עד לאמצע ספטמבר היה לחבריי ולי מין משחק, כזה שרק כסילים חולי ספורט אמיתיים יכולים להבין. כך פתאום, בלי התראה מוקדמת היינו פונים אחד לשני עם כל מיני אירועים דמיוניים ותרחישים בלתי אפשריים, מפתיעים עד סנסציוניים, שמחברים בין שחקני כדורגל מהשורה השלישית והרביעית בארץ למועדוני פאר בעולם: "שמעת שריאל מדריד רוצה את תומר חליבה?", או "מה אתה אומר על ההחתמה של ליאור אסולין בבאיירן מינכן?". באוזניים זקורות היה המקשיב כאילו מתפלא ומגיב ב-"וואלה? כל הכבוד, לכמה זמן? כמה ירוויח? תמיד אמרתי שהמקום שלו שם, לוקה טוני כבר מזמן גמר את הסוס", ומוסיף כקונטרה, "וראית שרונאלדיניו רוצה להגיע לאשדוד? הוא אומר שהוא אוהב את הבחורות באשקלון וזה הכי קרוב שמצא". יש לציין שכמו אינפנטילים אמיתיים, היינו נקרעים מצחוק בכל פעם מחדש למשמע ההלצה השבלונית, שחוזרת על עצמה בכל יום מחדש.
אלא שברגע אחד, ביום חמישי ההוא, נטרפו כל הקלפים. לא היינו אפילו צריכים לצבוט את עצמנו כדי להאמין להצהרה, שנדמה שנלקחה בדיוק מאחד מאותם דיאלוגים תפלים וחסרי טעם. כל שהיה עלינו לעשות הוא לפתוח את ערוצי הטלוויזיה הזרים, ערוצים נחשבים כמו CNN, SKY ו-Eurosport ולראות זאת במו עינינו: אברהם גרנט מאמן צ'לסי. אברם גרנט מאמן את פאקינג צ'לסי.
שבועיים עברו, ועדיין מתקשים החבר'ה שלנו להאמין כיצד נלקחה מאיתנו את הבדיחה האהובה עלינו. יותר מכך, המשפט הזה, "אברם גרנט, מאמן צ'לסי", הוא בלתי ניתן לעיכול ממש עד עכשיו, והרי הוא מאמן שם כבר נצח נצחים, ואף עמד על הקווים באולד טראפורד, וניצח בולנסיה (חברים - הוא נ-י-צ-ח בולנסיה!), הורה לשחקנים להתחמם, פקד על שבצ'נקו לתקוף והטיף לדידייה דרוגבה בחדר ההלבשה ממש כשם שהיה מרצה עד לא מזמן לוואליד באדיר וליוסי בניון. ועדיין, אותו צירוף מלים "אברם גרנט, מאמן צ'לסי", הוא בלתי נתפש ממש, בשורה אחת כמו, נגיד "הושג הסכם שלום עם אירן", או "רועי דיין כבש שלושער".
בצד זאת, קשה לתאר את גודל העוול שנעשה לנו. הרי עכשיו, בכל פעם שיבוא אליי חברי ויפגיז: "נו, מה אתה אומר על כך שיובנטוס החתימה את רביד גזל במקום אלסנדרו דל פיירו?", אסתכל עליו בעיניים בוחנות. לא אצחק, ספק אם אפילו אפקפק. "באמת?", אשאל בשיא הרצינות, "כל הכבוד, לכמה זמן? כמה ירוויח?". אולם הפעם לא יהיה הטון שבקולי מבודח, אלא רציני ופניי יהפכו לחמורות סבר. "מה אתה רוצה?", אתמה כשהוא יעוות פניו כלא מבין, "הלא אברם גרנט מאמן צ'לסי". החיוך שלו ייעלם והוא ישתוק לרגע. "וואלה", יגיד בטון יבש, שקט ומדוכא, "צודק. הוא באמת המאמן שלהם. נכון, נכון", וייצא לאטו בבושת פנים מהחדר. וכך ירדה לה הבדיחה הכי מוצלחת בתבל לטמיון.
בן יהודה פינת גרנט
אכן גדול אסוננו הפרטי, אולם יש להסתכל על טובת הכלל. באותו רגע ממש שבו הוכרז גרנט, אברם שלנו מפתח תקוה, כנושא השרביט הושג גם ניצחון קטן לאליעזר בן יהודה ולאקדמיה ללשון. ספק אם חשב מחייה השפה העברית על ביטוי המתאר טוב כל כך עירוב בין מציאות לדמיון, בין אשליה למוחשיות, משפט שאין גדול ממנו על מנת להסביר כמה שהכל אפשרי בעולם הזה, ושאפילו השמים כבר אינם הגבול.
הנה, למשל, שיח וירטואלי בין חברים על ענייני דיומא. "אתמול הייתי על האוורסט, ושם, ממש למעלה על נקודת השיא, דפקתי חרבון של החיים", ישוויץ פלוני. "די, נו, מה אתה מקשקש", יאמר לו אלמוני, וייתקל מייד בתשובה התוקפנית: "סליחה, ואברם גרנט לא מאמן צ'לסי?". מרגע הישמע משפט שכזה, שתיקה שכולה הסכמה תשרור בחדר.
ואם זה לא מספיק, הרי שהביטוי הזה יעזור לכם להיחלץ מעסק ביש לא אחת. הנה התסריט המוכר, שבו רעייתכם תתפוס אתכם במיטה עם צעירה בלונדינית, בעת ששניכם, מופתעים לחלוטין, לא מצליחים לכסות את ערוותכם בשמיכה. "יקירתי, זה לא מה שאת חושבת", תזעקו את המשפט הבנאלי ביותר שיכולתם להעלות על דל שפתכם. רגע לפני שהיא בורחת מהחדר בזעקות אימים, תאחזו בידה בחוזקה ותספרו לה כי זוהי בעצם בובת הבבושקה היפה שהביאה לכם כמזכרת ממוסקבה, שכך לפתע צימחה נשמה משל הייתה פינוקיו של סבא ג'פטו. וכאשר היא תסתכל עליכם בבוז, תשלפו לה את נשק יום הדין ותלחשו באוזנה בשלווה ראויה להערכה: "מה, את לא מאמינה? ומה תאמרי על כך שאברם גרנט מאמן צ'לסי, מדוע לזה את כן מאמינה?". סמכו עלינו, הכפרה תבוא על ראשכם בתוך שלושים שניות או פחות עם התנצלות בצידה.
שלא תבינו, חלילה, לא נכון - אין העין צרה כמו כל אותן נשמות טובות שרק חפצות בכשלונו של גרנט במועדון הפאר האנגלי. להיפך, יש לפרגן לאיש, שלא רק שביצע את המהלך הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של עולם הכדורגל, אלא גם צירף ביטוי שעוד ינוכס בדברי הימים של השפה העברית, שיועיל לנו בכל אשר נלך ויאפשר לנו להאמין שכל מה שהחשבנו עד כה לבלתי מושג, אין בו יותר ממכשול קליל בדרך להגשמת המטרה. ועכשיו סלחו לי, אך עליי להתכונן. יש לי פגישה עם אנג'לינה ג'ולי ומריה שראפובה, שעושות ביניהן אבן נייר ומספריים על הזכות להעביר אתי את הלילה. די, נו, תפסיקו כבר לגחך שם. הרי צחקתם גם כשאמרו לכם שאברם גרנט מאמן צ'לסי.