יחסית למדינה קטנטנה, לא מעט הישגים ספורטיביים חלפו על פנינו בשנים האחרונות. מכבי תל אביב בכדורסל, אלכס אברבוך, השייטים, הנבחרת הצעירה בכדורגל, אריק זאבי, שחר פאר ועוד רבים וטובים. הרבה פעמים נשאלת השאלה מהו באמת אירוע ספורט גדול, שהרי פעמים רבות אנחנו כצופים נלהבים ופטריוטים "נופלים קורבן" לאירועים זניחים, שמלווים ביחסי ציבור גדולים. הטניס בכלל וגביע דייויס בפרט הם לא אשליה ובטח שלא זקוקים ליחסי ציבור. הם מסווגים בקלות תחת הקטגוריה שנקראת "הדבר האמיתי" בספורט.
ב-1986, 9 שנים אחרי אותו משפט מפורסם של טל ברודי, שמו גם את הטניס הישראלי על המפה. הניצחון של נבחרת הדייויס בשוויץ 1:4 הכניס את ארצנו הקטנטונת לרשימת 16 הנבחרות הטובות בעולם, באחד מענפי הספורט היחידים שנחשבים ל"פצצות רייטינג". מאות מיליוני דולרים, מיליארדי אנשים שמתעניינים, כמעט 200 ארצות - ואנחנו שם, בלב לבו של הספורט הלבן הכל כך פופולארי.
אחר כך הגיע הניצחון ההיסטורי על צ'כוסלובקיה. הרגע שאותו זוכר כל "ילד שנות השמונים" לא פחות מהשער של ראובן עטר נגד צרפת בשנות התשעים והשלשה של דרק שארפ מול ז'לגיריס בשנות האלפיים. עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין פתחו את מהדורת מבט של אותו ערב אביבי ב-1987 וסידרו לנו מקום בין 8 הנבחרות הטובות בעולם. מי היה יודע לאן היינו מגיעים אם לא היינו מוגרלים מול הודו, בחום של כמעט 50 מעלות על מגרשי הדשא בדלהי.
מנסדורף הפך בשנה הזאת למגה-סלב הראשון של הטניס הישראלי, שחר פאר היא השניה כמובן. מנסדורף גרם לכולנו להתאהב בספורט הזה, ובעובדה שאפשר להצליח בו גם עם נתונים פחות מרשימים. הוא לא היה פחות אהוד מאלי אוחנה ומיקי ברקוביץ' של אותה תקופה, והיה אחראי על חלק גדול מזוגות נעלי ה"גלי" שקנינו לשיעורי ההתעמלות.
אין דירוג, יש "חיות דייויס"
כבר שנתיים שאנחנו מחכים לפריצה של דודי סלע לטופ 100 בעולם. יכול להיות שהוא יעשה זאת בקרוב מאוד, אבל מישהו זוכר מה היה כאן פעם? מנסדורף השתלב בין 20 הטובים בעולם וצירף אליו את גלעד בלום ושחר פרקיס לטופ 100. בארץ כולם ידעו שלהיות טופ 100 בעולם זו עסקה לא רעה, ואלפי ילדים עשו את ההסבה מהכדור השחור-לבן או מהכתום, לטובת הכדור הצהוב. מרכז הטניס פתח יותר ויותר סניפים, הוכשרו יותר מאמנים והכוונה הייתה לבנות תשתית נכונה, כדי שהאימפריה הקטנה שלנו תכה שנית.
עם ההצלחות היה לנו קשה להתווכח, אבל את האכזבות היה קשה לקבל. ישראל שרדה בבית העליון לסירוגין עד 1994, ואחרי פרישתם של מנסדורף ובלום, הטניס נותר יתום. דור ההמשך כלל חבורת טניסאים מוכשרים כמו: אייל רן (קפטן נבחרת הדייויס הנוכחית), רביב ויידנפלד, נועם בר, אייל ארליך ועופר סלע (אחיו של דודי), אלא שאף אחד מהם לא בלט במיוחד בסבב העולמי ויותר מזה, לא נחשב ל"חיית דייויס".
סתיו 2007 בפתח והטניס הישראלי יכול לא רק לשחזר את ימיו היפים, אלא להעצים אותם. בניגוד לאז, כיום כבר יש לנו את אחת מ-20 הטניסאיות הטובות בעולם ואין ספק שניצחון על נבחרת הדייויס על צ'ילה, יביא לכמות עצומה של ילדים, שישכנעו את הוריהם לפתוח את הארנק ולהשקיע את מיטב כספם בציוד טניס יקר. כולם יבינו, שהצלחה כמו של פאר לא חייבת להיות מקרית ושבהחלט יש מקום ליורשים וליורשות. במקרה כזה, תכנית רב שנתית נכונה של איגוד הטניס, תוכל לבנות את האימפריה הקטנה שאנחנו כל כך חפצים בה, ולייצב אותה. זה כמעט קרה לנו פעם, זה קרה לצ'ילה כבר מזמן, ואין שום סיבה שזה לא יקרה לנו בעתיד.
בנבחרת ישראל הנוכחית אין שום טניסאי שמדורג בטופ 100, ואפשר, אם בכלל, לספור על כף יד אחת את הנבחרות שהגיעו להישג כלשהו בדייויס, עם מצבת שחקנים שכזאת. לנבחרת אין דירוג, אבל בהחלט יש לה לב. דווקא נועם אוקון, שהידרדר כמעט עד למקום ה-200 בעולם, עמד שווה בשווה מול כל טניסאי בכיר שהגיע לכאן. גם דודי סלע מנצל את כל האנרגיות שהוא יכול לקבל מהקהל המקומי, ומפגין זאת על המגרש.
נבחרת ישראל יכולה לעשות את זה. צ'ילה אמנם מתהדרת בפרננדו גונזאלס, שמדורג 6 בעולם, אבל עם כל הכבוד לפינאליסט אליפות אוסטרליה, הוא יכול להפסיד ברמת השרון. לראיה, קצת אחרי הגראנד סלאם במלבורן השנה, גונזאלס וצ'ילה אירחו את רוסיה בסיבוב הראשון בגביע דייויס והטניסאי הצ'יליאני הבכיר הפסיד אז לאיגור אנדרייב, שדורג 147 בעולם. גם אם זה לא יקרה ברמת השרון, תמיד אפשר לבנות על שני הפסדים לניקולס מאסו, שרחוק מלשכנע השנה והשיג ניצחון אחד בלבד בסבב המקצועני מאז הרולאן גארוס, זאת בהנחה שיוני ארליך ואנדי רם יעשו את העבודה במשחק הזוגות.
שורה תחתונה - אין צורך לקרוא לכם להגיע לעודד ברמת השרון כי ברור לכולם שהוא יהיה מלא. יש מקום להיות אופטימיים, השד הוא לא כזה נורא. הימים הגדולים של הטניס הישראלי נראים אי שם באופק, תנו לנו רק שלושה ימים בהירים של טניס ואנחנו מסודרים.