או כל מאמן אחר שיגיע לברונקס יש פירוש אחד - שחקנים טובים. כסף, כאמור, הוא לא בעיה, אבל מזומנים תמיד היו נחלת הברונקס ובכל זאת היאנקיז עברו לא מעט שנים בעייתיות, עד שג'ין מייקל הבין שבתור מאמן הוא לא מוצלח ועבר להיות מנכ"ל. ב-1990 החל מייקל לבנות את האימפריה ששלטה בספורט האמריקאי עד תחילת המילניום. הוא זה שגידל את ברני וויליאמס ושבחר בדראפט שחקנים כמו אנדי פטיט, מריאנו ריברה, חורחה פוסאדה ואחד, דרק ג'יטר. הוא לא קטף את הפירות בתור מנכ"ל, כשעבר לתפקיד ניהולי אחר ביאנקיז, אבל היסודות שבנה הספיקו לשש עונות של דריסת רגל מוחלטת בענף.

מה שמייקל עשה יותר מכל הוא החדרת רוח יאנקית חדשה. הוא הבין שגם כאשר מצרפים רכישות יקרות ערך, במועדון כמו היאנקיז רק שחקנים שגדלו במערכת ומסוגלים לשרוד מההתחלה את הלחץ של ניו יורק יביאו את הקבוצה להישגים. אז אולי חלק מהחבטות הגדולות סיפקו טינו מרטינז, סקוט ברושוס ופול אוניל שהגיעו באמצע או בסוף הקריירה, אבל ג'יטר הוא זה שהפך בסופו של דבר ליהלום שבכתר וריברה יצויין בעתיד כקלוזר הגדול בכל הזמנים.

וכאן מתחילה הבעיה האמיתית של היאנקיז - שאלת השחיקה וחוסר האמון במערכת. ריברה ופוסאדה כבר הביעו את רצונם לעזוב אם טורה לא יישאר. עכשיו הזמן לבחון האם יש כיסוי להצהרותיהם, ואם שניהם יחליטו לחפש בית אחר, מדובר במכה שתשבית את ניו יורק לפחות לשנתיים-שלוש הקרובות. ג'יטר יישאר כי בהגדרה הוא תמיד יהיה יאנקי, אבל רוח הווינריות שבו מתה ברגע שהצטרף אלכס רודריגז לקבוצה. דווקא א-רוד, שמיוצג על ידי סקוט בוראס הנחש, עשוי לקבל חוזה שמן מניו יורק, כי למרות הכל, הוא עדיין החובט הטוב בליגה ובלעדיו היאנקיז בכלל לא היו בפלייאוף.

לניו יורק יש דור חדש שאולי יביא אותה להישגים של כוכבי סוף המאה הקודמת. מלקי קבררה, רובינסון קאנו, צ'ין מינג וונג וג'ובה צ'מברליין הם כולם שחקנים מוכשרים, אבל בלי הכוונה נכונה וללא שחקני בית ותיקים ותומכים, הם עלולים להיות חתומים על תקופת יובש ארוכה נוספת של היאנקיז. אותה התקופה שעליה חתום, נכון לעכשיו, דון מאטינגלי.