וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גם בארגנטינה הגדולות בבעיה

מיקי יואכים

9.10.2007 / 12:17

אלא שבניגוד אלינו, השוויוניות בליגה הארגנטינאית היא כבר לא מגמה חולפת. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין איימאר וסביולה לאגוארו והיגואין

הניצחון של ריבר על בוקה בסופר-קלאסיקו של ארגנטינה לא צריך להפתיע. נכון שבוקה בצמרת וריבר עוברת את אחת העונות המדכדכות בתולדותיה, אבל ההיסטוריה מספרת לנו שבשנים האחרונות אין קשר בין המיקום בטבלה של השתיים לזהות המנצחת. אין ספק שבוקה סיימה גבוה יותר ברוב העונות האחרונות, אבל המאזן במשחקים הישירים נוטה דווקא לכיוון ריבר.

המגמה הזו נכונה לא רק עבור שתי הגדולות, אלא עבור הליגה הארגנטינאית בכללותה. העונות האחרונות מתאפיינות בשוויוניות אדירה ובאלופה חדשה בכל חצי עונה (יש לזכור שבארגנטינה כל סיבוב נחשב לאליפות נפרדת וכך יש שתי אלופות בכל עונת משחקים). שימו לב לנתונים: בין השנים 1990 ל-2000 חלוקת האליפויות די ברורה: 9 לריבר, 4 לבוקה ו-ולז, 2 לניואלס אולד-בויס ו-1 לסן לורנצו ואינדפנדיינטה. מאז שנת 2001 החלוקה שונה בתכלית: 3 לריבר ולבוקה, 1 לסן לורנצו, ניואלס, ולז, אינדפנדיינטה, ראסינג קלוב ואסטודיאנטס. בחישוב סטטיסטי מדויק יותר: ב-11 השנים בין 1990 ל-2001, זכו 6 קבוצות באליפות, כאשר 3 התחלקו ב-17 מתוך ה-21. ב-6 השנים האחרונות זכו 7 קבוצות באליפות, כאשר רק שתיים זכו ביותר מאחת.

אבק כוכבים

לו מדובר היה במגמה חולפת, הרי שניתן היה להתעלם מהעניין, אבל הנתונים שלעיל מבהירים כי מדובר בתופעה. והתופעה הזו מגיעה על רקע הגעת הסקאוטים האירופיים לתוככי קבוצות הנוער של ארגנטינה ורכישת השחקנים הסיטונאית מבלי שקרעו זוג נעליים בליגה העליונה. אם בעבר שחקן היה צריך להצטיין בליגה הארגנטינית במשך כמה עונות לפני שיצא לאירופה (ולא בטוח שלקבוצות הגדולות יותר), היום מספיקים כמה משחקים טובים בשביל להגיע למועדונים הבכירים ביותר, דוגמת ריאל מדריד.

גם כאן צריך ללכת לסטטיסטיקה בשביל להבין את העניין. נביט אל כוכבי שנות ה-90: הרנן קרספו – 4 עונות בריבר, 3 אליפויות וליברטדורס. אריאל אורטגה – 6 עונות בריבר (לפני היציאה הראשונה לאירופה), 5 אליפויות, ליברטדורס, סופרקופה סודאמריקנה. פבלו איימאר – 5 עונות בריבר, 5 אליפויות, ליברטדורס וסופרקופה. מרטין פאלרמו – 4 עונות בבוקה (לפני היציאה לאירופה), 3 אליפויות, ליברטדורס, גביע ביניבשתי. חאבייר סאביולה – 3 עונות בריבר, 2 אליפויות. חואן רומן ריקלמה – 7 עונות בבוקה (לפני היציאה הראשונה לאירופה), 3 אליפויות, 2 ליברטדורס, גביע ביניבשתי. הסטטיסטיקות שוב מדברות בעד עצמן. כל אחד מבשחקנים שלעיל נתן מספר עונות טובות והוכיח עצמו בהרכב ריבר או בוקה, לפני שעשה את המעבר לליגות באירופה.

כעת צריך להסתכל אל הכוכבים של הזמן האחרון: גונזאלו היגואין – 2 עונות בריבר (אחת בהרכב) – ללא תארים. פרנאנדו גאגו – 4 עונות בבוקה (2 בהרכב) – 2 אליפויות, 2 רקופה סודאמריקנה, 1 קופה סודאמריקנה. סרחיו אגוארו – 3 עונות באינדפנדיינטה (אחת בהרכב), ללא תארים. ההבדלים ברורים. השחקנים בורחים לאירופה בגילאים צעירים הרבה יותר, מבלי לתרום כמעט למועדונים שלהם.

היציאה המוקדמת הזו לאירופה היא הגורמת לשוויוניות הגדולה בליגה הארגנטינית. ריבר ובוקה כבר לא מצליחות ליהנות מהשחקנים שהן הצמיחו למשך כמה עונות ולזכות בכמה תארים, אלא נפרדות מהם במהירות לטובת הכסף הגדול של אירופה. התחרות מרתקת, אין פייבוריטיות ברורות. אבל איך זה משפיע על הרמה? מצפייה בסופר-קלאסיקו האחרון, ניתן היה לחוש שמשהו חורק. הרמה עדיין גבוהה, אבל זה לא מה שהיה כאשר עלו על המגרש ריבר עם איימאר, סאביולה, ד'אלסנדרו, אנחל, קאבנאגי ודמיקליס בצד אחד, מול בוקה של ריקלמה, טבס, פאלרמו, אבונדנסיירי והאחים בארוס-סקלוטו בצד שני.

הפתרון היחיד למצב הוא הבנה של האירופאים שהשחקנים צריכים להתבשל. או התעקשות של המועדונים בארגנטינה שהשחקנים יככבו במשך כמה עונות במדיהם. האם זה יקרה? ספק רב. כוחות השוק חזקים מדי. באירופה רצים כל הזמן אחרי הכוכב החדש ואיש לא יסרב למיליונים שמוצעים לו על ידי קבוצות כמו ריאל או אתלטיקו מדריד. נקווה רק שגיל המעבר הממוצע לאירופה לא יירד עוד, גם בשביל רמת הליגה וגם בשביל השחקנים, שייזרקו למים העמוקים מהר מדי וייפגעו בהתפתחותם. סוארטה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully