פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        למה חשוב שאנגליה תנצח

        בשביל האוהדים בפרמיירליג, בגלל הפה של עידן טל, וכדי שלוזון לא ייסע ליורו על חשבונכם. כל הסיבות שבגינן כדאי שישראל תפסיד

        למען אליפות אירופה

        לא רבותיי, לא ולא. על אף החיבה הטבעית שלנו לכדורגל הישראלי, כולנו יודעים שאין טעם לאליפות אירופה בלי אנגליה. כחובבי כדורגל אמיתיים בעלי אחריות בינלאומית, כאוהדים טהורים של המשחק שחושבים על טובתו מעבר לצרכים הפרובינציאליים של מדינה זו או אחרת, חובה עלינו להעדיף העפלה ליורו של נבחרת גדולה עם מסורת כמו של אנגליה, וחס וחלילה אם נבחרת קטנה ומציקה כמו ישראל תגיע לשם על חשבונה. אסון שכזה יוציא לחלוטין את הזוהר והעוקץ מהטורניר היוקרתי, שלא לדבר על המבוכה הספורטיבית שתיגרם לנו. רחמים על כוחות הביטחון של אוסטריה ושוויץ שייאלצו לאבטח את הקשטנים ואוהדיהם, רחמים על עורכי העיתונים ברחבי העולם שלא יוכלו לשבץ את תמונותיהם של החוליגנים השיכורים, רחמים על האיצטדיונים המפוארים שיישארו שוממים בלי נוכחותם הדומיננטית של רבבות הבריטים ודגליהם. רחמים.

        בשביל הליגה הישראלית

        רק דמיינו את חזם המנופח של שחקנינו עת ישובו עטורי ניצחון מוומבלי, את תחושת הגאווה הלא מוצדקת, את שיכרון הכוח שישדרו לעבר מצלמות הטלוויזיה שימתינו להם בנתב"ג. זה מה שחסר לנו, שספורטאינו הבינוניים וחסרי הכישרון יאמינו בלב שלם שהכדורגל הישראלי אכן התקדם והדביק את האירופאי, שהליגה הישראלית משופעת בכישרון, שבאמת מגיעים להם סכומי הנטו הלא מוצדקים, שיש הצדקה לאורח חייהם הראוותני. ניצחון היסטורי על אנגליה יהיה פרס למוסר העבודה הנמוך, ואף ייתן חיזוק חיובי לתקשורת הישראלית הצהבהבה, שתחוש צורך להמשיך לתעד באובססיביות את מעלליהם של כל המעורבים בענף הכושל. אלוהים, רק המחשבה על זה היא בלתי נסבלת.

        בגלל עידן טל

        הו, חטא ההיבריס של עידן טל. נכון, הביקורת שלו על האנגלים הייתה נכונה ברובה. הכדורגל האנגלי אכן מתאפיין בסגנון ארכאי, הנבחרת הלאומית באמת כושלת מדי טורניר גדול, ומאמנם חסר הכריזמה אחראי לכל. הבעיה היא אחרת. אם מיכאל באלאק, לדוגמה, היה חתום על הדברים, זה היה מתקבל בהשלמה, אך כשזה מגיע מפיו של שחקן שלא הצליח להעביר שני פסים מדויקים במשך 180 דקות מול קבוצה כמו קופנהאגן, יש בזה מן היהירות והחוצפה, שלא לדבר על חוסר האחריות שבהעלאת המוטיבציה בקרב שחקני אנגליה ואוהדיה. אי לכך ובהתאם לזאת, נדמה שהעונש ההולם היחידי על ההתנשאות הטיפשית של טל יהיה תבוסה מהדהדת, ועוד מרגליהם של אותם שחקנים להם הוא בז. לדעתי, יהיה זה צדק פואטי עבור כל שוחרי המשחק.

        למען כדורגל הנבחרות

        הפסד של אנגליה ימחיש עוד יותר את הפערים העצומים בין הכדורגל בליגות לבין זה שבנבחרות, פערים שגדלים מדי שנה בשנה, שמסבירים מדוע אומת כדורגל מפוארת כמו אנגליה נאלצת לזמן לסגל הלאומי קצב כמו אמיל הסקי. מדובר בתופעה גלובלית, שיש להילחם בה מן היסוד, גם במחיר של הפסד ישראלי. ניצחון של נבחרת שלושת האריות ייתן דחיפה עצומה לכדורגל הבינלאומי במולדת הכדורגל וברחבי העולם, בעוד ניצחון ישראלי ידרדר עוד יותר את האמון העולמי במפעל שמאבד מערכו. קשטן, על אחריותך.

        למען האוהדים האנגלים

        מדי שבת, כשממקלטי הטלוויזיה בוקעת שירתם המרגשת של האוהדים ברחבי הממלכה, לבנו נמלא בקנאה על חוויית הכדורגל שהם זוכים לה, ועל האהבה הלא תלויה שהם מעניקים בחזרה. אהדתם הבלתי מתפשרת מהווה עבורנו אות ומופת, נאמנותם היא מושא להערצה, תרבות הכדורגל שלהם היא מקור לחיקוי. אז בשביל החבר'ה מהקופ שלא מפסיקים לשיר גם בפיגור 3:0, לזקנות מווייט הארט-ליין שעוטות בגאווה על גופן המתבלה את מדי התרנגולים, לילדים כתומי השיער שחיוכיהם ממלאים את יציעי הליגות החובבניות – חבר'ה, לעולם לא תצעדו לבד, אנחנו איתכם. בואו נעניק להם כמה רגעי שמחה, גם אם זה בא על חשבונם של כמה ערסים מבלומפילד וטדי.

        השיקול ההיסטורי

        אל לנו לשכוח את משמעותה ההיסטורית של האומה הבריטית בתולדותיה של מדינת ישראל, מהצהרתו המרגשת של שר החוץ האנגלי, הלורד בלפור, דרך היסודות התרבותיים שיצק במדינתנו המנדט הבריטי (כולל הקמת ליגת הכדורגל המקומית), ועד לעמידתם הגאה של צ'רצ'יל וחבריו במהלך מלחמת העולם השנייה מול גרמניה הנאצית בשם החופש והדמוקרטיה. או כפי שאמר צ'רצ'יל בזמנו על חיל האוויר המלכותי: "מעולם לא חבו רבים כל כך, כל כך הרבה, למעטים כל כך".

        בגלל היסטוריה הישראלית

        נבחרת ישראל לדורותיה כללה עשרות כדורגלנים מצוינים, מראובן עטר ואייל ברקוביץ', כולל אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, שלא לדבר על סטלמך, חודורוב וגלזר. האם דווקא לנבחרת הזו מגיע הכבוד להירשם בספרי ההיסטוריה? האם לקישור שמונה את וואליד באדיר ואריק בנאדו מגיע להיות חתום על הישג כביר כמו העפלה ליורו? האם הכדורגל המשמים שמנהיג דרור קשטן ראוי להיזכר לנצח בתולדות הספורט הישראלי? אם לא שמתם לב, מדובר בשאלות רטוריות.

        בשביל רוח הספורט

        דבר אחד ברור: אם במקרה ננצח בוומבלי (או נסחוט 0:0, אין זה משנה), זה יהיה רק בתום מגננה מבישה ומשעממת, שתלווה לאחר מכן בהסברים אקדמיים ותירוצים על "משמעת טקטית". זה עומד להיות בונקר מכוער וחסר פשרות, ובזבוזי הזמן של אוואט ישניאו עלינו את כל חובבי הכדורגל ביבשת. יהיה זה שוב ניצחונו של הכדורגל האפל של האוטו ריהאגלים והקשטנים על פני חדוות המשחק הטהורה, המפסידים הגדולים יהיו אוהדי המשחק ורוח הספורט. אז נכון, כמה מאחיי היהודים יוכלו לשמוח ולצהול אי שם במזרח התיכון, אבל לטווח הארוך הנזק התדמיתי של ההישג יהיה קריטי יותר מהשמחה הרגעית על שלוש הנקודות. שהטובים ינצחו (וזה לא אנחנו).

        בגלל העסקנים

        קבלו אימג'. אבי לוזון, שטרן חלובה, גברי לוי ואריה זייף עומדים בביקורת הדרכונים, מחויכים, מעונבים, מדושני עונג. מסביבם מכרכרים עשרות עיתונאים ומצלמות טלוויזיה, מנסים לשמוע את מוצא פיהם בטרם הם עולים למחלקת העסקים בטיסה לשוויץ, בואכה יורו 2008. שם, באירופה הקלאסית, חבורת העסקנים המסואבים, שלא עושים מאום במהלך השנה מלבד לטחון בורקסים ולקבור את הענף, יבזבזו את כספי המסים על ארוחות שחיתות, ייהנו מכל הפאר שיש לאופ"א להציע, והכל על חשבונכם. 0:1 קטן לאנגליה יבטל לחלוטין את האפשרות הזו. לא שווה את זה?