הדג מריח (או מסריח) מהראש

דודי כפרי לא היה צריך הוכחה לכך שהאיש המשפיע ביותר בפוטבול הוא המאמן, אבל בפתיחת העונה הנוכחית אפשר לראות עד כמה

דודי כפרי

מסתבר שכשמקבלים בראש 10 פעמים, הפעם ה-11 כבר פחות כואבת. עובדה, כשדנבר עלתה ליתרון של 7:13 מול הקולטס באמצע הרבע השני די שמחתי, כי ידעתי שככה נרד למחצית בפיגור מינימלי, לשם שינוי.

לא היו לי ספקות לגבי הסיכוי האמיתי, וזה לא שהקולטס לא הלכו לקראתינו. הם נתנו להנרי לרוץ עליהם בחופשיות (הערת עורך - אל תדאג, יותר הוא לא ירוץ בחופשיות העונה), האריסון ואדאי נפצעו בצד השני, וכאמור אפילו הובלנו 7:13 באמצע הרבע השני. ובכל הזמן הזה היה ברור שזה לא תלוי בנו, אלא בפייטון. אבל אריאל כבר דיבר מספיק פייטון ועל המשחק הזה, ובמילא כל קולורדו מסתכלת עכשיו על טולו, הולידיי והחברים שלהם, אז אפשר להתרכז בבעיה אחרת.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

לכתבה המלאה

פציעות הן לא תירוץ

חוץ מהפטריוטס והקולטס לא רואים יותר מדי קבוצות שנראות כאילו הן רוצות באמת ללכת עד הסוף, ולא שלניו אינגלנד ואינדיאנפוליס אין תירוצים. כמו רוב הקבוצות, גם הן סובלות ממכת פציעות (הפטריוטס בלי האריסון, את מארוני החליף רץ דרג ג' ויש עוד את ריצ'ארד סימור שהיה מושעה בארבעת המשחקים הראשונים). אבל בניגוד לכולן זה בכלל לא נראה כאילו זה משפיע עליהן, שתי הקבוצות האלה עולות למגרש, משחקות הכי חזק שאפשר, מאמינות שהן ינצחו לא משנה מה (כן, גם בלי מצלמות) ולא נראה באופק שיש מה או מי שיאט אותן.

רבים מאשימים את תקרת השכר בבינוניות של הקבוצות, אבל תקרת השכר היתה גם שנה שעברה והשנה הגנת הדובים נראית כמו הגנה של דובי פנדה. נכון, יש פציעות, אבל שוב - לכולם יש פציעות וקבוצות טובות מתגברות, כמו בדוגמאות שלמעלה. האמת שבמקרה של הברס נראה שפשוט שחקני ההגנה התייאשו כל כך מהחולשה ההתקפית, ולכן הם נשברים מנטלית כל כך הרבה.

אז התירוץ של שיקגו הוא "נשבר הזין". ומה התירוץ של הגנת בולטימור? הם איבדו ליינבקר צעיר, וזה עיקר השינוי שם. טוב, גם ריי-ריי לא נהיה צעיר יותר, אבל שום דבר לא מסביר את העובדה שקלן קלמנס חסר הנסיון ( ונטול קו ההתקפה) או דרק אנדרסון חתכו אותם באוויר בהצלחה מרובה. אולי גם שם זאת בעיית מוטיבציה? בריאן ביליק כבר נמצא שם די הרבה זמן ולא מצליח לעשות הרבה מההתקפה האנמית, ויש שם יותר מדי חבר'ה ותיקים שפשוט השנה לא מתקרבים למצות את הפוטנציאל שלהם.

ומה יגידו בסן דייגו, עוד הגנה שנחשבה חזקה, במיוחד בחוליה הקדמית? אני מהראשונים שיגידו שהמאמן זאת העמדה הכי חשובה על המגרש, אבל עד כדי כך? בקצב הזה הם יהפכו לגרסא של הגנת מינסוטה בשנה שעברה: קשה לרוץ עליהם אבל למי איכפת, כי הגנת המסירה שלהם היא די מסננת, כזאת שגורמת אפילו להתקפה האווירית של קנזס סיטי להיראות כמו זאת של הפטריוטס. וזה כלום לעומת החושך שבו ההתקפה שלהם נראית. כאן אי אפשר להאשים את נושא המוטיבציה, שחקני הצ'ארג'רס אמורים לעלות העונה עם רצח בעיניים אחרי איך שהעונה שלהם נגמרה בשנה שעברה, אבל עושה רושם שפיליפ ריוורס הלך שלושה צעדים אחורה ושאר החבר'ה מסביבו נראים כאילו הם פשוט ממלאים הוראות ותו לא.

מצא את ההבדלים

בהקשר של סן דייגו, אי אפשר שלא להתמוגג מהצורה שבה דאלאס נראית ומתפקדת, ומאיך שטוני רומו משחק משוחרר וכמה הוא התקדם מסוף העונה שעברה. אני יודע שג'ייסון גארט עובד המון עם רומו, אבל האווירה מגיעה מלמעלה. תסתכלו איפה רומו נמצא ותסתכלו איפה ריוורס נמצא, ושוב אפשר לשאול מה עבר על הצ'ארג'רס אחרי העונה שעברה.

אז אולי זאת הבעיה הגדולה - מאמנים חלשים (כמו נורב טרנר) או מאמנים שנמצאים יותר מדי זמן בקבוצה (מייק שאנהאן, אנדי ריד, ג'ון פוקס) שפשוט כבר לא מצליחים לגרור את הקבוצה אחריהם ולמצות את הפוטנציאל שלה ?

זה בולט במיוחד על רקע הקבוצות שכן מצליחות. במקרה של דאלאס, מדובר בקבוצה טובה מאד שגם נראית טוב מאד, אבל במקרה של אוקלנד למשל מדובר במיצוי פוטנציאל מקסימלי. בכלל, אני חושב שיש כמה טוקבקיסטים שחייבים התנצלות גדולה לחבר עמר סלע. לא שאוקלנד הפכה פתאום קבוצה חזקה, אבל אחרי ארבעה מחזורים הריידרס הוציאו מים מהסלע, בזמן שבדנבר וסאן-דייגו הוציאו חול ואבק מהסלע, והנה אוקלנד שותפה למקום הראשון בבית שלה.

מה זה אומר? שנכון לעכשיו, בליגה של הקבוצות הרגילות (כל מי שלא קוראים לו ניו אינגלנד או אינדיאנאפוליס), אם אתה באמת רוצה, אתה תצליח. מספיק להסתכל על אריזונה מול פיטסבורג בשבוע האחרון (הכמעט קאמבק של אריזונה מול בולטימור לא נחשב, כבר דיברנו על הגנת בולטימור) או על קנזס סיטי ובפאלו שלא הפסיקו להאמין ולנסות, ובסופו של דבר זה השתלם להן. מהצד השני יש קבוצות כמו פילדלפיה, שגם אחרי הסאק 11 על מקנאב המאמן שלהן לא הבין את העניין.

מחפשים לצאת מהברוך

ומה צפוי לנו השבוע? במשחקים המוקדמים יש קבוצה אחת שיכולה לצאת מהחבורה המתרחבת של קבוצות עם פוטנציאל לא ממומש, והקבוצה הזאת היא ניו אורלינס. לסיינטס היו שבועיים שלמים לשבת, לנתח ולתכנן, ולהבין שפוטנציאל על הנייר לא שווה הרבה. יכולת וירטואוזית של רג'י בוש במאדן לא בהכרח מתורגמת ליכולת וירטואוזית על המגרש. בשביל זה צריך לחזור ליסודות, ואין כמו מעבר מסוס עבודה כמו דיוס מקאליסטר לשחקן אפור כמו ארון סטאקר כדי להדגיש את זה. די חבל בשביל דיוס, שחקן שסבל מפציעות ובעונה שעברה נראה היה שהוא חוזר לעצמו, אבל לפחות השבוע הם מקבלים את ביצת ההפתעה על שם קרוליינה פנת'רס, כך שניצחון ראשון בהחלט יכול להיראות באופק. מצד שני, הגנת הסיינטס זו בדיוק סוג ההגנה ה"לא מספיק ממושמעת" שסטיב סמית יודע לנצל, כך שיש סיכוי שקרוליינה תישאר קרוב לפני שתפסיד.

עוד משחק מעניין יהיה בדרבי הקטן של מדינת ניו יורק. אני בטוח ש-GMAN וחבריו מחכים שוב שאשמיץ אותם כדי לספק מוטיבציה לקבוצה של קאפלין, ובאמת מגיע להם הרבה כבוד על הניצחון בשבוע שעבר. אבל סתם, באופן עקרוני, מעניין אותי באיזה שלב אנדי ריד חשב שאולי, רק אולי, התוכנית שלו לא כל-כך עובדת. אחרי הסאק השביעי? אחרי העשירי? האם באיזושהי נקודה הוא תיכנן לנסות לעשות התאמה, או שהוא חשב שכל 12 הסאקים היו מקרים נדירים של חוסר מזל?

בכל מקרה, גם לג'טס אין במיוחד קו התקפה, אבל זה דווקא יכול לשחק לטובתם. אם יהיה להם מספיק מזל, עד המחצית קלן קלמנס יצטרך לעלות למגרש, והוא כבר הראה לנו השנה שמול הגנה מחוררת לא איכפת לו לקבל קצת מכות, הוא את החורים כבר ימצא.

מבט קל על הדרום

שני המשחקים האלה לא ישודרו, אבל משחק מרתק שכן ישודר יפגיש קבוצות עם מאזן של 1:3, במשחק שיוכל לענות על הרבה שאלות לגבי שתיהן. טרוי פולאמאלו חוזר לפיטסבורג, שם לא רוצים לרשום הפסד ביתי והפסד שני לקבוצה מה-NFC. הרבה מהלחץ יהיה על ביג-בן ועל מייק טומלין המאמן, שינסה להכניס את משחק המסירה להילוך קצת יותר גבוה, כי לווילי פארקר המצויין יהיה קשה לברוח מהליינבקרים המהירים של סיאטל.

מנגד, סיאטל משחקת במשחק חוץ וזאת כבר בעיה לחבר'ה של הולמגרן, שבדרך כלל לא מצליחים לשחק באותה רמה מחוץ למגרש הרועש שלהם, במיוחד כשהם באצטדיון ביתי עוין מאד. כאן המקום של שון אלכסנדר לטחון יארדים כמו שהוא יודע ולהוכיח שהוא בריא וחזר לעצמו לגמרי. נכון לעכשיו סיאטל נראית יותר מחוברת, האסלבק נראה יותר חד, והתופסים של הסיהוקס לשם שינוי משמיטים מעט מאד, אבל קשה לראות אותם מנצחים את פיטסבורג בחוץ.

במשחק המאוחר בדנבר יהיה מפגש בין המאמן הכי לא מצליח בינתיים השנה לבין מאמן שנראה כאילו נגמר לו הכח. הפסד של סן דייגו ישאיר אותה עם מאזן של 4:1 ובעיה רצינית ביותר, אבל קשה להאמין שגם השבוע הצ'ארג'רס לא ינסו לרוץ. כשיש לך מצד אחד את לדניאן טומלינסון ומצד שני את הגנת הריצה של דנבר, אפילו נורב טרנר מבין שכדאי לו ללכת על הקרקע, והרבה. מהצד השני, קאטלר יקבל בחזרה את ג'בון ווקר, לצד ברנדון מארשל שפתח את העונה מצויין והם יתמודדו מול הגנת מסירה איומה. זה יהיה הכרחי, כי בהיעדרו הצפוי של טראוויס הנרי דנבר תצטרך ללכת הרבה באוויר.

למזלנו, במקום משחק התחתית הזה אנחנו נוכל לראות את משחק הצמרת בין הקולטס הבלתי ניתנים לעצירה וטמפה ביי המפתיעה לטובה. בטמפה משחקים נכון, ונותנים לגארסיה להוביל את ההתקפה בצורה שקטה ומאורגנת. ביחד עם גאלוויי והיליארד הם מובילים משולש אווירי גריאטרי אבל מנוסה, שכבר ראה הכל. עכשיו שמייקל פיטמן הוותיק מצטרף אליהם, יהיה מאד מעניין לראות איך הם מתמודדים עם הגנת הקולטס. קשה לראות את טמפה מנצחים, אבל הצורה שבה היא תתמודד (ואיך שניו אורלינס תיראה במשחק המוקדם מול קליבלנד) תיתן לנו כבר עכשיו אינדיקציה טובה מאד לגבי איך בית ה-NFC דרום ייראה השנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully