החלה ההתנתקות הגדולה

אין זה מקרה שדווקא השבוע קנה ד' את התחתונים של מכבי ת"א, בהם חשק כבר מהרגע הראשון שהבחין בהם. לפני מספר שבועות הוא זיהה אותם לראשונה על הדוכן בשוק הכרמל, בוהקים בצהוב ובתכלת כמו מתחננים להיקנות, עם הכיתוב Maccabi על החלק האחורי והספרה 8 מוטבעת על הרגל. "שוב פעם 8", מילמל לעצמו ד', בעודו נזכר איך בילדותו התלבט אם לצייר על החולצה הצהובה החדשה שלו את ה-5 של אבי כהן, ה-9 של ויקי פרץ או ה-15 של טבק. "היום הכל 8", המשיך למלמל באובססיה, "8, 8, 8".

ד', כאמור, כבר מזמן גמל בלבו לרכוש את התחתונים הללו, אבל משהו תמיד מנע ממנו להשלים את המהלך. כשהיה מפלס את דרכו במעלה השוק לכיוון אלנבי, כששקיות הפירות בידיו, מעולם לא מצא את האנרגיות להיעצר ליד הרוכל ולהתמקח עמו על קניית זוג תחתונים. השבוע, אחרי התבוסה הטראומתית של קבוצתו למכבי חיפה, הוא כבר הרגיש שחייב לקרות אירוע מחולל. תחושת הנבגדות, יחד עם ההבנה שהיחסים עם הקבוצה אולי כבר לא יחזרו להיות כשהיו, כפו עליו לבצע פעולה דראסטית בניסיון לשקם את הנישואים. "אולי אם אאפשר לסמל המועדון לעטוף את איבריי האינטימיים, זה ייתפש גם בעיני הקבוצה כצעד בונה אמון", חשב לעצמו ד', רומנטיקן נאיבי שכמותו, שאחרי תקופה ארוכה של נתינה ללא תמורה, עדיין האמין שהאינטמיות שאבדה בזוגיות ארוכת השנים תצליח לשוב. אז הוא לקח נשימה ארוכה, הניח את השקיות בצד, שלף 20 שקל ורכש את התחתונים. הבעיה התגלתה רק בבית, כשעטה אותם לראשונה על גופו והתברר לו שהם מעט לוחצים. אם עד עכשיו מכבי ת"א מיררה לד' את החיים במובן הרוחני, באותו רגע היא גם החלה, פשוטו כמשמעו, למחוץ לו את הביצים. בשלב הזה הוא הבין: משהו בסיסי ביחסים ביניהם חייב להשתנות.

היה זה המשכו של שבוע קשה עבור ד' ובני משפחתו, שהגדרתם כ"אוהדים שרופים" תהיה פשטנית מעט. מאז ומתמיד הם רבצו על אותם כיסאות שחוקים בבלומפילד, אי שם בפינה הגבוהה של שער 13, סמוך לשער 11, כשרק השנים הרבות והגדר הסמלית מפרידות בינם לבין ההמולה הפנאטית של תופי האולטראס והחוליגנים הצעירים. אותה חבורה מאוחדת, כשבעה-שמונה חברים ובני משפחה - אנשים נורמטיביים ושפויים על פי כל ההגדרות החברתיות - ממשיכה לרכוש מנויים מדי שנה במין דבקות לא מוסברת. השנה משהו בדבקות של החבורה הזו נסדק.

הסימפטום הראשון החל בהידלדלות השורות. אבי המשפחה, 65, היה הראשון העונה שנטש את היציע, כבר באמצע המחזור השני, בפיגור 1:0 לאשדוד. "אני עם הזבלים האלה גמרתי", הספיק להכריז בהפגנתיות בטרם עזב את האיצטדיון. למרות שהוא אומר את אותה שורה כבר שנים (ועל אף זאת, מדי קיץ מקבל בהשלמה את הבשורה ששוב נרכש עבורו מנוי), הפעם בסביבתו זיהו צליל לא מוכר בקולו, ששידר מצוקה אמיתית.

ההתפתחות המדאיגה יותר נרשמה דווקא מכיוונו של האח הצעיר, הפנאט מכולם, זה שכילד התחנך על קלטות של גמר הגביע של 1987 בזמן שחבריו צפו ב"בלי סודות", והיום מסרב בתוקף ללכת למשחקים. טראומה במהלך ההפסד 3:0 בדרבי במחזור האחרון בעונה שעברה עדיין משאירה אותו בבית. מנגנוני ההגנה הגבריים שלו לא יאפשרו לו להודות בזה, אבל מאז הוא פשוט חש נבגד ופגוע וממאן לסלוח. היום הוא כבר רואה באפטיות "שבת של כדורגל" רק כדי לצאת ידי חובה, וכמו נרקומן שיצא מחוות גמילה, הוא בעיקר מזהיר את אחיו מהנזקים של הסם. "הם לא שווים את זה", חוזר ואומר הילד, שבעבר נודע בגישה לוחמנית ולא פעם נזף בסביבתו "למה כבר לא רואים אתכם באימונים".

גם בקרב שאר חברי הקבוצה התגלו סימפטומים חמורים. אחד מהם, ס', חולה רוח קליני, מדווח על אדישות בלתי נסבלת. אם פעם עוד היה מצטרף לשירת "אין לכם כבוד" הנודעת, עכשיו הוא כבר מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה הרים את קולו, עודד, מחא כפיים. לטענתו, הוא לא נהנה מכדורגל מאז שראובן עובד עזב. רק אחרי ספיגת השער השלישי מול מכבי חיפה ניתן היה לזהות בפניו זיק קטן של רגש. "רק מאבקי תחתית יצילו את הקבוצה הזאת", הוא חוזר ואומר כבר שנים במין נבואת זעם, "רק מאבקי תחתית - אותנטיים, חזקים, נחושים, מלאי אמוציות – יוכלו להושיע את המועדון הזה מאבדון. עד שזה לא יקרה, אחיי היהודים, פשוט תימסו באטיות למושבי הפלסטיק שלכם. הישמרו לכם".

ד' נהג להאמין בהיותו המתון שבחבורה, אבל התגובה ההיסטרית של אשתו לקניית התחתונים הצהובים קצת ערערה לו את הביטחון. הוא התחיל להבין שבסיטואציה שנוצרה נדרשות פעולות קיצוניות. בעל כורחו, אולי בשל מצב החירום, בחר לאמץ גישה אקטיביסטית-מיליטריסטית חסרת פשרות: התנתקות חד צדדית. לא נטישה פיזית של היציע, חלילה, אלא התנתקות רגשית והסתגלות חדשה להרגלים שפויים יותר, כשבמקביל נעשה ניתוק שכלתני ומודע של הקשר שאיחד בין גורלו שלו לגורל הקבוצה.

למעשה, הוא יודע, מדובר רק בפעולת תגמול. ד' זוכר שאת תהליך ההתנתקות יזמה הקבוצה, לא הוא. זה החל בבעלים המנוכר, שיוצא בהצהרות תבוסתניות שמנוגדות לחלוטין לרוח המועדון ונוקט במדיניות כלכלית קמצנית, בניגוד גמור למסורת של דומיננטיות כלכלית שהכירו האוהדים מאז ומעולם. זה נמשך במינויו של מאמן בינוני וחסר יומרות, מין בובה עבשה ונטולת כריזמה, חסרת השפעה ואופי, שכל יום שהוא עומד על הקווים רק מגביר את המבוכה. וזה נגמר, כמובן, בחבורה פתטית של שחקנים שמכנים עצמם כדורגלנים, שמתהלכים בסהרוריות על הדשא בלי קשר מינימלי למותג המפואר שקרוי מכבי ת"א.

המשחק מול מכבי חיפה נתפש כצומת משמעותי עבור ד', אך הוא התאכזב לגלות כי טרם הושג הקונצנזוס הרשמי בין חבריו על ההחלטה המהפכנית, על אותה התנתקות חד צדדית, שמטרתה היא לגאול את שני הצדדים מסבלם. הלך הרוח מיאן להתייצב ונע בין ייאוש לתקווה. אחד טען שהמרחק מהפסגה הוא רק 9 נקודות, השני כבר מייחל לקרבות תחתית שיחזירו את הרומנטיקה, שלישי עדיין מתעקש שהכל ייפתר כשנמני יפרוש.

הוויכוחים הגיעו לטונים צורמים, וכולם חיכו למוצא פיו של ש', מנהיג הכנופיה, זה שהחל את דרכו כנער נלהב וברבות השנים הפך לסלע היסוד של החבורה ולמעצב הרשמי של מדיניותה. ש' הביט בידידיו בדממה, כמו הצליח לפצח את הסוגיה ולמצוא את הפתרון לכל הדילמות. "טוב, אז אני מבין שיהיה לי קשה לגייס אתכם איתי לנסיעה לקרית שמונה", אמר, וטרם זכה לתגובה. החבורה התפזרה בדומיה, כל אחד לביתו הוא. בשבוע הבא הם יתכנסו שוב.