השנה הטובה בחיי

לפעמים התבגרות של ילד לא נקבעת לפי האופי שלו ודרך ההתפתחות, לרוב המציאות מכתיבה לך את התנאים. ילדים מאזורים כבושים, שלקחו רובה לידיהם כדי להגן על הזכויות הטבעיות שלהם כבר בגיל צעיר, יכולים לכתוב על כך ספר. למזלי, המציאות הכתיבה את ההתבגרות שלי והאופן שבו אני מבין את עצמי דרך הכדורגל, דרך עונת הכדורגל הטובה בחיי - 1986/7.

לא מזמן ראיתי סרט ברזילאי קסום, על ילד שהוריו משאירים אותו לבד ("כשהורי נסעו לחופשה") עקב המצב הפוליטי בברזיל, ילד שמתבגר מול מסך הטלוויזיה ששידר את נבחרת הפלא של פלה ממקסיקו 70. לי זה קרה ב-1986, כשאבא שלי התחיל לעבוד במשמרות לילה והשאיר אותי בבית עם מראדונה - סידור שהתברר כלא רע בכלל. גם המונדיאל שלי נערך במקסיקו, ומדי לילה למדתי מי הטובים ומי הרעים בחיים.

מראדונה לימד אותי באותו קיץ להרגיש, לימד אותי לאהוב, לשמוח, להבין, להעריך, נתן פס נדיר לבורוצ'גה בגמר גביע העולם ופתח לי את השנה המתוקה שעיצבה אותי לא מעט. נאפולי האהודה זכתה באותה שנה בדאבל באיטליה ובית"ר האהובה סופסוף זכתה באליפות, עם מראדונה ישראלי לכל דבר - אלי אוחנה. שנה אחת עם אוחנה ומראדונה, מראדונה ואוחנה, היתה כל מה שהייתי צריך כדי להפוך מילד לנער. הסטנדרטים להמשך החיים נקבעו.

מעולם לא היתה לי שנה ספורטיבית מאושרת כאוהד. האמת היא, שלאחד שאוהד את הפועל פתח-תקוה, ניו-יורק ניקס ונבחרת איטליה, שנה ספורטיבית מאושרת היא בלתי אפשרית, אצלי מדובר אולי בדקות של שמחה, לא יותר. נבחרת איטליה עוד מספקת את הסחורה ועל אף הפסדים בפנדלים, או בשערי זהב למיניהם, האזורי לא מביישים את הפירמה.

מניו-יורק ניקס אין מה לצפות כבר שנים, ועדיף לא להרחיב על מצבה של הפועל פתח-תקוה כיום. אז נשארה איטליה. והזיכרון ממנה טרי וממאן להתפוגג. הזכייה בגמר גביע העולם על חשבונה של צרפת היתה מרוממת נפש. גם מנחוס הפנדלים נשבר סוף סוף. אבל כל שמחת הנפת הגביע לא משתווה לאותה אורגזמה ספורטיבית, שחוויתי בחצי הגמר נגד גרמניה. אחרי שמסגרת שערו של יאנס להמן הצילה אותו פעמיים בהארכה, כבר היה נדמה ששוב הולכים האזורי לבעוט מהנקודה השחורה.

אבל אז, על סף סיום, דל פיירו הרים קרן וזה התחיל. פירלו הכניס כדור מדוד, גרוסו סיים באלגנטיות. שאגות, ניתורים של קופץ אולימפי, האנדרנלין מציף את הגוף, איזו דרמה. עוד לא חוזרים לספה והנה ג'ילארדינו רץ מול הגרמנים. הירואיקה. פתאום כדור עומק, דל פיירו בנגיעה לחיבורים. מיתרי הקול מתפקעים, המוח מתקשה לעכל את המראות, הכל מטושטש, שברי תמונות, ליפי מתחבק, טלפון מצלצל, דמעות גרמניות, השרירים רפויים, רעידות. גמר.

ככל שהפז"מ שלי בבוסטון גדל, התעצמה האהבה לקבוצת הבייסבול של בוסטון רד סוקס. את מכבי תל אביב ראיתי לוקחת כבר מספיק אליפויות, אפילו ניו אינגלנד פטריוטס, אלה מהפוטבול, הפכו לזוללי תארים. אבל הרד סוקס? שום דבר לא הסיר קללה בת 86 שנה. ב-16 באוקטובר 2003, עוד אחד מאותם הלילות הארורים של הרד סוקס, חבט ארון בון מהיאנקיז להומראן ושוב העלה את אימפריית הרשע לגמר על חשבוננו, למרות שהיינו צריכים לנצח את הסדרה הזו. "היינו צריכים", אותו משפט ששיננו בבוסטון במשך 85 שנים.

בסוף 2003, כשהיו לי כבר מחשבות עמוקות לחזור לארץ, חתם קורט שילינג, שועל קרבות ותיק ומגיש תותח, בקבוצה. זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי "נו, היינו כל כך קרובים, אולי ניתן להם עוד צ'אנס". אני לא יכול להגיד שזה היה השיקול היחיד בדחיית הקאמבק לארץ הקודש, אבל הוא היה שם, אתם יודעים, בקטע של "רק עוד פעם אחת וגמרנו". ההימור הזה התברר כבינגו.

באוקטובר 2004 נקלעו הרד סוקס לפיגור 3:0 בחצי גמר הפלייאוף. נגד מי? נו, כמובן, אותם היאנקיז. מפלס הייאוש שוב עלה, ואז החל המהפך הגדול בהיסטוריה של המשחק. נגמר ב-3:4 לטובתנו, ובסדרת הגמר כבר אי אפשר היה לעצור את הגרביים האדומים. אחרי ה-0:4 בסדרה על סט. לואיס, יצאתי לכיכר קנמור. אני באמת לא זוכר כזו שמחה, והייתי בלא מעט חגיגות אליפות בחיי. זה היה לילה קסום במיוחד, הכי קסום והכי מרגש ובאותו זמן, כשעמדתי מטרים ספורים מפנוויי פארק, חשבתי לעצמי: "איזה מזל. איזה מזל שהחלטתי להישאר". עם תחילת 2005 שבתי ארצה, רק כדי לראות מכאן את הפטריוטס זוכים בסופרבול ומשלימים שנה ענקית לבוסטון. 2004 היא ללא ספק השנה שאמסגר ועליה אספר לנכדים.

זה אולי יישמע מוזר, אבל כאוהד מכבי תל אביב שהגיח לאוויר העולם באמצע שנות ה-80' לא היו לי בחיים יותר מדי רגעי אושר. באליפות של 92' הייתי ילד בכיתה א'. מאליפות 95' והדאבל העצום של 96' אני זוכר רק תמונות מטושטשות וחלקי פנים וריחות וצבעים, ובמקרים מיוחדים, כמו בגמר הגביע מול ראשון לציון, גם קצת קולות ותחושות, אבל לא הרבה מעבר. לשם כך יש קלטות. פעם מישהו אמר לי שמודעות של אוהד כדורגל מתעצבת בשנות העשרה המוקדמות שלו, מה שאומר שמי שעיצבה אותי הייתה מכבי של סוף שנות ה-90', מכבי של אברם, עם הכדורגל המייגע וההפסדים הדחוקים וההצגות הכפולות תחת המטריות, בקור המקפיא של שער 4 ברמת גן. זה דווקא יכול להסביר חלק מהבעיות בהתפתחות הנפשית שלי.

לא אגיד שלא היו רגעים מאושרים, אבל להצביע נקודתית על אחד מהם זה כמו להישאל מי ההורה המועדף עליך. הרי את כל הגביעים, האליפויות, התארים וההישגים אתה אוהב כמעט באותה מידה. כולם בניך. לכל אחד מהם טעם משלו וריח משלו ויופי משלו, שנצרבו בחלק אחר של הזיכרון. קשה להשוות שמחה לשמחה. אבל אם בכל זאת חייבים לנקוב דווקא בתקופה אחת, המיוחדת והמרתקת מכולן, אני חושב שהמבחן הראוי ביותר הוא מבחן הדמעות.

שמונה פעמים (מספר סמלי) בכיתי במשחק כדורגל. זאת אומרת, לא ממש בכיתי, אבל אני מודה שהעין דגדגה וירדו קצת דמעות. הפעם הראשונה הייתה בגמר הגביע 2002, הפעם השנייה בסיום המשחק מול פאוק סלוניקי שסידר לנו כרטיס לצ'מפיונס ליג, ובכל שש הפעמים שנוגן המנון המפעל הכביר הזה ושחקני מכבי עמדו נרעדים ונרגשים על הדשא. למשחק מול יובנטוס בטורינו נסעתי עם אחי הקטן. למשחקי הבית מול אייאקס ויובה הצלחתי להגיע אחרי שהמצאתי למפקדים שלי בטירונות אישור מפוברק על טיפולי גב מיוחדים בתל אביב. לא משנה כרגע כמה אנשים שוחדו בדרך.

כך שבמבחן הדמעות, חלקה הראשון של עונת 2004 גורף את הקופה. אליפויות וגביעים מקומיים היו ויהיו. העפלה לליגת האלופות, כפי שהוכיחה לפני מספר שבועות קבוצת המיליונרים של ארקדי, זה לא דבר של מה בכך. מאז אני מתפלל שאזכה לראות את מכבי משחקת פעם נוספת בליגת האלופות, רק עוד פעם אחת, אבל אני לא בונה על זה. הרבה יותר סביר שלפני שנמני יחליף מחמאות באנגלית הרצוצה שלו עם חברי דירקטוריון מילאן, ליון והיונייטד, כל הרונים והלונים והלייבוביצ'ים יפרקו לי את המועדון. אני מנסה למצוא נחמה פורתא בזיכרונות מאותם שלושה חודשים מופלאים, בהם ניתקנו מהכבלים הפרובינציאליים ונדמינו, לפחות בעיני עצמנו, לאנשי העולם הגדול. את אותן התחושות, את אותם רגעים נדירים ויקרים, הכסף של מאנה והמשקיעים האנונימיים והאוליגרכים והפיליפ סולומונים למיניהם לעולם לא יוכל לקנות.

אירוע הספורט האולטימטיבי צריך להתקיים בתוך האיצטדיון ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. את אירוע הספורט האולטימטיבי תרגישו בכל מקום בעיר שבה יתארח. גם אם אתם שונאים ספורט, לא תוכלו שלא לנשום אותו ולהשתכר ממנו. שמעתי על הרבה אירועים כאלה, אני יודע שהייתי באחד כזה.

זה היה בקיץ 1995. התאוששתי מההנג-אוברים של הטיול באיי יוון לקראת הגיוס לצה"ל, והחלטתי שאם כבר שולחים אותי לגבול הצפון, כדאי שאני אחווה לפני כן את אירוע השיא של אהבת חיי – אליפות העולם באתלטיקה קלה. ארזתי את הפקלאות וטסתי לשבדיה, גטבורג 95'. עד היום אני מספר לכל מי שרק רוצה על קפיצת המשולשת המושלמת בהיסטוריה, אותה ראיתי ממרחק של עשרות מטרים (18.29 מ' של ג'ונתן אדוארדס) או על דונובן ביילי חוגג ניצחון ב-100 מטר ורץ לכיוון היציע שישבתי בו.

עם כל הכבוד לאתלטים הגדולים של שנות התשעים שראיתי במו עיני, את הריגוש הגדול ביותר בגטבורג 95' חוויתי בזכות האווירה. מי בכלל האמין שאפשר לעשות כזאת חגיגה מאירוע ספורט אחד? העיר גטבורג די מזכירה את תל אביב במנטליות שלה. נסו לדמיין לעצמכם את חגיגות יום העצמאות במשך 9 ימים, בלי ערסים שמשפריצים עליכם וקצף ועם אלפי בלונדיניות שיכורות בכל פינה. כנראה שחלק גדול מהם לא ידע בכלל מי זה ג'ונתן אדוארדס, כמו שחלק גדול מאיתנו לא יודע מהו התאריך העברי שבו נכתבה מגילת העצמאות. דבר אחד הם יודעים שם בשבדיה - ספורט זה חגיגה, בראש ובראשונה. חבל שבהרבה מקומות אחרים, החגיגה נגמרת עוד לפני שהתחילה.