תזדהי בבקשה

הבילד אפ לא יכול היה להיות יותר רב רושם: וומבלי הקלאסי, עכשיו בגרסת קצה היי-טקית, עדיין מריח כאילו יצא מהאריזה. הכיסאות האדומים הריקים מופזים בשמש קייצית לונדונית די נדירה שחודרת דרך הגג המקורה, עמי פזטל ודני דבורין פוסעים מעדנות ליד הקווים ומדסקסים את ההרכב הרצוי, וגם מקומו של אריה זייף לא נפקד והוא דופק תמונות למזכרת עם מקורביי מקורביו. לפני שהשחקנים יוצאים להיכרות ראשונית עם הדשא הטרי ולאימון אחרון, העיתונאים שואלים את קשטן אם זה ארוע שיא עבורו. הוא לא מכחיש, אבל משיב שהוא מזהה גם אצלם תחושה דומה. מחר תערוך כאן הנבחרת הישראלית את הבכורה שלה באתר, במעמד החנוכה הרשמית של וומבלי על ידי הנבחרת האנגלית, עם 90 אלף צופים, 2618 תאי שירותים, תא מלכותי אחד, וגם 6000 חבילות תיור שיצאו את נתב"ג ומציפות את הווסט אנד בסוף השבוע הזה, בהתרגשות וציפייה דרוכה....למה, בעצם?

אנשי הנבחרת וקהל אוהדיה, ניתן להתרשם, מבולבלים. המשחק הזה הוא הזדמנות לחגוג בענק את המצב העקרוני של הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית, בה אין לו שום מושג למה לצפות. 15 שנה מאז ההצטרפות למפעלים אירופאים, ואנחנו עדיין נוודים שתוהים על מקומנו. כך אפשר לשמוע הימורים סותרים לגמרי במחנה הישראלי; אנגליה נמצאת בריצה הכי מביכה שהיתה לה תחת מנג'ר כלשהוא, חצי הרכב פצוע, ונהיה ממש פראיירים אם לא ננצל את זה. מנגד נשמעת התחזית המבועתת: האנגלים ימעכו אותנו עם שלישיה כבר בעשרים הדקות הראשונות, ואנחנו נחזור לפרופורציות בנוגע למקום האמיתי שלנו. מהו "המקום האמיתי" הזה, האם הוא כל כך גרוע כמו שאנחנו חרדים, ומהן ה"פרופורציות" המסתוריות הללו? קשה לדעת למה לצפות, כשאתה לא יודע מי אתה בכלל.

במסיבת העיתונאים ענה קשטן כי הוא לא מאמין שעידן טל התכוון לזה, ובאמת עדיף שלא לקחת אף מילה מה"סאן" ברצינות. אבל הירידה של הקשר הישראלי על האנגלים לא היתה רק פליטת פה: הרי לאורך השנים אפשר לשמוע שהכדורגלן הישראלי הוא טכני בהרבה מהאנגלי. בכלל, יש לו טכניקה ברמות הכי גבוהות, ומה שחסר זה רק קצת גוף. במקביל ממש, נשמעות קינות אין סופיות על כך שאנחנו אפסים גמורים ולא נגיע לטורניר בינלאומי גם עוד 40 שנה. יש את 'אנחנו עושים התקדמות גדולה בשנים האחרונות' ויש את 'אנחנו רק הולכים אחורה'. הפערים בינינו לבין הנבחרות הגדולות מצטמצמים, לעומת- תראו איפה טורקיה או אוסטרליה נמצאות היום בהשוואה אלינו.

אסכולה אחת שואלת בגאווה מתי אי פעם היו לנו תוצאות כל כך מכובדות נגד יריבות בעלות שם במשחקים רשמיים. מנגד יש מי שתוהה מתי נראינו כל כך לא דומיננטיים נגד קבוצות בסדר הגודל של איי פארו. אם אנחנו כאלה טכניים, למה השחקנים האנגלי מתייחסים אלינו בתור בונקריסטים? אנחנו אנדרדוג לוחמני, שמפיק מעצמו את המיטב, או בעצם לוזר נצחי, שאף פעם לא מצליח לעשות את זה? שיפרנו לאין ערוך את ההבנה הטקטית שלנו, או שאנחנו אוכלים אותה רק בגלל הפאקים בהבנה הטקטית שלנו?

בשנים האחרונות ישראל גומרת את ההתמודדויות הללו, דוגמת משחק מוקדמות היורו מחר, בתיקו טקטי מרשים. או שמא היו אלה משחקי תיקו פחדניים וחסרי השראה לחלוטין? הנבחרת עושה את "מה שצריך" בכדורגל האירופאי- האם זה מה שאנחנו בכלל אמורים לעשות, להיות זנב נודניקי של הכדורגל האירופי? לגבי הנושאים האלה היה ראוי, כמובן, שתתקבל החלטה ניהולית. איך הנבחרת אמורה לשחק: התקפי, הגנתי, משוחרר, עצור- החלטה כל שהיא שתעזור לגבש זהות ולהתאים מערך ציפיות.

למרבה הצער זו בקשה מופרכת בכדורגל הישראלי, משום מה. אף יושב ראש התאחדות לא אמר מה הוא רוצה לראות. אבי לוזון, כנראה גדול המסתחבקים שידע וומבלי, ישן וחדש כאחד, אמר אתמול לעיתונאים הישראלים שאם קשטן ינצח את אנגליה הוא מיד מקבל חוזה חדש. נאמר שישראל גונבת כאן גול ניצחון, האם זה בכלל צריך להיות השיקול המכריע בהעסקתו של מאמן נבחרת? העפלה לטורניר יורו היא המטרה המוצהרת, הבלעדית, או שצריך להיות ריאליים וזה קרב אבוד לנוכח יחסי הכוחות בבית? שאלה אחרונה, טרייה: כיצד קידמה, למשל, העפלת הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה, את הכדורגל הישראלי?

אין פלא איפוא שאף אחד לא ידע איך לסכם את הכהונה של גרנט בנבחרת. קשטן לא נראה כמי שעשוי לפתור את החידות העקרוניות הללו. התשובות שהוא סיפק הערב נעו בין "ניצחון של נבחרת ישרת את האינטרס של ישראל" לבין "נבחרת אנגליה היא תמיד נבחרת אנגליה". יש בזה הגיון, אבל יכול להיות שהנבחרת צריכה טיפה יותר מזה.