מלאכים קצוצי כנפיים

באו: רובן פטרסון (שחקן חופשי, ממילווקי), ברווין נייט (שחקן חופשי, משארלוט), דן דיקאו (בטרייד מהניקס), ג'וש פאוול (שחקן חופשי, מגולדן סטייט), אל ת'ורנטון (בחירה 14 בדראפט).

הלכו: ג'ייסון הארט (שחקן חופשי, ליוטה), דניאל יואינג (שוחרר, עבר לחימקי מוסקבה).

חמישייה: סם קאסל, קוטינו מובלי, קורי מגטי, טים תומאס, כריס קיימן.

ספסל: נייט, דיקאו, קווינטון רוס, דיאז, פטרסון, ת'ורנטון, פאוול, פול דייויס, ארון וויליאמס, אלטון ברנד (פצוע).

מאמן: מייק דאנליבי (עונה חמישית במועדון).

מאזן בעונה שעברה: 40 ניצחונות, 42 הפסדים.

אליפויות: 0.

לצפות במשחק של הקליפרס מעולם לא נחשב לדבר מהנה במיוחד, אבל בעונה שעברה זה כבר היה באמת מחזה עצוב. ולא שזו היתה עונה נוראית במיוחד, אחרי הכל קבוצה שכבר מחזיקה בעונות של 17, 15 ו-10 (!) ניצחונות ברזומה שלה לא יכולה להתלונן יותר מדי על עונה של 40 ניצחונות, אבל הפעם הגיעה הקבוצה האדומה של עיר המלאכים לעונה עם ציפיות גדולות, שהלכו והתנפצו ככל שנקף הזמן. אחרי שבעונה הקודמת ניצחו הקליפרס סדרת פלייאוף לראשונה מאז ימיהם בבפאלו, החלו אוהדי הקבוצה לחלום בגדול, והעזו אחרי שנים של דיכוי לחלום על עתיד ורוד.

הם תלו את תקוותיהם באלטון ברנד, פרנצ'ייז פלייר לכל דבר ועניין בשיא הקריירה שלו, בסם קאסל, הרכז הלא נגמר שהביא איתו רוח חדשה של ווינריות לקבוצה, ובשון ליבינגסטון, הילד שהתבשל על אש קטנה ובדיוק במינון הנכון בשתי עונותיו הראשונות בליגה לקראת היום בו ייקח את המושכות ויהפוך לאחד הרכזים הטובים בליגה. אבל אז נפתחה העונה, והאופטימיות נגוזה בכל החזיתות. ברנד הוריד הילוך וממוצע הנקודות שלו צנח משמעותית (מ-24.7 ל-20.5), קאסל לא הצליח להישאר בריא לאורך זמן (אולי לעובדה שהוא אוטוטו בן 38 יש לכך קשר כלשהו), והקליפרס התקשו לפצח את מחסום חמישים אחוזים ההצלחה ולהתברג בשמינייה המובילה במערב.

ואז, ב-26 בפברואר, הבינו אוהדי הקבוצה באופן סופי שמהקארמה של המועדון הכי עלוב בליגה כנראה שאי אפשר להתחמק, כשליבינגסטון נחת לא טוב (חתיכת אנדרסטייטמנט) מעלייה ללייאפ במהלך משחק מול הבובקאטס, קרע שלוש רצועות שונות בברכו, הושבת לשארית העונה, וככל הנראה גם לכל העונה הקרובה. הקליפרס דישדשו עד סיום העונה, נשארו מחוץ לפלייאוף, וחיכו בשקט למכה הבאה.

והמכה הזו נחתה דווקא בתחילת אוגוסט, כשברנד הצטרף לליבינגסטון ברשימת הפצועים לטווח ארוך, כשקרע את גיד האכילס במהלך אימון קיץ אישי וקורקע לחצי שנה לפחות. בלי האיש הגדול שלהם הניפו הקליפרס את הדגל הלבן עוד לפני פתיחתה של העונה, וגם העתיד כבר נראה הרבה פחות מבטיח.

עם ברנד בריא, הקליפרס היו יכולים לדבר על שנת התאוששות. אחרי הפציעה שלו, הם רק צריכים לקוות שהם לא עומדים בפני התרסקות טוטאלית. חסרונו של העוגן היציב שלהם יורגש היטב בשני צידי המגרש עד חזרתו, שגם היא לא אמורה לגרום לשינוי קיצוני, בהנחה שהוא לא יחזור לכושר מלא עד השלבים המאוחרים של העונה. הסנטר כריס קיימן, שרשם עונה בינונית מאוד אשתקד אחרי החתימה על החוזה הגדול, יישא בעיקר הנטל מתחת לסלים, כשארון וויליאמס המזדקן, פול דייויס הצעיר וג'וש פאוול המוגבל ינסו לעזור לו במלאכה.

קורי מגטי, שהעביר את מרבית העונה שעברה בהתגוששויות עם המאמן דאנליבי ושמו הוזכר כמועמד לעבור בטרייד כמעט לכל קבוצה בליגה, הפך באחת לאופציה הראשונה של הקליפרס בהתקפה. מגטי צפוי לנצל את הסיטואציה על מנת להקפיץ את הממוצעים האישיים שלו, מה שלא בטוח שיוביל את הקליפרס אל דרך המלך, אבל בוודאי ישפר את הערך שלו לקראת תום מועד ההעברות. טים תומאס, שלא הבריק בשנתו הראשונה בקבוצה, יפתח ככל הנראה לצידו בחמישייה, ומהספסל יעלה רובן פטרסון, שחתם על חוזה לא מובטח לעונה אחת אחרי עונה טובה במילווקי מוכת הפציעות.

המצב בקו האחורי חמור לא פחות. קאסל נראה טוב מאוד במשחקי קדם העונה, אבל ברור שהוא לא יוכל לעמוד בעומס של עונה שלמה בגילו. ברווין נייט הוותיק (למרות שיחסית לקאסל 32 נשמע גיל יחסית צעיר) ודן דיקאו הנווד יחלקו דקות בעמדת הרכז המחליף, ויהיו הרבה כאלה לחלוקה העונה. השוטינג גארד הפותח, קוטינו מובלי, גם הוא כבר בן 32, ומחליפו קווינטון רוס הוא שחקן אפור להפליא. הקליפרס לא קלעו היטב מבחוץ מלכתחילה (רק 3.8 שלשות למשחק בעונה שעברה), וללא ברנד והדאבל טים הצמוד שהוא מושך, הזריקות רק יהיו קשות יותר העונה. תקווה אפשרית לאיזה משב רוח מרענן יכולה להגיע מכיוונו של גיירמו דיאז, הגארד הפורטוריקני הנמוך (1.87 מ') שנבחר על ידי הקליפרס בסיבוב השני של דראפט 2006, בילה כמה חודשים מוצלחים בעונה שעברה בנימבורק הצ'כית של מולי קצורין וננו גינזבורג, והגיע למחנה האימונים של הקבוצה עם רצח בעיניים במטרה להיכנס לרוטציה של דאנליבי ויהי מה.

מועמד לפריצה: רק בעונתו האחרונה של אל ת'ורנטון בפלורידה סטייט (אותה מכללה בה כיכב סם קאסל בתחילת שנות התשעים, קצת אחרי נחיתתו על כדור הארץ) הוא הפך לשם מוכר ברמה הארצית, בעיקר בזכות הופעה דומיננטית בניצחון המפתיע של הסמינולס על האלופה פלורידה. מאז הוא נכנס לכל פנקסי הסקאוטים ביבשת, שם נכתב כי מדובר בסקורר גדול ואתלט עצום אבל גם בבחור שיתחיל את עונת הרוקי שלו בגיל 24. למרות גובהו (2.03 מ'), הוא יישלח על ידי דאנליבי לנסות ולמזער את החור שהותיר ברנד בעמדת הפאואר פורוורד, תחילה כמחליף של תומאס, ובהמשך כפותח במקומו.

מועמד לדעיכה: העונה הקרובה טומנת בחובה שני תסריטים עבור סם קאסל, שניהם לא אופטימיים עבור הקליפרס. בראשון הוא נפצע פעם אחר פעם, נראה כמו הצל של עצמו (דבר מפחיד למדי אם חושבים על זה) גם ברגעים בהם הוא על הפרקט, ומדדה באופן לא מחמיא לעבר סוף הקריירה. בתסריט השני הוא מחדש ימיו כקדם, מתרוצץ על המגרש וצולף מכל מקום כמו לפני עשר שנים, מושך התעניינות מכל המועמדות לאליפות המחפשות קצת נסיון ומנהיגות, ונוטש באמצע העונה.

תסריט אופטימי: מגטי מתרכז בכדורסל והופך לכוכב אמיתי, קיימן מתעורר, ת'ורנטון מבריק וברנד חוזר בפברואר כשהקבוצה בעיצומו של מאבק עלייה לפלייאוף.

תסריט פסימי: אווירת הדיכאון המוכרת אופפת את הקליפרס, מגטי ודאנליבי לא מפסיקים לריב, קאסל קורס, וברנד, שמחזיק באפשרות להשתחרר מחוזהו בסיום העונה, מודיע שהוא לא מתכוון לחזור לקרקס הזה.

תחזית: יש בליגה כמה קבוצות גרועות יותר, אבל לאף אחת מהן אין את המזל של הקליפרס. המקום האחרון במערב הוא בהחלט בר השגה, אבל עם ההיסטוריה שלהם, זה לא יבטיח להם אפילו בחירה באחד משלושת המקומות הראשונים בדראפט הקרוב.