שולחן המנתחים: מחפשים כיוון

אחרי שלושה מחזורים אפשר כבר להתחיל לראות מה באמת עובד ומה מקרטע. עם הטכנולוגיה המשתפרת, שמאפשרת לראות כמעט כל מה שהולך במקביל ולהתעדכן בכל המשחקים במהלך ההתרחשות, אם דרך הגיים-סנטר של ESPN או NFL.COM ואם דרך השידורים החיים באינטרנט של SOPCAST, TVU ושאר ירקות, הסיקור של כל אוהד ביתי למשחקים והידע הנרכש, שהוא הרבה יותר מקריאת סטטיסטיקות וסיכומי משחקים, הוא יוצא מהכלל.

איפה אנחנו ואיפה שירים ושערים? אלו היו ימים, היינו יושבים על שפת הבריכה או בדשא מתחת לאחד מעצי הסיגלון, קבוצה מרוגשת של נוער מיוזע ושומעים את זוהיר בהלול, ניסים קיוויתי או דני דבורין שואגים בסגנון כמו ארגנטינאי, כשאורי מלמיליאן או משה סיני השחילו בננות, שלום רוקבן העביר את הכדור בין כתפיו ואודי אשש אחז מישהו בביצים. היום השמות אקזוטיים בהרבה, הספורט אינטליגנטי יותר, השדרים דוברים לעז והשחקנים חובטים באגרסיביות גדולה (בלי לדבר על מה שקרה לכדור).

בתור ילד הדרך היחידה לדעת מה קורה בליגת הפוטבול האמריקאית... ובכן, לא ממש היתה כזו פרט לכתבות סודיות כמעט בעיתונים, סגורות במסגרות שחורות ומוסתרות בעמוד האחורי או בזה שלפניו. שמות מסתוריים היו מופיעים אז, כמו ג'ו מונטנה או דן מרינו, ושמועות בקשר לאמט סמית' והקאובויס המיתולוגיים, שלקחו אליפות אחר אליפות, והפורטי ניינרס עם ההתקפה הקולחת וג'רי רייס. לפתע, שידורים של סופרבולים החלו צצים פעם בשנה והסיקור זחל השתפר, ערוצים מסתוריים הביאו יותר ואחרים, כמו פוקס, צצו בשמי המרקע בהפתעה מסמרת שיער.

אז אל תגלו לאף אחד, אבל מה שקורה אצלנו היום הוא פנטזיה מרגשת וכמעט בלתי אפשרית בעידן הקפיטליסטי. ארבעה או חמישה שידורים חיים, סיקור מושלם של כל המשחקים ברשת, אספקת סיכומים מוקלטים של כל המשחקים ויכולת מעקב כמעט מושלמת. בעצם, חוץ מלהיות שם אנחנו מקבלים הכל.

אם נחזור לענייננו, ודאי שיש להפריד בין תהליכים חד פעמיים שמתרחשים על המגרש לבין תהליכים שיש להם מומנטום, בסיס ועומק. לשם העניין, תצוגות-על מקריות, כגון 175 היארד של כריס בראון (ו-282 היארד של כל טנסי על הארץ) במחזור הראשון, ההברקות הנדירות של ג'מאל לואיס ודרק אנדרסון מקליבלנד במחזור השני או השילוב הגדול בין דונובן מקנאב וקווין קרטיס בפילי בסיבוב האחרון. והיו עוד – שיחוקי הרסיברים הזקנים לפני שבוע (אייזק ברוס עם 145 יארד וג'ואי גאלוויי עם 135 יארד ושני טאצ'דאונים), חוסר היכולת של הג'טס לייצר סאק (זה עוד ישתנה) או 52 היארדים בריצה של הבטטה המכונה דייוויד גרארד במשחק נגד הגנת הריצה המופלאה של דנבר.

לעומתם התהליכים האמיתיים, אלו שבאים מתוך קבוצות מוכנות, דרוכות ובנויות היטב, הם אלה שהולכים להפריד את הקבוצות האמיתיות מאלו שאין להן סיכוי ללכת רחוק. ונכון שהמחזור השלישי הוא מוקדם מאוד להצהרת כוונות, מצידה של כל קבוצה שהיא, והרבה שחקנים עומדים להיפצע ולהשאיר חללים גדולים (מקנאב נוהג להיפצע במחזור העשירי, למשל, ככה היה בשתי העונות האחרונות, סטיבן ג'קסון יחמיץ לפחות משחק אחד, אלכסנדר יגובס, מקאליסטר רעוע ודלהום מפוצץ) ונכון שאני ואחרים כבר הצהרנו הצהרות מהצהרות שונות עוד לפני שרקסי איבד אפילו כדור אחד ואין לדעת מי יצדק ומי יתבדה. ועדיין – התהליכים שאפשר להצביע עליהם אחרי שלושה מחזורים של פוטבול נפלא ומהנה הם דומיננטיים וקשה להתעלם מהם. נתחיל עם אלו שעדיין לא הפסידו, ויסלחו לי פיטסבורג, אינדי וברט פארב.

דאלאס קאובויס. אחרי הרבה שנות בניה, הבוקרים נראים כמו הדבר הבא. קבוצה אמיתית נמדדת ביכולת בשני צידי המגרש, ודאלאס נראים מצוין מכל הכיוונים. נכון שזו לא חכמה להתבלט בליגה הארצית של הפוטבול האמריקאי, אבל גם להיות טובים ב-NFC זה לא רע. 31 נקודות במחצית נגד ההגנה של שיקגו זה יפה בכל יום לכל קבוצה נתונה. אז מה קרה בדאלאס, עם ההחלפה בין פארסלס ופיליפס ומה קרה לרומו ולאוונס?

בקשר לחילופי המאמנים – רק טוב קרה. ג'רי ג'ונס עשה שתי פעולות נכונות עם ההתפטרות של פארסלס. הטונה הצליח לבנות בדאלאס קבוצה עם פוטנציאל גדול, אבל העייפות וחוסר החשק שלו השפיעו על הכל. הוא מאס בקשקושים של אואנס ושפת הגוף שלו הביעה חוסר שביעות רצון מכל טעות שעשה שחקן. פארסלס הביא יסודות והרבה פוטבול אבל לא מנהיגות. ג'ונס בנה את צוות המאמנים מחדש כשהביא את פיליפס, מאמן עם ניסיון נרחב, גם אם לא הצלחה גדולה, וראש הגנתי דומה לזה של הטונה (שניהם אוהבים לשחק 3-4) ואת ג'ייסון גארט, המאמן ההתקפי החדש: צעיר, טרי ומזוהה עם הקבוצה (הוא היה מחליף של אייקמן בימים טובים יותר של הבוקרים). גארט הביא רוח משוחררת יותר ואווירת ווסט קוסט ונתן לרומו והצוות ההתקפי את התחושה שההתקפה שלהם. והחברה מאושרים.

רומו, שכלפיו נרקחו הרבה חששות אחרי איבוד הסנאפ וריצת ההתאבדות בהפסד הפלייאוף האחרון, נראה רגוע מתמיד. הוא זז בחופשיות, בתוך הפוקט ומחוץ לו, הוא מחפש את המסירה כל הזמן ומוסר באחריות מוחלטת גם כששחקנים נתלים לו על הקרסוליים (נסו אתם למסור מדויק כשטומי האריס נוגס לכם בישבן). וחייבים לזכור שאת כל זה הוא עושה בלי טרי גלן (1,048 יארד ו-6 טאצ'ים בשנה שעברה), עם פטריק קרייטון שבור הזרת (ששמט מספר מסירות מביכות השבוע) ועם משחק ריצה שהיה בינוני בשנה שעברה (13 בליגה) ונראה כרגע הרבה יותר טוב.

ורומו את אוונס, כמו פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס, סיפור אהבה. אין סצנות, אין ויכוחים על הספסל, העולם מלא חיוכים וכיפים. השיפור הגדול ביותר השנה נעשה בידי הקו ההתקפי של דאלאס, שנראה אולי המרשים ביותר בליגה בתחילת העונה. לרומו יש ים של זמן לעמוד ולנוע בפוקט, משחק הריצה השתפר פלאים (רביעי בליגה), רומו הופל רק 5 פעמים והקבוצה (הגנה והתקפה ביחד) הבקיעה הכי הרבה נקודות.

ניו אינגלנד פטריוטס היא הקבוצה הכי טובה בפוטבול. סאגת המצלמות נראית כאילו עשתה רק טוב בבוסטון, ואם הפטריוטס ימשיכו לשחק כמו שהם התחילו עד סוף העונה כמעט אף אחד לא יזכור להם את זה, והסיפור ייוותר כמבוכה לא נעימה שהתרחשה מזמן ועלתה למאמן לא מעט כסף.

בניו אינגלנד הבינו, הפנימו ויישמו את חוסר ההצלחה מהשנתיים הקודמות ובליצ'יק, ללא ספק המאמן הכי גדול במשחק היום, עשה את כל הפעולות הנכונות. מי זוכר היום שרודני האריסון חסר, שקורי דילן איננו ושרישה קולדוול סולק (סתם, בצחוק)? ועוד לפני שאנחנו מדברים על ההתקפה, לניו אינגלנד יש את ההגנה הכי חזקה בפוטבול. עזבו אתכם מבולטימור, תשכחו משיקגו, מי אלה פיטסבורג? הפאטס הם הדבר האמיתי. אדליוס תומאס ייצב את ההגנה, רוזוולט קולווין נראה כמו מנהיג אמיתי, סמואל חזר לעשות את העבודה, לורייבל וגרין יש 7 הפלות קוורטרבק ביחד ואף אחד לא מצליח לרוץ עליהם (2.9 יארד לנשיאה). וההתקפה, שפתיים יישקו.

בריידי את מוס. אי אפשר להתעלם מהשאלה איך היו נראות הקריירות של שני אלה אם הם היו נפגשים מוקדם יותר. אל אלוהים. ועם וולקר וקולדוול, בן ווטסון מהצד וגפני את מארוני כסיוע - לבריידי (שהולך על MVP) יש אחוז הצלחה של, תחזיקו חזק – 79.5 עד עכשיו. מוס תפס בשלושה משחקים ליותר מ-400 יארד ו-5 הבקעות, ועם מארוני שנותן ריצה קטנה פה ושם לשבור את הקרח, נראה שאף אחד לא יכול לעשות כלום נגדם. לבריידי יש את כל הארסנל שהוא אוהב – מסירות קצרות, ארוכות, הצידה וקדימה. אין ראוט שהקבוצה הזאת לא יכולה לרוץ, אין תרגיל שלא מגיע לשלמות. רבותי – יש לנו מועמדת. וביחד עם זה, עם כל האופטימיות והאהבה, צריך לזכור שלניו אינגלנד מחכים משחקים בסינסי ובדאלאס בשבועות הקרובים.

ובצד השני, הנפילה הגדולה. בשיקגו אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים כבר יותר משנה: כמה יכולה ההגנה לשחק בשביל שני הצדדים? שיקגו פגועה, שסועה וחולה וקבוצת פוטבול שלא מאמינה בקוורטרבק שלה, ובעקבות זה גם במאמן שלה, לא יכולה להצליח. הבעיה של הברס מתגלה במלוא חומרתה כשמסתכלים על הספסל, שם ללאבי אין אפילו מי שיחליף את גרוסמן. מי שרוצה את גריסי כמנהיג הקבוצה שלו שירים יד. ועם אורטון כבר ניסינו, הרבה טוב לא יצא ממנו, למרות שהאופטימיים אומרים שבפרי סיזן הוא נראה לא רע. הבעיה היא שבמקום לעבוד באוף סיזן לאבי נח על זרי הדפנה של ההופעה בסופרבול, וחוץ מפעולות במשחק הריצה (אם אתם קוראים ללוותר על תומאס ג'ונס פעולות) הוא לא עשה הרבה.

הקאובויס עשו יפה במשחק האחרון – הם חיפשו נקודות תורפה והלכו עליהן בכל האמצעים, מנצלים במיוחד את אדם ארצ'ולטה, אבל הוא לא הבעיה היחידה של ההגנה הזאת, שכבר במחזור הרביעי נראית חסרת כוחות ומוטיבציה, ודאי ללא בריגס ו-וואשר שנכנסו לרשימת הפצועים.

רשימה כזאת אי אפשר לסיים בלי להפנות מבט מודאג לחור ליד האגם ולשאול את עצמנו מה, לעזאזל, עובר על הבנגאלס. ההתקפה עוד איכשהו עושה את העבודה, אבל זה כל מה שאפשר להגיד על קבוצה שמתיימרת להיות קונטנדרית. אני כבר לא יודע מה להגיד על מרווין לואיס, מאמן שחשבתי שיהיה אחת הפנים החדשות והמודרניות של הליגה.

לואיס, המוח ההגנתי שמאחורי האליפות של בולטימור ואחד המבריקים בתחום, לא מצליח להפוך את חבורת הפושעים שבסגל שלו לקבוצה. בפגרה הבנגאלס התעסקו בעבריינות ובמאסרים ובשאלה את מי ישעו ואת מי לא, ועם כל ההתרגשות סביב ההתקפה המרתקת של פאלמר /אוצ'ו סינקו/חושי/רודי ג'ונסון אף אחד לא התייחס לבעיות האמיתיות של הקבוצה – אגו מנופח, חוסר מוטיבציה ואדישות כללית, ואלו בעיות של אימון וניהול קבוצה.

הבנגאלים מאבדים שלושה כדורים במשחק בממוצע: ג'ונסון מאבד פאמבלים כמו טיקי בימיו הגרועים, ההגנה לא מייצרת מספיק איבודי כדור בחזרה ובכלל, אמרתי הגנה? הניצחון היחיד של סינסי הגיע נגד הרייבנס במחזור הראשון: סינסי איבדה 2 כדורים, הרייבנס 4. זה היה הסיפור. נגד קליבלנד אותה הגנה ספגה 51 נקודות לאחת ההתקפות המגוחכות בפוטבול ואיבדה שלושה כדורים (מול 1 שהשיגה) ומול סיאטל השבוע, רחמנא ליצלן, ארבעה איבודים מול כלום.

ולא הייתי אומר כלום אלמלא איבוד הכדור האחרון שהציג את הקבוצה כמו שהיא. למי שלא ראה או יודע, גלן הולט החזיר בעיטת הרחקה, 1:42 שניות לסיום המשחק, בפיגור של שלוש נקודות ואיבד את הכדור לקבוצות המיוחדות של סיאטל. הכדור עף מידיו וריחף באוויר, כמו מוודא שכולם ראו ויודעים ופאלמר לא קיבל את הכדור להתקפה אחרונה. אני חוזר על דברי הראשון, הבעיות של סינסי הן מעבר למה שקורה על הדשא, הבעיות של סינסי הן עמוקות וידרשו שינויים גדולים בסיום העונה, אם היא תמשיך באותו הדשדוש - אם בעמדת מאמן ואם בחלק גדול מצוות הקבוצה.

אז יסלחו לי הברונקוס (והגנת הריצה הייחודית), הפאלקונס (אחרי תצוגת העל של דיאנג'לו הול), הדולפינס (טרנט גרין וקם קמרון, איזה צוות התקפי מדהים), הצ'יפס (לארי מי?), הסיינטס (אוי דרו בריס, אבוי רג'י בוש) והראמס (עכשיו כשסטיבן בחוץ לפחות למשחק אחד וכנראה ליותר אפשר לסכם את העונה) ואני לא רוצה לדבר על הבילס, כי אין מקום לכל כך הרבה בכתבה אחת קטנה.