סדרה אחת מהגמר הגדול

על הסדרות ב-NL כבר דיסקסתי השבוע מספיק ועל הסדרה בין הסוקס לאיינגלס באמת שאין מה להרחיב את הדיבור – האיינג'לס הם לא באמת קבוצת פלייאוף ולא היו נמצאים בו לולא היה המערב כה חלש – ולכן הייתי רוצה להגיד כמה מילים על הסדרה בין היאנקיז לקליבלנד ועל מה שנראה כסוף אחת משושלות הבייסבול המפוארות בהיסטוריה.

- נתחיל ישר מהחלק הקשה. אין דרך אחרת להגדיר את מה שקרה ליאנקיז השנה בפלייאוף מאשר ביזיון. פעם נוספת נראו שחקני הפסים שבעים, עייפים, זקנים, כאילו כל מה שהם רוצים זה לגמור עם העסק וללכת לשחק קצת גולף.

- האמת, איך אפשר להאשים אותם? מדובר בחבורת מיליונרים, שרופדו במשך שנים בשקי דולרים, מתנת הדוד ג'ורג'. רובם אנשים מבוגרים, שמה לעשות – למרות שמדובר בספורטאים מקצועיים, אין להם את הרעב שיש לשחקנים צעירים, שעוד לא טעמו טעם אליפות (ורובם אפילו לא כזה של פלייאוף).

- אף אחד לא יוצא נקי מהכישלון הזה. לא ג'ורג'י, שכופף את ידי קשמן עם רכישות על רכישות של גאלקטיקוס מזדקנים שלא הוכיחו את עצמם, לא קשמן שהתפתה לתת חוזי ענק לרנדי ג'ונסון, קארל פאבנו, ג'ארט רייט והאחרון ברשימה - הרוקט, לא טורה שאולי לא עשה טעויות קארדינליות בניהול שלו (למעט ההעלאה של וונג במשחק מספר אחד, שבהחלט ייתכן שהרגה ליאנקיז את הסדרה) אבל כבר שלוש שנים לא מצליח לגרום לשחקניו מספיק מוטיבציה על מנת להמשיך מעבר לשלב הראשון. אבל הכי גרועים יוצאים השחקנים.

- צ'ין מינג וונג, שחקן של 19 ניצחונות בעונה הרגילה, חטף בראש בחוץ במשחק הראשון ובמשחק הרביעי התפרק לחלוטין והוחלף אחרי פחות משני אינינגים. רוג'ר קלמנס, שחלק מגדירים כפיצ'ר הפותח הגדול בהיסטוריה, הצליח להתקפל פעם נוספת בפלייאוף (כמו ב-2003 מול הרד סוקס וב-2005 במדי יוסטון) ובייש את נעוריו. איירוד היה שוב איירוד הישן וה"טוב" של הפלייאוף, פוסאדה שנתן עונת קריירה התקפל בדיוק ברגעים החשובים ולמעט דיימון וצמד הרליברים ריברה וג'ובה ג'ובה, אף אחד לא ממש תיפקד אצל היאנקיז.

- רגע, שכחנו מישהו. נכון, זה הקפטן והאגדה. זה כואב לי להגיד את זה, כי ג'יטר הוא אחד השחקנים היחידים בפסים שאני כן אוהב, אבל לא היה שחקן שנראה גרוע בפלייאוף הזה מדרק ג'יטר. איכשהו, ג'יטר תמיד יוצא טפלון מכשלונות היאנקיז, במיוחד כשיש את איירוד להאשים. לא הפעם. ג'יטר שיחק ברמתו הנמוכה ביותר בפלייאוף שאני זוכר, הצליח להרוג עם דאבל פליי'ז כל ראלי שבו איימו הפסים לאיים על יתרון קליבלנד, ואיבד למעשה את התכונות שיוחסה לו מאז ומתמיד – הווינריות והמנהיגות. היום כבר לא ווינר ולא נעליים, סתם עוד שחקן.

- פעם נוספת הוכח שכסף לא קונה אליפות. אולי כסף יכניס אותך לפלייאוף (כמו שהוכיחו היאנקיז, רד סוקס, אנהיים, פילי, קאבז וכמעט גם המטס) אבל בפלייאוף, איפה שצריך מה שקוראים ביציעי הכדורגל - נשמה, שם כבר הכסף לא יעזור. ואולי גם זאת בשורה מהפלייאוף הזה.

ועכשיו לסדרות הקרובות, שמתחילות בחמישי בלילה ובשאיפה יהיו טובות יותר מאלו שקדמו להן.

דנבר ופיניקס, הערים בהן משחקות שתי הקבוצות בסדרה זו, הן שתי הערים המתפתחות ביותר בשנים האחרונות בארה"ב, מה שלא מונע מהסדרה הזאת להופיע בסיוטי הלילה של באד זליג ומנהלי רשתות השידור. מדובר בשתי קבוצות חוף מערבי כביכול, שאפילו לא נהנות מהשוק הגדול של לוס אנג'לס, עם בסיס אוהדים קטן יחסית והיסטוריה דלה (למרות האליפות של הדי-באקס ב-2001, הם נוסדו בקושי ב-1997) וזאת בניגוד הפוך לסדרה שהציבור חשק בה בין הלוזריות החביבות, הפיליז והקאבס. למרות זאת, למי שבאמת אוהב בייסבול, צפויה חוויה מעניינת ביותר, שתפגיש שתי קבוצות צעירות ורעבות ועשויה לספק לנו הרבה רגעי בייסבול משובחים. אלו לדעתי הדברים שיכריעו את הסדרה:

- הדי-באקס קיבלו מעל ומעבר בסדרה מול הקאבס מהמגישים 2 ו-3 שלהם, דאג דיוויס ובמיוחד ליבאן הרננדז, אבל הרוקיז הם לא שיקגו האימפוטנטים ויהיה מעניין לראות איך הצמד הותיק יצליח להתמודד עם ליין אפ אופרטיוניסטי כמו זה של קולורדו.

- הגשת הרוקיז הצליחה לנצח את הפיליז באמצעות שיתוק שתיים משלושת צלעות התקפת המשולש שלהם– רק רולינס תיפקד, בעוד הווארד ואטלי נחנקו - אבל אצל הדיבאקס אין אף שחקן אחד שאתה צריך לשתק כדי לעצור את ההתקפה, כי בכל יום נתון מישהו אחר יכול להתפוצץ. בשלושת משחקיהם מול הקאבז, דווקא הצעירים אצל הדי-באקס – מארק ריינולדס, סטיבן דרו וכריס יאנג – לקחו את המושכות ונשאו בנטל, כשאריק בירנס תמיד שם כדי לתת את הפאנץ'. אל תתפלאו אם שחקן אחר פתאום יבוא משום מקום ויתפוס יום.

- בתחום הפיצ'ינג הפותח שתי הקבוצות נראות דומה מאוד – אס מצוין בעמדת פותח מספר 1 (אם כי פה לברנדון ווב יש יתרון על ג'ף פרנסיס, בכל זאת, סיי יאנג והכל) והרבה אי ודאות אחר כך, מה שלדעתי יעביר את ההכרעה לבולפנים. אין להתווכח עם מה שהבולפן של אריזונה נתן השנה. מדובר בקבוצה שניצחה הכי הרבה משחקי ראן אחד (30), עם ERA בולפן מהנמוכים בליגה ועם המון ביטחון שמשרה המאמן שלהם. לרוקיז יש בבולפן הרבה זרועות, חלקן מנוסות אבל בעייתיות (לה-טרוי הוקינס, מאט הרג'ס) וחלקן צעירות אבל בעייתיות (מאני קורפאס, בראיין פואנטס). מול פילי, הוכיח הבולפן של הרוקיז שניתן לסמוך עליו, אבל נשאלת השאלה האם הם יהיו מסוגלים להמשיך באותה יכולת עוד זמן רב, כשכבר במשחק מס' 3 מול פילי ראינו בקיעים ראשונים.

- האקס פאקטור: בשתי הקבוצות מדובר בפותח הרביעי – אצל הדי-באקס, מיכה אואינגס הראה הרבה ניצוצות, אבל יהיה מעניין לראות אם הוא יצליח לשחזר את היכולת ההתקפית המופלאה שלו מהעונה. אצל קולורדו, עשוי לעלות במשחק הרביעי אהרון קוק שחוזר מפציעה, ואם יצליח למנוע מפרנסיס להגיש על שלושה ימי מנוחה, זה יהיה רווח נקי לרוקיז.

- בנימה אישית: כמו שאולי שמתם לב, קשה לי מאוד להסתכל על הסדרה הזאת בצורה אוביקטיבית לחלוטין. יש הבדל גדול בין "סתם" לאהוד קבוצה (כמו היחס שלי לרד סוקס) לבין לצפות בקבוצה יום-יום כמו שיצא לי עם הדי-באקס השנה. כשאתה רואה כל יום את אותה קבוצה, אתה מפתח יחס אישי לשחקנים שלהם - אתה יודע איזה סוג זריקה בירנסי (עוד משהו שקורה כשאתה רואה אותם כל יום – אתה מתחיל לקרוא להם בשמות החיבה שהשדרנים קוראים להם, שלא תדעו איך אני קורא לוולורדה) אוהב לחבוט עליה, אתה לומד איזה סוג זריקות כל מגיש מחזיק בארסנל שלו ואיזה זריקה הוא מעדיף לתת במצבים שונים בספירה, ואפשר לומר שאתה ממש נקשר רגשית אליהם. בקיצור, אני לא ממש אהיה עצוב לראות את הדי-באקס מגיעים שוב לוורלד סירייס, הדבר היחיד שאני אצטער עליו זה שאני לא אהיה שם לראות את זה (אם וכאשר).

גם פה, המנהלים הגדולים היו כנראה מעדיפים לראות קבוצה עם סקס אפיל הרבה יותר גדול כמו היאנקיז, מה שגם היה מאפשר להם לפמפם את רגעי השיא של היריבות הגדולה בספורט האמריקאי שוב ושוב, אבל אין שום ספק ששתי הקבוצות הטובות ביותר ב-AL (וכנראה בליגה כולה) הן אלה שהגיעו לגמר, ומעבר לכך לאינדיאנס יש היסטוריה מספיק חזקה בהוויי האמריקאי, כך שרייטינג יהיה פה. אלה לטעמי הדברים שיכריעו את הסדרה הזו:

- לא משנה מי ינצח, אנחנו צפויים לתענוג של הגשה. במשחק הראשון נקבל מאץ' אפ עצום בין שני המועמדים הראשיים לסיי יאנג של העונה (אני אישית לא זוכר מתי בפעם האחרונה זה קרה בשלב כזה בפלייאוף) וגם המשחק השני צפוי להיות מפגש מרתק בין הפיצ'ר הצעיר הטוב בליגה העונה, פאסוטו קארמונה, לבין הפיצ'ר אולי הטוב בפלייאוף ב-30 השנה האחרונות (אם לא בכלל), קורט שילינג. אחרי שני המפגשים הראשונים יש קצת יותר אי ודאות, כשקליבלנד יעלו עם ג'ייק ווסטברוק ופול בירד בעוד הסוקס ייפתחו עם דייסקיי מאטסוזקה וטים וויקפילד – על כל הארבעה רשום בגדול חוסר יציבות, ואם אחד מהם יצליח לפרוץ, הוא ייתן לקבוצה שלו יתרון משמעותי.

- האקס פקטור בהתקפת בוסטון הוא מני רמירז, שנראה כאילו מצא את החבטה שלו בסדרה מול האיינג'לס. אם הוא יוכל לספק הגנה מתאימה לאורטיז, הרי שגם עם חובטים איומים כמו דרו, קריספ, לוגו ו-וריטק בתחתית הליינאפ, עדיין יהיו מסוגלים הרד סוקס לשים מספיק נקודות.

- ובהקשר הזה, אולי הגיע הזמן שפרנקונה ישקול להעלות את ג'ייקובי אלסבורי במקום דרו או קריספ האיומים. מצד שני, בפלייאוף של 2004, היו המון קולות שקראו להדחתו של מארק בלהורן מההרכב אחרי מספר הופעות חלשות, ופרנקונה דבק בו, בהחלטה שבדיעבד נראתה גאונית.

- סתם משהו: הסדרה הזו היא הראשונה בפלייאוף בין בוסטון לקליבלנד מאז ה-ALDS של 1999, אז הובילה קליבלנד כבר 0:2 לפני שהסוקס השוו את הסדרה כשבמשחק המכריע עלה פדרו מרטינז פצוע מהבולפן באינינג הרביעי והגיש שישה אינינגים עצומים של נו-היט כדי לתת לרד סוקס את הניצחון. האם גם השנה נקבל דרמה כזאת? אפשר רק לקוות.

- ועוד משהו: האם קליבלנד תצליח למצוא משהו שיאפיל על משחק היתושים?

- בנימה אישית: כידוע, חצי מארון הבגדים שלי מורכב מחולצות רד סוקס, אבל אני מוכרח להודות שמאז הזכייה באליפות של הסוקס ב-2004, ועם הפיכתה של הקבוצה מהבייבי של אמריקה לקבוצה הכי שנואה בה כמעט (למזלם, יש עוד קבוצה בניו אינגלנד שמושכת אש), הרי שהאובססיה שלי לקבוצה הזאת מעט כבתה. כן, אני עדיין מקווה שהסוקס ינצחו את זה, אבל אחרי ההדחה המשמחת מבחינתי של היאנקיז, מה שאני מחכה לראות בשלב הזה זה בעיקר בייסבול טוב. ויש לי הרגשה שזה גם מה שנקבל.

טוב, אי אפשר לסיים בלי הימורים. את השלב הקודם סיימתי עם 3 מ-4, כשקולורדו היו הקבוצה היחידה שנפלתי איתה, בעיקר כי לא הערכתי נכון את עומק המומנטום שבו הם נתונים. בעיקרון, יש לי התלבטות קשה, האם ללכת עם הקבוצות שאני אוהד או דווקא עם הקבוצה השניה מחשש לניחוסים. ולכן נלך עם אחד כזה ואחד כזה – הקליבלנד ינצחו את הרד סוקס בשבעה משחקים וישחקו מול האריזונה דיאמונדבקס שיעברו את הרוקיז בשישה (דוד רוזנטל, עם 1 מ-4 בתחזיות השלב הקודם, מסכים להימור. האינדיאנס והדיאמונדבקס קבוצות טובות יותר). ניפגש בוורלד סירייס.