השאלה הגדולה לפני פתיחת גביע העולם בראגבי לא היתה האם ניו זילנד היא הנבחרת הטובה בעולם, אלא האם היא מסוגלת להוכיח זאת. אחרי הכל, מאז שזכו ב-1987 במהדורה הראשונה של גביע העולם, יש שני דברים ודאיים לגבי ה"אול בלאקס", כפי שמכונה הנבחרת הניו זילנדית: הם יגיעו לטורניר כפייבוריטים, ויעזבו אותו בלי הגביע.
דווקא ג'ון קונולי, מאמן אוסטרליה, נחלץ להגנת היריבה הגדולה והכריז כי "כל הקטע הזה שהם נחנקים הוא שטויות". "להיחנק? מה זה אומר?", תהה שון פיצפטריק, קפטן ניו זילנד לשעבר. "תמיד הגענו לפחות לחצי הגמר. אתם קוראים לזה להיחנק?". אולי שלשום הוא שינה את דעתו. האול בלאקס הודחו הפעם, לראשונה בהיסטוריה, כבר ברבע הגמר והכניסו מדינה שלמה להלם.
"למרבה הצער אנחנו אומת ראגבי מטומטמת, ובמשחקים הגדולים אנחנו נחנקים", הכריז שדר הספורט מארי דיקר. "היינו חבורת אידיוטים ששיחקו נגד נבחרת צרפתית שאינה עד כדי כך טובה".
מה שהכי כואב זה שגם אם תתעלמו מהעובדה שניו זילנד היתה פייבוריטית ברורה - הודות לרקורד החיובי שיש לה מול כל הנבחרות, למאזן 5:38 שהיה לה ערב הטורניר בהדרכת המאמן גרהאם הנרי- שיוחלף עד סוף השנה בעקבות הכישלון, לשלוש זכיותיה הרצופות בטורניר שלוש האומות ולניצחונות הבית והחוץ שרשמה בשנים האחרונות מול אלופת העולם אנגליה - הנבחרת שהביאה לסיום דרכה בגביע העולם, צרפת, נחותה ממנה משמעותית. וזה מוכח.
המפגשים בין השתיים בשנים האחרונות הניבו תוצאות כמו 6:45 בפאריס לפני שלוש שנים ו-3:47 בליון בנובמבר האחרון, לזכות האול בלאקס כמובן. בנוסף, איבדה היריבה את יתרון הביתיות. צרפת אמנם מארחת את גביע העולם, אבל מספר משחקים מתקיימים מחוץ למדינה ומאחר שלא סיימה בראש הבית שלה בשלב המוקדם, היא נאלצה לנדוד ברבע הגמר לאיצטדיון המילניום בקארדיף.
הצרפתים אמנם השתמשו בלוחמה פסיכולוגית ובזמן ריקוד ההאקה המסורתי של הניו זילנדים ניצבו שחקניהם במבט קפוא על קו האמצע, סנטימטרים מיריביהם. אלא שבפתיחת המשחק נראה היה שזה לא שינה דבר כשהאול בלאקס עלו ל-0:13. אבל אז, בדיוק כמו במפגש בין הנבחרות בחצי הגמר ב-1999, צרפת התאוששה. 11 דקות לסיום היא עלתה ליתרון ראשון, ניצחה 18:20 והותירה יריבה נדהמת שיודעת כי תמשיך לשמוע במשך ארבע שנים נוספות על נטייתה להיחנק.
אפילו העסקים ייפגעו
"הכאב בעיניים ושפת הגוף מסכמים את הכל", אמר הקפטן ריצ'י מקאו. "עבור חלק מהבחורים זה היה כנראה המשחק האחרון בנבחרת וזה כואב, חלקם פשוט שבורים. פשוט לא הצלחנו לעשות מה שרצינו על המגרש".
שחקן אחר, ביירון קלהר, נשמע ממוטט ביום שאחרי: "זה כואב יותר מ-1999 כי אנחנו נבחרת טובה יותר. הקרבתי מעצמי במשך עשור כדי לזכות בגביע העולם, ושובר את לבי לדעת שלעולם לא אגיע לזה. כואב שאיכזבנו את המדינה, ברור לנו שראגבי הוא הדובדבן שלנו. כל מה שנותר לנו הוא לקוות שהמדינה תחבק אותנו ותבין שאנחנו חשים אותו כאב בדיוק".
את הכאב הזה חולקים גם האוהדים בניו זילנד, מדינה שעבורה ראגבי הוא כמו כדורגל לברזילאים. כ-20 אלף ניו זילנדים הצטרפו לנבחרת בשבועות האחרונים, חלקם בעלות שמגיעה ל-25 אלף דולר. "האלוהים שלנו נפלו לקרקע" ו-"השעה האפלה ביותר שלנו", היו רק חלק מהכותרות בכלי התקשורת המקומיים.
בתוך 80 דקות של ראגבי עברה המדינה מאופוריה לדיכאון. גרג הלפורד, בעלים של פאב בעיר הבירה וולינגטון, צופה ימים קשים. "אנשים ירגישו ריקנות ויישארו בבית", הוא ניבא. "שולחנות שהוזמנו לחצי הגמר כבר בוטלו. יום שני יהיה הסיוט של הסוחרים, והעסקים ייפגעו בשבוע הקרוב".
לא פלא שהנבואות כל כך שחורות כששומעים למה מארק האמט, שחקן הנבחרת לשעבר, משווה את ההפסד. "השחקנים יתמודדו עם האבל בדיוק כמו שאנשים אחרים מתמודדים אתו, בין אם מדובר בגירושין או במוות במשפחה", הוא אמר. הקפטן לשעבר, סטו ווילסון, המליץ לאנשי הנבחרת "להיות מוכנים לגל הצונאמי של הביקורת". לא פחות.
"זה לא היה ממש כמו ב-1999", כתב מייקל איילווין ב"אובזרבר", "אבל המסיבה הסוערת בקארדיף היתה מתוקה לא פחות. צרפת חוזרת הביתה. גביע העולם שלה, הטוב בהיסטוריה, חי ובועט". גם הניו זילנדים חוזרים הביתה, אבל כל מה שנותר להם הוא לבעוט בעצמם.