נפתח בחידה: מה המשותף לסו גאנטר, הורטנשיה מרקרי ופדרו פראנדיז? רמז: התשובה "בחיים לא שמעתי על אף אחד מהם" היא תשובה חלקית. התשובה המלאה: "בחיים לא שמעתי על אף אחד מהם ובכל זאת שלושתם נבחרו להיכל התהילה של הכדורסל בשנים האחרונות".
כבודם של השלושה במקומם מונח. גאנטר הייתה מאמנת נשים אמריקאית מצליחה, מרקרי היא שחקנית הכדורסל הגדולה בתולדות ברזיל ופראנדיז לקח עשרות תארים כמאמן ריאל מדריד בשנות השישים והשבעים. אך כמו לרוב קוראי וואלה!, גם לרוב עכברי הכדורסל בארה"ב השמות האלה לא אומרים כלום.
אל תפספס
של מי ההיכל הזה?
למי שחשב שהיכל התהילה לכדורסל ע"ש ג'יימס נייסמית' הוא המקום בו חולקים כבוד בעיקר לכוכבי NBA מצפה הפתעה. מדובר בארגון הבוחר שחקנים, מאמנים, מנהלים, שופטים וגם אנשי תקשורת מכל רחבי עולם הכדורסל הגברי והנשי. עד כאן זה הגיוני. אך אם עד השנים האחרונות רוב הנבחרים היו שחקני NBA, בעשור האחרון התהפכו היוצרות. רק 20 שחקנים, מתוכם 14 שחקני NBA, נבחרו בעשור זה, לעומת 25 מאמנים, שרק ארבעה מהם מגיעים מהליגה הטובה בעולם ורובם מגיעים מהקולג'ים (כולל שמונה מאמני מכללות נשים וגם מאמן תיכון אחד).
השיא הגיע בטקס שנערך בסוף השבוע האחרון, לקבלתו של מחזור 2007 להיכל התהילה. כוכב הטקס היה פיל ג'קסון, שתפס את מקומו הראוי בהיכל. לצידו נבחרו ארבעה מאמנים (מאמן מכללת צפון קרוליינה רוי וויליאמס, מאמן נשים ושני אירופאיים), ושופט NBA שנפטר לפני 28 שנים.
אם נדמה לכם שמשהו חסר כאן, אתם צודקים. חסרים שחקנים. אף שחקן כדורסל לא זכה להיכנס להיכל התהילה השנה. עובדה זו הצליחה להרתיח לא מעט אוהדים וגם את התקשורת האמריקאית. ג'ון הולינג'ר מ- ESPN.com מדבר על כך תקופה ארוכה, ולאחר ההודעה על נבחרי השנה כתב: "למרבה הצער, ההודעה על הכנסת הזן מאסטר להיכל התהילה היום רק מדגישה את היחס הגרוע שהמוסד הזה מעניק ל-NBA....זה לא היכל התהילה של הכדורסל, חברים, זה היכל התהילה של מאמני כדורסל מכללות ועוד כמה אחרים".
מצטערים, אנחנו מלאים השנה
זוהי הפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות שהיכל התהילה מצליח להרגיז את חובבי הכדורסל. ב-2005, השנה בה נכנסו להיכל גאנטר ומרקרי (יחד עם יובי בראון, ג'ים קלהון מקונטיקט וג'ים בייהים מסירקיוז) נדחתה מועמדותם של מספר שחקני NBA גדולים, בינהם דומיניק ווילקינס, המדורג תשיעי ברשימת קלעי כל הזמנים, וג'ו דומארס. ווילקינס ודומארס אמנם נכנסו להיכל ב-2006, אך לא לכולם התמזל המזל.
אדריאן דנטלי, למשל, היה כוכב ענק בשנות ה-80 בהן סיים ארבע עונות רצופות עם מעל ל-30 נקודות למשחק. לוועדה של היכל התהילה זה לא הספיק, ומועמדותו נדחתה השנה בפעם השישית. יחד איתו נשארו בחוץ גם דניס ג'ונסון, שזכה בשלוש טבעות אליפות ובתואר ה-MVP של סדרת הגמר ב-79' (ונפטר השנה), וכריס מאלין, מכוכבי גולדן סטייט הגדולה של תחילת שנות ה-90 (ה-C בשלישיית RUN-TMC) . גם מאמנו של מאלין באותה תקופה, דון נלסון, נשאר בחוץ בזמן שעשרות מאמני קולג'ים זוכים למקום בהיסטוריה.
העובדה שליגת ה-NBA היא פסגת הכדורסל, הליגה הטובה והפופולרית ביותר, המקום אליו כל שחקן ומאמן שואף להגיע, אמורה לספק לה יתרון בכניסה להיכל התהילה של הכדורסל, אך לאחרונה נראה שמדובר בעיקר בחסרון. שאקיל, דאנקן ופופוביץ' יכולים לישון בשקט בידיעה שמקומם בהיכל מובטח, אבל שחקנים כמו טי-מאק או בילאפס יצטרכו לקוות שתהיה שנה חלשה בגזרת מאמני המכללות. האבסורד הוא שלשחקן אירופאי ולמאמן מכללות מצליחים עדיף להישאר איפה שהם ולא לנסות את מזלם ב-NBA אם הם רוצים להגיע להיכל התהילה. ואולי בעצם כל מה שטי-מאק צריך לעשות זה לעבור לאירופה, וכל מה שנלי צריך זה ללכת לאמן קולג'. כך יהיה להם הרבה יותר קל להיכנס.
הכי נאמנים, הכי מקופחים
עיקר הטענות של התקשורת האמריקאית מופנות כלפי הגוף הבוחר. המוסד ע"ש נייסמית' ממוקם בספרינגפילד, מסצ'וסטס, וחברי הוועדות הבוחרות אינם נחשפים לציבור הרחב, מה שמעלה את החשד שמדובר בצ'יף וויגאם והקומיק בוק גאי מהסימפסונים. ישנן ארבע ועדות שונות, כאשר מתוכן רק אחת עוסקת בכדורסל גברים בארה"ב (NBA ומכללות), ועדה אחת אחראית על כדורסל בינלאומי, אחת על כדורסל נשים ואחת על ותיקים. קשה למצוא דוגמא מובהקת יותר לפוליטיקלי קורקטיות יתר שהופכת את היכל התהילה לפחות ופחות רלוונטי בעיני אוהדי הכדורסל המקווים למצוא שם את גיבורי ילדותם.
עבור חובבי פוטבול ובייסבול, שני ענפי הספורט המובילים בארצות הברית, המצב שונה לחלוטין, ומוסד היכל התהילה נחשב בהם ללא פחות מקדוש. התקשורת האמריקאית עוסקת ללא הרף בשאלת הזכאות של שחקן זה או אחר להיכנס להיכל, השחקנים עצמם חולמים מראשית דרכם על האפשרות שייבחרו (חלום העולה לעתים אף על החלום לזכות באליפות), ויום ההכרזה על רשימת הנכנסים השנתית הוא יום חג לאומה כולה. וב-NBA? טקס סטנדרטי, אייטם קצר בחדשות הערב, מאמר מפרגן לנבחר התורן (אם מישהו מכיר אותו), ויאללה, לסיפור הבא.
גם מהליגה ומדייויד שטרן לא נחסכת ביקורת על כך שהוא מאפשר למצב האבסורדי להתרחש. "זה זמן רב שאני מרגיש שה-NBA דואג פחות מכל ספורט אחר להנצחת ההיסטוריה שלו", כותב הולינג'ר, "והגיע הזמן שהם יעשו משהו בנידון". הפתרון שמציעים הולינג'ר וחבריו בתקשורת הוא הקמת היכל תהילה נפרד ל-NBA, שיוודא ששחקנים כמו דנטלי ומאמנים כמו נלסון יזכו לכבוד המגיע להם, ויחזיר את אמון ועניין הקהל במוסד החשוב הזה.
למרות שגם לשטרן יש מדי פעם ביקורת על קיפוח ה-NBA במוסד מספרינגפילד ועל תהליך הבחירה החשאי, הוא הצהיר לאחרונה שאין לו כוונה להקים היכל משלו. האירוניה היא שבכך נשאר ה-NBA כארגון היחיד שאין לו היכל תהילה בעולם הכדורסל. לפיב"א יש היכל תהילה בינלאומי, לנשים יש היכל תהילה ובקרוב גם לקולג'ים יהיה. רק ה-NBA, המקופח העיקרי, נשאר נאמן. מי יודע, אולי עוד כמה שנים של בחירות הזויות ושחקנים גדולים שנשארים בחוץ ישנו את דעתו של הקומיש.