מתחילים לזרוק מהבולפן

מספרים על מאמן בייסבול מכובד שנשאל פעם מה הופך מאמן למאמן טוב. התשובה שלו היתה – "אני מאמן מצוין, אני אף פעם לא טועה באיות של השמות של השחקנים שלי בליין אפ קארד". אז אולי זאת מעט הגזמה, אבל בהשוואה לענפי ספורט אחרים, עבודתו של מאמן בייסבול היא כנראה הפשוטה ביותר – הוא צריך לסדר את הליינאפ, לעשות החלפות של מגישים בזמן והכי חשוב – לשחק נכון עם המספרים. כי למרות שמדי פעם איזה ג'ף וויבר או ג'ייסון מרקי יביאו לך אליפות, הרי שבייסבול הוא משחק של סטטיסטיקה ואין דרך בטוחה יותר מאשר לשחק את המספרים על מנת לתת לקבוצה שלך סיכוי טוב יותר לנצח.

אז זהו, שנראה שאף אחד לא סיפר את זה למאמנים בפלייאוף הזה. נדמה שמאז גריידי ליטל ב-2003 לא חזינו בתצוגות ניהול כל כך גרועות כמו בפלייאוף הנוכחי. קלינט הארדל התחיל את הסאגה עם ההחלטה (תסלחו לי על הצרפתית) המטומטמת להעלות את חורחה חוליו להגיש במשחק של להיות או לחדול, ואילולא ההתקפה שלו היה גם משלם על זה בפלייאוף. זה המשיך עם לו פינלה שמשך את קרלוס זאמברנו אחרי שישה אינינגים מצוינים ו-85 הגשות בלבד (ומדובר בפיצ'ר שיכול לזרוק 110 זריקות מתוך שינה כמעט) כדי שיוכל להגיש על שלושה ימי מנוחה – ועכשיו יש לו את כל החורף לנוח. התעלה על כולם צ'רלי מנואל (מאמין גדול בשיטת "הפסד זאת בעצמך") שבמשחק מספר 2 שלף את קנדריק בשביל קייל לוהש, שלא חיכה יותר מדי לפני שנתן גרנד סלאם שהפסיד את המשחק לפיליז, ואחר כך, במשחק הקובע של העונה, עם רצים בראשון ושלישי, הוא נשאר עם ג'יי סי רומרו במקום להכניס את הפיצ'ר הטוב ביותר שלו, ברט מאיירס – וגם לו יהיו שישה חודשים לחשוב על זה.

אפילו ג'ו טורה, המאמן עם הכי הרבה ניצחונות בפלייאוף, הצליח לעשות טעות של טירון כשהעדיף להעלות את צ'ינג מינג וונג, שאמנם נתן עונה מצוינת אבל המספרים שלו בחוץ גרועים בהרבה מאשר ביאנקיז סטדיום, למשחק מספר 1 במקום אחד המגישים המנוסים שלו – פטיט, קלמנס, אולי אפילו מוסינה – ושילם על זה במזומן. נכון, זה תמיד נראה כמו חוכמה בדיעבד, אבל אין שום דבר מתוחכם בלהסתכל על ERA של מגיש ולהחליט לחכות איתו לסיטואציה הנכונה (במקרה של חורחה חוליו – אין כזאת). והכי גרוע בשביל היאנקיז – אם הם בכל זאת יצליחו להגיע למשחק חמישי – הם עלולים להזדקק שוב לוואנג שיגיש בחוץ, הפעם במשחק מכריע.

נהוג להגיד שלפלייאוף אסור להגיע עם מומנטום שלילי, אבל כמו שדטרויט וסט. לואיס הוכיחו לנו בשנה שעברה, כשהגיעו לפלייאוף עם אפס (מה זה אפס, מינוס) מומנטום והמשיכו עד לוורלד סירייס, אין לתיאוריה הזאת יותר מדי רגליים. מצד שני, אי אפשר להכחיש את המומנטום שאיתו נכנסה קולורדו לפלייאוף, כשניצחה 12 מ-13 משחקיה האחרונים בעונה הסדירה, והמשיכה לרוץ איתו כאילו אין מחר. הבעיה עם מומנטום היא שבאיזשהו שלב הוא חייב להיגמר (אף אחד לא מסיים פלייאוף שלם ללא הפסד) ואז, אם אין לך יותר מסתם אדרנלין בדם, אתה עלול להיות בצרות. גם הרוקיז יפסידו בסוף ויהיה מעניין לראות אותם מתמודדים כאשר זה יקרה. מצד שני, כמו שזה נראה כרגע, לך תדע אם הם בכלל יפסידו, החבר'ה באטרף טוטאלי.

כמו מכבי תל אביב בכדורסל, היאנקיז שלטו בסוף שנות התשעים בליגה, לפעמים (כמו שהוכיחה האליפות ב-2000) בכוח ההרתעה בלבד. לא ברור בדיוק מתי זה נגמר, אם בסינגל של גונזו ב-2001, בקומפליט גיים של בקט ב-2003 או בקריסה מול הסוקס ב-2004, אבל זה די ברור שפיירול של 200 מיליון או לא, היאנקיז כבר לא מפחידים כבר אף אחד.

לליינאפ של הפסים, כמו שצוין במשחק הראשון, יש ניסיון של 350 משחקים בפוסט-סיזן, לעומת 84 בלבד של קליבלנד – כולם של קני לופטון. וזה לפני שמדברים על צוות ההגשה שכולל שועלי קרבות מנוסים כקלמנס, פטיט, מוסינה וריברה, לעומת הגשה חסרת ניסיון לחלוטין בפלייאוף של השבט. גם בשנה שעברה הגיעו הפסים לסדרה מול דטרויט עם יתרון בולט בניסיון, ובשתי הפעמים התחושה היתה שהקבוצה הפחות מנוסה תתקפל בפני היאנקיז המשופשפים – וההפך בדיוק קרה. לא ברור אם הקסם היאנקי כבר לא קיים או שכל הקטע של ניסיון בפלייאוף הוא פשוט אוברייטד, מה שבטוח הוא שליאנקיז יש עכשיו בערך כוח הרתעה כמו שלצה"ל יש על החיזבאללה.

קשה להפריז בחשיבות הבולפנים בפלייאוף ובכל שנה אנחנו מקבלים הוכחה מחודשת לכך, כשעד כה יותר ממחצית המשחקים בפלייאוף הנוכחי הוכרעו על ידי הבולפנים. כשמסתכלים על זה, כמעט לאף קבוצה אין יותר מאס אחד, מקסימום שניים, לרוץ איתם, וגם הם לא תמיד מספקים את הסחורה, כך שכדי שקבוצה תהיה חייבת להצליח היא צריכה לפחות שלושה רליברים אמינים.

כמו שזה נראה עד עכשיו, לבוסטון יש את הרליברים האלה (דקלרמן, אוקג'ימה ופפלבון), לאריזונה יש אותם (פניה, ליון ו-וולורדה) וגם קולורדו מצליחה להוציא את המקסימום מצוות מוגבל, וזהו פחות או יותר. לא היאנקיז (שום דבר חוץ מג'ובה ג'ובה וריברה, גם הוא בתקופה הגרועה בקריירה המדהימה שלו), לא האיינג'לס (קיירוד כל השנה נראה רע), לא קליבלנד (תלכו אתם למלחמה עם ג'ו בורובסקי) ובטח לא פילדלפיה או הקאבס, שכבר לא איתנו. זה לא יהיה יומרני להניח ששתי הקבוצות עם הבולפן הכי טוב הן גם אלה שימצאו את עצמן מתחרות על התואר.

- לפעמים צריך לעצור ולהודות לאלוהי בייסבול בשמיים, וכמות שידורי הפלייאוף שאנחנו מקבלים פה (למישהו יש מושג איך פוקס ו-ESPN מתאמים את השידורים ביניהם?), זו אחת מהפעמים הללו. וזה שהוא סידר את החגים שייפלו בדיוק על השלב הראשון כך שלא נצטרך לדאוג לקום מוקדם לעבודה? ה-ל-ל-ו-י-ה!

- ואם בשידורים עסקינן, זה רק אני או שהשידור של TBS מקצועני וענייני יותר ממה שהיינו רגילים לקבל בשנים קודמות מפוקס? אני מניח שנוכל להשוות כבר בשלב הבא, כשפוקס יקבלו את הענינים לידיים.

- בשנה שעברה עלו שתי קבוצות מה-NL מערב לפלייאוף ושתיהן לא עברו את השלב הראשון. גם השנה יש לנו שתי קבוצות מהבית הזה – והפעם שתיהן עברו הלאה (ובקלות). איך שגלגל מסתובב.

- אם אתם רוצים מטאפורה להיפוך הקארמה של הרד סוקס בשנים האחרונות, רק תראו את הילד שגנב את הכדור למאת'יס, הקאצ'ר של האיינג'לס. למישהו יש ספק שלפני 5 שנים זה היה נגמר בבכי? רק תשאלו את סטיב ברטמן והקאבס.

- כולם, כולל עבדכם הנאמן, היו בטוחים שא-רוד הולך לשבור את הקארמה הרעה שלו בפלייאוף הנוכחי. אז חשבנו. מצד שני, ג'ייק ווסטברוק היום נשמע קלאסי לערב של 2 הומראנס ושש הכנסות רצים.

- כמה מופרע היה הקטע עם היתושים בג'ייקובס פילד, הא?