הקבוצה הישראלית האחרונה

בתחילת העונה נאבקה בני סכנין והעומד בראשה, מאזן גנאים, במירוץ נגד השעון אחר השגת תקציב הגון למטרת הישרדות בליגת העל. כשראו אנשי סכנין כי אין באפשרותם להגיע לתקציב המינימלי להפעלת קבוצה בליגת העל, דהיינו 10 מיליון שקל, החלו במועדון לירות לכל הכיוונים. את החסות של חברת "אסם" סידר אחמד טיבי, את זו של "שירותי בריאות כללית", שנאמדת באזור ה-350 אלף שקל, ארגן בחור מסכנין שעומד בראש הסניף המקומי של הקופה, ואילו את הכסף מהבנק ה"ערבי-ישראלי" קימבן מנהל סניף סכנין, אוהד מושבע של הקבוצה. אגב, בימים אלו, אם יוצא למי מכם להסתובב בצפון, תוכלו לראות שלטי ענק הנושאים את פרצופו המחייך של מאזן גנאים, המפרסם את אותו הבנק, אולי מין סגירת עסקה סיבובית.

כשכל זה לא הספיק, קרא גנאים לציבור האוהדים לנסות לסייע לקבוצה, כשבשיאו של אותו הפנינג התרמות עמד ערב מיוחד במזרח ירושלים, אותו ארגן אוהד הקבוצה כמובן, תושב סכנין לשעבר. 250 אלף שקל שולשלו לקופתה של הקבוצה באותו ערב. כך מתנהלת אחת הקבוצות החמות היום בליגת העל, משהו שמזכיר את תקופת הקבלנים של משה דדש או קבוצות מגזריות ושכונתיות אחרות. כמעט אפשר לדמיין את התנהלות ראשי המועדון, עם חשבוניות ועיפרון מעל האוזן, סופרים שקל לשקל כדי להעביר את חוזהו של גבע ברקאי. למעשה, ניתן להגיד כי היום, בתקופת הבוסים הגדולים ומועדוני העל, בני סכנין היא הקבוצה הישראלית-שורשית האחרונה במדינה. ארץ ישראל של פעם, כמובן.

לא קשה להבחין בייחודה של הקבוצה. מעבר לצ'יזבטים על דרכי השגת התקציבים במועדון, מדובר כמובן גם בקבוצה הערבית הראשונה שבאמת מצליחה לתקוע יתד, להגיע לאירופה לאחר זכייה בגביע, וקרובה להיכנס לרשימת החברות הקבועות בליגת העל. "בסכנין, בניגוד להרבה מועדונים בליגה, אין מעט אנשים שנותנים הרבה כסף, אלא הרבה אנשים שנותנים מעט", מסביר אייל לחמן, מאמן הקבוצה בעבר, שאף זכה להניף עמה את גביע המדינה ב-2004, "זה מזכיר קצת את מכבי יפו ושמשון. כל חובב נוסטלגיה היה אוהב את חיי היום יום מסביב לקבוצה בסכנין, הפשטות הכל כך נעימה הזו. המבנה של העיר הוא מאוד מיוחד, המבנים מאוד צפופים וישנן הרבה סמטאות, כך כשאתה נכנס פנימה בין הרחובות אתה מרגיש חלק ממשהו גדול, תחושת אחריות גדולה, כמעט תחושת שליחות. אתה מייצג דבר מסוים. כמו שמגיעים לשחק באצטדיונים הגדולים באירופה ואתה רואה את כל הפאר וההדר. פה הפאר הוא רגשי, זה נותן את אותה תחושה של ייחודיות. כל אימון בסכנין הוא לא כמו כל אימון, באימונים שם יש אווירה מיוחדת. אתה כל הזמן מרגיש מיוחד וכל הזמן מרוגש. מהבחינה הזאת היא כמו קבוצה גדולה לכל הדבר".

על הדרכים האמוציונליות לפיהן המועדון מתנהל ניתן ללמוד גם מסיפור הקמת האצטדיון בעיר. ב-21 במאי 2004 זכתה סכנין בגביע המדינה. אחת משיחות הטלפון שזרמו למכשיר הסלולרי של גנאים הגיעה ממשרד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. "התקשר אליי ראש הממשלה כדי לברך אותנו על הזכייה", נזכר יושב הראש, "ואני מיד הסברתי לו שזה מצחיק שקבוצה שיוצאת לייצג את ישראל במשחקים באירופה, צריכה להתרוצץ בין כל מיני מגרשים במשחקיה הביתיים". תוך שנה גייס ראש הממשלה סכום של 17 מיליון שקל למען המטרה, אך זה עדיין לא הספיק. ח"כ אחמד טיבי, האיש למשימות מיוחדות, נזכר כי קשריו בקטאר ענפים, יצא לבירה דוחא וגייס כשישה מיליון דולר, שהשלימו את בניית האצטדיון. פרטיזניות של ארץ ישראל הישנה, כבר אמרנו?

מעבר לאפרוריות הנוסטלגית, יש לזכור כי מדובר גם בקבוצה הכי מודרנית ומתקדמת לפחות בפרמטר אחד. המועדון של גנאים וחבורתו חרט על דגלו את דו הקיום, ובתוספת כמה זרים אף מצליח להוכיח כי השילוב יכול להביא להישגים נאים. דוגמה לכך היא הקפטן שמוביל את שחקני סכנין מדי משחק, מאיר כהן. "מבחינה חברתית, כשאתה נכנס למועדון אתה רואה שלא מבדילים בין חאלד חלאיילה, תושב ויליד סכנין, למאיר כהן מבית שאן או למאור בוזגלו, יליד ירושלים", מתאר מאזן גנאים את תמונת חדר ההלבשה של הקבוצה.

לפחות מישהו עדיין מקיים את חזון מגילת העצמאות, שנכתבה הרבה לפני שהגזענות השתלטה על כל חלקה במדינה: "למרות התקציב הדל, סכנין היא דוגמה לכל שאר הקבוצות. אנחנו הקבוצה היחידה שיש לה זרים, ערבים ויהודים וכולם נלחמים כמו איש אחד למטרת הצלחתה של הקבוצה. כשיש אירוע לא נעים אז אפשר גם לראות שהכאב אחיד אצל כולם. מעבר לזה, כל השחקנים והצוות שלנו גרים באזור. מאיר כהן מבית שאן, מאור בוזגלו עכשיו גר בכרמיאל, חיים בנון ולירון וילנר מגיעים מנתניה, השוער השני עומרי אלון מחיפה, גבע ברקאי גר בנהריה, אלישע לוי וגיורגי דרסיליה עוזרו מכפר סבא, שאר הצוות מכרמיאל ומעלות. הקוקטייל הזה מתחבר ואפשר לראות את התוצאות. אנחנו לא רק קבוצה של המגזר אלא של כל האזור, אנחנו קבוצה של הגליל. יש לנו מאות אוהדים שמלווים את הקבוצה מכל האזור. ומדובר על אוהדים נאמנים שרצים אחרינו לכל מקום".

אחת לתקופה יוצאת הקבוצה לארוחה במסעדות האזור. בניגוד לקבוצות התל אביביות, למשל, לא מדובר בזאת הנחשבת למקום הכי חם בעיר. אנשי סכנין מקבלים הזמנות מבעלי מסעדות, תושבי האזור ואוהדי הקבוצה, ואלו מגיעים וזוכים לאירוח כיד המלך, כולל טקסי ברכות מסורתיות, שעל פי היושבים בשולחן, אינן מגיעות כלאחר יד, אלא מהחדרים העמוקים ביותר. בכלל, אוהד הקבוצה יכול להרגיש את עצמו חלק ממנה בכל שעה ובכל עניין, דבר שאוהדים אחרים בליגת העל היו יכולים רק לחלום עליו. "דבר נוסף שעושה את הקבוצה הזו מיוחדת היא הצניעות של חברי ההנהלה", מספר ברגישות לא שחצנית גנאים, "אנחנו מקשיבים לצרות של האוהדים שלנו ומסייעים להם. אם נוצר שיתוף פעולה בין השחקנים להנהלה והאוהדים, אז ישנה שותפות אמיתית ואני פשוט מאושר מכך". את הניצחון הגדול 1:2 על מכבי נתניה במשחקם האחרון חגגו שחקני סכנין על כתפיו של אחד האוהדים בדשא שב"קופסא", מחזה שלקוח משלהי שנות ה-70.

תושבי סכנין נמצאים בתחתית הדירוג הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל, ושאיפתם הגדולה ביותר היא להתקבל כישראלים, בדיוק כמו שאיפתם של שאר ערביי ישראל. ממש כמו מדינת ישראל של פעם, שחשבה וחיה כמו מיעוט. כדרכם של מיעוטים בכל העולם, אנשי סכנין מאמינים כי דרך הקבוצה, זו שמגיעה בשידורים ישירים לכל בית בישראל, יוכלו להיכנס לחברה, להתקבל לחברה הסגורה. "הקבוצה מחוברת לקהילה של סכנין והחברה הערבית בכלל", מתאר גזל אבו ריע, דובר עיריית סכנין, את תחושות אנשי העיר כלפי המועדון, "אנחנו כקבוצה אמרנו תמיד שהכדורגל יכול להיות גשר בין ערבים ליהודים, הוא יכול להסיר את הסטריאוטיפים מראשיהם של שני הצדדים. הרוב היהודי יוכל להכיר אותנו יותר טוב דרך כדורגל. זה צורך חיוני אסטרטגי לערביי ישראל. בניסיונותיה של בני סכנין לשרוד מצויה זעקתה של החברה הערבית, שרוצה להימנות על החברה הישראלית".

את תקוותיהם תולים אנשי סכנין ברגליהם של השחקנים ובידיו של מאזן גנאים. יושב ראש הקבוצה הוא למעשה שליח הציבור של אוהדי הקבוצה. בני סכנין שייכת להם והוא שם כדי למלא את צרכיו הטכניים של המועדון. ראשי סכנין הם בעלי המסעדות, הם האוהדים המרימים על הכתפיים, הם האוהדים ממזרח ירושלים ושאר אנשי הרצון הטוב, שאוספים את אגורותיהם כדי לסייע לקבוצה. לרוע המזל, כל זה כזכור עדיין לא מספיק. "מאזן גנאים עשה עבודה די טובה ומוצלחת, הוא שליח מצוין לחברה ששלחה אותו, זה ראוי להערכה, מסכם אבו ריע, "גנאים הוא לא יעקב שחר או ארקדי גאידמק. את כל מה שהוא עושה, הוא עושה עם תקציב מאוד מוגבל. בני סכנין תלויה הרבה במוטיבציה, אבל כמה אפשר להחזיק? חייבים משאבים". בינתיים היא מצליחה לצוף, ובצורה די מכובדת. זהו, רבותיי, כדורגל ישראלי במיטבו.