הכל חרטה

שנים הפנמתי את השקר בלבי, הדחקתי את העוול שעשיתי ודחקתי את האשמה לאנשים שלא אחראים במאומה לכך שנבחרת ישראל לא עלתה בסוף למונדיאל 1990. כיאה למנטליות הישראלית הידועה, שיננתי מערכת תירוצים שרק הלכה והתפתחה: למה לא ניצחנו את קולומביה ברמת גן, שאלו, אך ורק בגלל שניאור וגרונדמן, שהעדיפו לפתוח עם אלי אוחנה על הספסל ולעלות אותו באיחור לכר הדשא, עניתי. אם רק היו נותנים את המפתחות לאיש שהביא גביע אירופי לקבוצה אלמונית מבלגיה, הטעמתי, לא היינו זוכרים מהמשחק ההוא ברמת גן רק את ההחמצות מסמרות השיער. אוחנה כבר היה הופך את ה-0:0 העצוב מה-30 באוקטובר 1989 ל-0:3 הירואי, בהתאם לאופיו. כמו מוטל'ה וגיורא בזמנו, אוחנה של 1989 היה שחקן ששווה מונדיאל, והוא היה מביא גם את ישראל לשם. אם רק היו נותנים לו לפתוח. כן, כן.

ככל ששכללתי את הטיעונים על אוחנה, ידעתי יותר ויותר בתוך תוכי את האמת: אם רק הייתי משלים את צום יום הכיפורים שקדם למשחק כמו מקצוען ולא מחפף שעתיים קודם לכם אשכול ענבים, העונש של לראות את מונדיאל 1990 ללא נבחרת ישראל לא היה מתרחש. זה היה יום הכיפורים השני שבו הייתי אמור לצום, אבל שעתיים לפני הזמן נשברתי, למרות שהקדשתי חלק נכבד מהתענית למען הצלחת הנבחרת. הפיתוי קרץ לי עוד הרבה לפני כן, אבל אמרתי לעצמי ששווה לגווע עכשיו בשביל לשבוע נגד קולומביה ברמת גן. ב-16.00 לערך הפיתוי שכנע אותי עם מחשבות כמו "צמת עד קצה גבול יכולתך, זה בדיוק מה שנדרש ממך, זה יספיק לניצחון על קולומביה". אחח, המנטליות הישראלית, עיגול הפינות, קיצור התהליכים והבריחה מאחריות אחר-כך. איזה מזל שיש את יום הכיפורים כדי לטהר את הנפש ולהוציא את האמת החוצה: לא אוחנה, לא שניאור, לא גרונדמן, לא רוזנטל וגם לא תקווה אחראים להחמצת מונדיאל 1990. הגיע הזמן לחשוף את האמת לגבי אותו אירוע: רק אני אשם בכך שלא עלינו לגביע העולמי באיטליה.

בימיי כנער, ימי חמישי היוו את שיא השבוע: התוכנית "זהו זה" אחר הצהרים ומכבי תל-אביב בערב. במשך השנים פיתחתי לי ריטואל שבזכותו, ורק בזכותו, מכבי הפכה לאימפריה שהיא: חייב לקרוא את הפריביו למשחק, ישיבה על אותה ספה במהלך הצפייה ואכילת ביסלי גריל לכל אורך ההתמודדות. למה? ככה. ההקפדה על פרטים היתה מוחלטת, ותחושת שליחות אפפה אותי באותם ימים. בגמרים של 1987 ו-1988 הריטואל טרם התגבש, והיתה זו שנת 1989 שבישרה על לידתו. ניצחון ענק על ברצלונה, ניצחון היסטורי במוסקבה, וסל בלתי נשכח של ג'מצ'י בספליט הוכיחו מעל לכל ספק שהאמונה הטפלה שלי היא לא אמונה ולא טפלה, אלא תגלית מדעית מוכחת.

בגמר נגד ספליט הצהובים היו פייבוריטים. באותו 6 באפריל 1989 התוכנית "זהו זה" לא שודרה כי העונה נגמרה בפורים, אולם זה לא הדאיג אותי. נרגש וזחוח, ישבתי על הספה וטחנתי ביסלי, כשהכל ערוך ומוכן להנפת הגביע של ג'מצ'י. יוגופלסטיקה, לימים אולי הקבוצה הגדולה בתולדות הכדורסל האירופי, הוליכה במחצית ביתרון נקודה. במחצית השנייה הובילו הצהובים, עד שפתאום נגמר לי הביסלי. שיט, איזה תכנון מחורבן. ספליט רצה ומכבי רדפה, אבל לא מצאה פתרון לקוקוץ', ראדג'ה ושאר חבריהם. בייאושי כי רב החלטתי לשנות את תכנית המשחק, שעבדה באופן מושלם בכל העונה: עברתי לספה אחרת, אבל זה לא עבד, חזרתי לספה המסורתית, אבל שחקניו של בוזידאר מאליקוביץ' פשוט לא נשברו. הכל קרס מול העיניים, ובאשמתי המלאה. חן, לבאן, דורון, קווין, קני, ווילי, מוטי וצביקה, סליחה.

תראו, עם עובדות לא מתווכחים. באוגוסט 1998 הגעתי לבוסטון, בינואר 2005 עזבתי אותה. לפני ההתאקלמות בעיר השעועית רדפו הרד סוקס אחרי הזנב של עצמם בניסיון לזכות בליגת הבייסבול, לראשונה אחרי שמונים ומשהו שנה. היאנקיז משלו בכיפה, כפי שעשו לכל אורך ההיסטוריה המודרנית. על הפטריוטס חבל בכלל להרחיב את הדיבור, קבוצה שהבליחה פה ושם, אבל אף פעם לא הייתה פקטור ממשי ואמיתי בליגת הפוטבול. מה קרה באותן שבע שנים, אתם שואלים? שלוש אליפויות ושושלת מפוארת של הפטריוטס, ותואר היסטורי אחרי 86 שנה של הרד סוקס.

יותר מהכל, החיבור הגדול שלי עם בוסטון היה דרך קבוצות הבייסבול והפוטבול שלה. הן אלה שסייעו להעביר קיצים מהבילים לצד חורפים קשים וקרים. וכשהכל כבר נעשה ומוצה והגיע הזמן ללכת הביתה, היו ארבעה תארי אליפות באמתחתי. כבר אז ידעתי שאת תור הזהב שלי כאוהד ספורט עברתי. עכשיו הגיע הזמן לשמר את המורשת, לגהק מול עוד אליפות פה ועוד תואר שם ולראות איך אנחנו דורסים את הספורט המקצועני בארה"ב.

קצת פחות משלוש שנים אני כאן בישראל. שלוש שנים שבהן הרד סוקס חזרו להיות אותה קבוצה שמפחדת מהצל של עצמה ובעיקר מזה של היאנקיז, והפטריוטס אולי נשארו מפחידים, אבל צלחת אליפות לא יוצאת להם מזה. לעזאזל, הרי אפילו הקולטס השנואים, אלה שלא מסוגלים נגדנו, נתנו לנו בראש במהפך אדיר ולקחו תואר. מפלה ספורטיבית רודפת צלקות נפשיות, והרי ברור לכם מי האשם בכל העניין הזה, כי עם עובדות לא מתווכחים: אוגוסט 1998 – 0 אליפויות, ינואר 2005 – ארבע טבעות. אני אוהב אותך, מדינת ישראל, אבל אין כל כך ברירה – מתי יוצאת הטיסה לבוסטון?

כמו כל ההתמכרויות, גם ההשתעבדות הזו היא מביכה. כבר שנים שאני מנסה להיגמל מאמונות טפלות, אך ללא הועיל. ההיגיון הבריא אומר שעצם זה אני מגדיר במודע את האמונות הללו כ"טפלות" אמור להוציא מהן את כל העוקץ, אבל בכדורגל ההיגיון מסרב לעבוד. חוץ מזה, יש סטטיסטיקות. אי אפשר להתווכח עם העובדה שעם הג'ינס הבהיר לא ניצחנו את חיפה בבלומפילד במשך שלוש שנים ברציפות, עד ליום שהחלפתי אותו לטרנינג האפור. יש נתונים בשטח, יש מסקנות, אלה דברים ידועים. אני באמת לא יודע מה קרה לי ביום ההוא.

הכל התחיל בשיחה עם אחי הצעיר, הידוע כפנאט האמיתי של המשפחה. "די כבר עם השטויות שלך", הוא אמר לי בסמכותיות לא אופיינית, "בוא למשחק". הוא ידע שכבר שנים אני לא הולך לדרבים, למרות שיש לי מנוי, אבל באותו יום גם לו נמאס מכל המנהגים המטופשים, מעבודת האלילים המיותרת הזו. פתאום, בהתקף היגיון פתאומי, הוא לא הצליח להבין איך אוהד אמיתי בוחר במודע שלא ללכת לחוויית הכדורגל הכי מהנה בשנה רק מטעמי מנחוס. "תתבגר", הוא אמר לי, דבר שהדליק את הנורות האדומות. כשקריאת ההשכמה הזו מגיעה מאוהד שנוסע למשחקי גביע הטוטו בסכנין, כנראה שזה הזמן להתעורר.

אז הלכתי לדרבי, במחצית כבר פיגרנו 3:0, ואחי עד היום לא סולח לי על שהקשבתי לו. בהמשך המאמן פוטר, הקבוצה הידרדרה, המפעל נסגר, והכל בגללי. בהזדמנות זו, אני מבקש להתנצל בפני האוהדים, בפני כל אלה שתרגלו בקפידה את כל אמונותיהם התפלות, ולא הבינו למה באותו יום זה פשוט לא עבד. אף פעם, אבל אף פעם, תעזו לפקפק במנחוסים.