ליגת האלופות, הזווית הספרדית: רגשי נחיתות

מבט מהיר על הגלובוס יגלה את ספרד במערב אירופה. בליטה מגושמת בשיפולי היבשת, תלויה על בלימה עם אחותה האיברית פורטוגל, כשכל מה שמחבר אותן ליבשה הוא רכס הרי הפירנאים. אולם במשך שנים רבות הייחוס הגיאוגרפי לא הספיק לספרדים כדי להרגיש שהם באמת שייכים למשפחת העמים האירופים. שלל נסיבות היסטוריות גרמו לכך שהספרדים נחשבו תמיד לבנים החורגים של העולם הישן. "אפריקה מתחילה בפירנאים", נהגו לגחך מדינאים ממרכז היבשת.

אותם רגשי נחיתות ליוו גם את הכדורגל הספרדי. ראשית היתה ההתבטלות הכמעט מוחלטת של הספרדים בתחילת המאה הקודמת בפני מורי הדרך האנגלים שלהם, שאת השפעותיה ניתן לאתר גם בכדורגל הספרדי המודרני - אימוץ שמות אנגליים למועדונים (אתלטיק בילבאו במקום אתלטיקו בילבאו, למשל), התואר "מיסטר" שבו עדיין מכנים את המאמן.

שנים מאוחר יותר, המשיכו המועדונים הספרדיים להשתוקק להכרה של ענקי הכדורגל האירופים. כשריאל מדריד בנתה את קבוצת הטיטאנים שלה בשנות ה-50, לא היה לה די בהצלחה מקומית. "הקבוצה של המדינה" בשלטון פרנקו היתה צריכה להוכיח את עצמה גם בזירה הבינלאומית כדי להוכיח את עליונותה על אלופות היבשת המתנשאת. הבעיה היחידה היתה שתחרות כזאת לא היתה בנמצא. מישהו היה צריך להמציא גביע שבו ריאל תוכל לזכות. וכך היה.

ב-1956 סנטיאגו ברנבאו, נשיא המועדון, היה הכוח המניע שדחק באופ"א, שהוקמה רק שנה קודם לכן, להקים את גביע אירופה לאלופות. כמובן שריאל זכתה בגביע הראשון, ובארבע השנים הבאות היא הוסיפה ארבעה גביעים נוספים שהקנו לה, בצדק, את התואר "הקבוצה הגדולה באירופה".

גם ברצלונה, היריבה הגדולה ביותר של ריאל, היתה זקוקה להכרה אירופית לפני שהיתה יכולה להתייחס לעצמה כקבוצה גדולה באמת. ב-1979 היא התקרב למטרה כשזכתה לראשונה בתואר אירופי משמעותי (גביע המחזיקות), אבל את היעד השיגה רק כעבור 13 שנה: זכיית ה"דרים טים" של המאמן יוהאן קרויף בגביע האלופות אחרי שער ניצחון מאוחר מאוד. השער המרהיב של רונלד קומאן זכה בברצלונה לכינוי: "הבעיטה ששינתה את ההיסטוריה".

אותו רצון להוכיח לשאר אירופה שהן ראויות לשחק עמן באותה "ליגה" ולנצח אותן, ממשיך ללוות אותן גם כיום, גם אחרי שריאל וברצלונה הפכו לשתיים מהקבוצות הפופולריות והמוערכות בעולם. שלוש הזכיות של ריאל בליגת האלופות בין 1998-2002 החזירו לה את זקיפות הקומה אחרי 32 שנות בצורת, והציבו אותה מחדש במרכז הזירה האירופית, בדיוק בזמן לקראת בחירתה כקבוצה הטובה בעולם במאה ה-20. גם הזכייה של ברצלונה בליגת האלופות לפני יותר משנה היתה זו שנתנה את החותם הרשמי של קבוצה ענקית, לפחות כמו ה"דרים טים" המיתולוגית.

באותה גישה בדיוק מגיעות השתיים למפעל גם העונה. הזכייה של ריאל באליפות בעונה שעברה היתה אירוע נחמד מאוד, אבל אין ספק שהיא לא תשתווה לזכייה עשירית במפעל היוקרתי ביותר באירופה. בדיוק לשם כך השקיעה הקבוצה מעל ל-100 מיליון יורו בשחקני רכש. אוהדי ריאל, ללא ספק התובעניים והמפונקים ביותר בעולם הכדורגל (לצד אוהדי ברסה, כמובן), יוכלו לסלוח על איבוד התואר המקומי, אולם כישלון בליגת האלופות לא יישכח באותה קלות. דייגו טורס מהעיתון "אל פאיס" היטיב להגדיר זאת כשכתב בתחילת העונה ש"תואר האליפות הספרדי יהיה פרס ניחומים עלוב מאוד השנה אם ריאל לא תצליח לזכות בגביע עם האוזניים הגדולות". המטרה סומנה.

גם בברצלונה מכוונים הכי גבוה שאפשר. "ארבעת המופלאים" אמנם התחילו את העונה בגמגום קל, אולם עבור אוהדיה הכל צריך להיעלם כשהקבוצה תשחק ב"אירופה" (כפי שמכונים, בפרובינציאליות שאותה אנו מכירים היטב ממחוזותינו, המפעלים של אופ"א).

פיטו אבריל, מעיתון הספורט הקטלאני "אל מונדו דפורטיבו", כתב השבוע ש"ברסה של העונה היא המועמדת המושלמת לזכייה בליגת האלופות. היא הפכה עצמה לחלום הרטוב של ראשי אופ"א, בדיוק כפי שצ'לסי, עם הכדורגל היעיל והכעור, הפכה לסיוט שלהם. התערובת המיוחדת של זוהר, תחכום ויופי הוא זה שמושך למשחקי ליגת האלופות את כל אותם מיליוני צופים מדי שבוע. רבים מהם אוהדים קבוצות אחרות, אבל בסתר לבם כולם חולמים שהקבוצה שלהם תשחק כמו ברסה של החלומות".

הערב מתחיל המסע הארוך אל הזכייה בגביע, ובכבוד של אירופה.