חזרה כפויה מרצון

צלצול הטלפון מצא אותי מסתבך עם הרצועות של הכלבים בעת הטיול של שבת בערב בפארק. כמו במרוץ של אינדיאנה ג'ונס נגד השעון, בשארית כוחותיי הצלחתי לאלתר ושלפתי את המכשיר, רגע לפני שהאדם שבצידו השני של הקו מנתק. זה היה אבא שלי. נו, מה הוא רוצה עכשיו, שוב לספר שמכבי תל אביב הפסידה?

"שמעת? כבר 0:3 לחיפה", אמר בקול יבש. נו, האיש יותר צפוי ממזג האוויר באילת באמצע אוגוסט. כשאבא מצלצל בשבת בערב, זו יכולה להיות הסיבה היחידה, ובזמן האחרון הוא מצלצל הרבה. כי לי אין צ'רלטון ואת "שירים ושערים" אני מתקשה לשמוע עם הצוות של היום, שמנסה כמעט מאונס להיות רומנטי כמו פעם, וכל מה שיוצא לו הוא ליהוגים ארכאיים שמוציאים את החשק לחיות. לא תודה, לא בשלב הזה בחיי, שבת בערב זה זמן טוב לרוק הישן ושירי הסיקסטיז והסבנטיז של 88, לא לדני דבורין ולז'וז'ו שמנסים למלא חמש שעות של שידורים נפרדים ומדווחים על שערים מהליגה הצרפתית השניה. והרי תמיד אשאר מעודכן, על אבא אפשר לסמוך. גם על מכבי.

אני לא יכול להגדיר את עצמי היום כאוהד מכבי תל אביב, ואני גם לא מצפה מאחרים שיגדירו אותי ככזה. פעם אפילו לא היו מגיעים למצב שבו היה מתפתח דיון על כדורגל וישאלו אותי מי הקבוצה האהודה עליי, התשובה הייתה כתובה בגוף הסרט. כולם ידעו שרוזנטל הוא מכביסט, ומכביסט גאה. אבל היום זה לא שם. אני לא הולך למשחקים ולא רואה אותם בטלוויזיה, כשמנצחים בדרבי אני לא מחייך, כשמפסידים בדרבי אני לא מזיל דמעה, וכשמובסים על ידי חיפה, כמו בשבת שלפני שבועיים, אני פשוט סוגר את הטלפון ומחכה עד שהכלבים יעשו את הצרכים. עם השנים, המקום שמכבי תל אביב תופסת לי בלב קטן מאוד, אם בכלל קיים.

כאן בוודאי הייתם מצפים לאיזשהו המשך שמספר על לוני שהרס את הקבוצה, על נמני שלא יכול לשמש כמנג'ר-שחקן ועוד כהנה וכהנה מרכיבים שייכללו בכל מונולוג מרגש של אוהד מצוי. נכון שכל אלה לא ממש עזרו לקרב אותי בחזרה, אבל האמת היא שאני כבר מזמן לא מכביסט לא בגלל לוני, נמני, מאנה או אף אחד אחר. אני לא מכביסט מסיבות אחרות לגמרי. מהסיבה ששבע שנים בארצות הברית הרחיקו אותי ממשחק הכדורגל וקירבו אותי לדברים אחרים, מהסיבה ששמונה וחצי בערב היא לא שעה לראות בה כדורגל (אבל היא כן שעה לראות משחק פוטבול משובח), וחשוב מכך – משום שהתבגרתי. פשוט התבגרתי. אני לא מצליח היום להבין את כל האנשים שמתחברים לארגוני אוהדים שונים, ששורפים אלפי שקלים כדי ללוות את הקבוצה למשחק בחו"ל, שמתארגנים לקטטות המוניות, וזה בכלל לא משנה אם אלה אוהדי הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה או מכבי תל אביב. לא מוצא את נקודת הריגוש הזו, את האורגזמה שאליה מגיעים אוהדי כדורגל כשיש גול. לא יכול יותר להבין את זה. פעם יכולתי, ואני יודע – אני אשם, לא אף אחד אחר.

לו הייתי לבד, מילא, אבל אני מזהה את התהליך אצל יותר ויותר אנשים בני גילי או מבוגרים יותר. אתם יודעים, מתחתנים, מגדלים משפחה, הכדורגל גם ככה חרא ופתאום הוויתור על משחק השבת הוא כבר לא כזה גדול. שלושה חברים טובים שלי (אחד מהם אוהד הפועל תל אביב דווקא) כבר בקושי מתעניינים. אבא עדיין שומע, אבל מעבר לדיווחים המונוטוניים על עוד הפסד גם לו לא ממש אכפת. אף פעם לא חשבתי שאהיה כמו אותם טיפוסים שמניפים יד בביטול ואומרים "אה, כדורגל? לא מה שהיה פעם. פעם היו נותנים את הלב ואת הנשמה והיום כלום. חבל על הכסף וחבל על הזמן". אם אכן המשאלה שלי מימים ימימה להוציא להורג את האנשים האלה הייתה מתגשמת, היום הייתי בתור שמוביל לעלייה לגרדום.

אז עם הטור שכתב כאן האוהד ד' לפני שבועיים, טור מקונן ואמיתי שבא מהלב, אני יכול להביע הזדהות מסוימת, אבל לא תמיכה. כל האוהדים שקוראים להתנתקות הם אוהדים שאכפת להם, שיותר מדי אכפת להם, אוהדים של "תחזיקו אותי". אוהדים, נקודה. ד' ימשיך לראות את מכבי תל אביב ואת הכדורגל החרא שהיא משחקת, אולי יעבור ממחנה אוהדים אחד לאחר, אבל הוא לא ינטוש את הקבוצה שעיצבה לו את הילדות, את הנערות ואת הבגרות. הוא לא ינטוש כמו שאני נטשתי, אין לו את האומץ הזה להשאיר הכל מאחור.

אלא שבשבת ההיא, אחרי ההפסד בקרית שמונה, חל המפנה. חמישה מחזורים חלפו ולמכבי תל אביב יש נקודה אחת בלבד, מה שגרם לי להציץ בבהלה מבויישת משהו אל הטבלה. המשחקים הבאים בבית נגד נתניה, בחוץ נגד בית"ר, בני יהודה ואז דרבי. יכול מאוד להיות שאחרי תשעה מחזורי ליגה מכבי תל אביב תישאר עם נקודה אחת. יש 11 קבוצות ואחריהן המועדון הצהוב. "נועלת הטבלה – מכבי תל אביב". לא נשמע מוכר, אבל כן נשמע מאיים. העונה האחרונה שבה מכבי תל אביב הייתה בסכנת ירידה מוחשית הייתה 1975/76. הייתי אז בן שנה, אני לא מכיר את המונח הזה, סכנת ירידה, כשהוא קשור לקבוצה הזו. אני כן מכיר מונחים כמו 0:10, עונת החליפות, לבנות קבוצה וכל שאר מושגים משפילים שעברו הצהובים ב-26 שנות היכרותנו. אבל לרדת ליגה? לא ידעתי שזה קיים בלקסיקון הצהוב.

בשבועיים האחרונים עבדו הטלפונים בקדחתנות. הקול של אבא כבר לא היה יבש אלא מרוסק וזועם. לצעוק הוא תמיד ידע, רק תנו לפנסיונר אגד סיבה להרים את הדציבלים והוא יעשה את זה. עור התוף כמעט נקרע כשהוא פתח ב"אני מאשים" הפרטי שלו. לא ממש הקשבתי. אחר כך התקשר יניב. פעם היינו הולכים ביחד למשחקים, אבל בשנים האחרונות אנחנו מדברים מקסימום פעם אחת בכל שלושה חודשים. גם הוא כבר מזמן לא בעניינים ולפתע שתי שיחות בשבוע אחד, שבהן בקעה דאגה עמוקה מקולו. אפילו יובל המוסכניק, שכבר שנים מתעקש שהוא עם הקבוצה הזו גמר, סיפר כמה שזה כואב לו (מה שלא הפריע לו להמשיך ולעשוק אותי). זו הייתה חזרה לימים ההם, כשלא היה שום דבר אחר בעולם שמסביבי חוץ מכדורגל וממכבי תל אביב וכל שיחה נסבה סביב הקבוצה.

ואז נזכרתי בשורשים הפולניים שלי. אתם יודעים איך זה אצלנו, הפולנים - כולם רבים עם כולם, אף אחד לא בא לאירועים משפחתיים - עד שקורה אסון. פתאום כולם יושבים שבעה, מתחבקים, אוהבים, מלטפים, מתגעגעים, דואגים ונפרדים ולא מדברים באף אחד סרה. כשמסתיים האבל מתפזרים איש איש לדרכו, מרכלים, רוחשים ובוחשים - עד לאסון הבא. מכבי היא המשפחה ואנחנו הפולנים שבה - היא לא מעניינת אותנו עד שמשהו קורה לה. מכבי תל אביב היא האסון הפרטי שלנו.

והדאגה אכן מקננת, אוכלת כל חלקה. אני חושב אפילו שיש בי איזשהו דחף לקנות כרטיס ב-20 שקלים וללכת למשחק נגד נתניה. אם אעשה את זה יש סיכוי שגם הלב יפרפר. מעכשיו כל משחק הוא משחק על ההישרדות וקרב על ההיסטוריה. הרי הגיליון של מכבי תל אביב נקי, לא יכול להיות שהיא תרשום ככה פתאום ירידה ראשונה בתולדותיה לליגה השניה, נכון?

זו לא פניה נרגשת של אוהד צהוב לשחקנים. לא אתהדר בנוצות לא לי, כי הדבר האחרון שאפשר לקרוא לי הוא אוהד. ברור לי שברגע שהם ינצחו שניים או שלושה משחקים וייצאו מבוץ התחתית, אחזור לאדישות שאפיינה אותי בכל השנים האחרונות. אמשיך להתעניין במכבי תל אביב רק מתוקף תפקידי העיתונאי, אבל מהלב הם שוב יתפסו משהו כמו 0 עד 5 אחוזים. אלא שבמצב המפחיד של היום פתאום חזרנו כולנו, כל אותם אלה שכבר שנים לא עוקבים, לתוך הקלחת גם מבחינה רגשית. בין עידודים עצמיים של "אין סיכוי שמכבי תרד" להקנטות בסגנון "בשנה הבאה נוסעים לרעננה, אם הם לא יעלו לליגת העל" יש פחד, חשש גדול מאוד שבסיום העונה הזו מכבי תל אביב תיפרד לראשונה בתולדותיה מהליגה הבכירה. וזה מעיק. מאוד מעיק.

ופתאום אני מגלה שהנה, אני עדיין כאן, כמו האוהד ד'. גם לי אין עדיין את האומץ להשאיר הכל מאחור. תעשו לי טובה, חבר'ה, תנצחו משחק, שניים או שלושה. אם יש ביניכם כמה שיש להם אופי פולני שם, במכבי, אתם יודעים שכולם מתגודדים רק כשקורה משהו רע. נכון שאתם לא רוצים את זה? תנו לנו שוב את האפשרות לא לאהוד אתכם ולא להתעניין בכם. תודה.