דנה דין

זה היה צפוי. למה לא מסרת בזמן? היריבה גלשה אל תוך סבך רגלייך בלי שום ייסורי מצפון. הגליץ' היה כל כך חזק, שהאדום שהוציאה השופטת לא היה אדום מספיק. היריבה לקחה אותך עם רגליה אל מחוץ לקווי המגרש. שקט. את שוכבת, מתפתלת מכאבים, והרופא רץ אלייך בריצת אמוק. הוא מגיע עם ספריי הקסם. את מרגישה כאב עצום. עדיין שרועה על הדשא, וכבר חושבת מה יהיה איתך למשחק הבא. המאמן צריך אותך בריאה. אבל השאלה הגדולה באמת היא, האם תוכלי עכשיו לדרוך על הרגל הפגועה, או שפסק הדין של הפציעה הוא מאסר עולם, או לכל היותר ניכוי שליש על התנהגות טובה בחדר הניתוח.

את מנסה לקום. מניחה את ידייך הרועדות על כתפי חברותייך לקבוצה. בעוד את תלויה עליהן כמו דחליל על רגל אחת ללא כוח, את מניחה את רגלך הפצועה על הדשא... ומצליחה לדרוך. למזלך, רגלך לא בגדה בך. היא רק נעלבה מהשחקנית היריבה. הקהל מוחא כפיים. אוהבים אותך. רוצים שתמשיכי להיות מלכה על הדשא. אבל הם לא קובעים. מי שיבחר בקלפי אם תישארי עם הכתר או לא, זו הפציעה הבאה שלך. היא תחליט באופן דמוקרטי להפליא, אם תמשיכי לדהור על הירוק האינסופי הזה, או שתראי גוון קצת שונה של ירוק, מקובעת, מול המסך בבית. דנה טובי, שחקנית מכבי חולון, עדיין לא יודעת את התשובה. בגיל 28, בשיא הקריירה שלה, דנה קרעה לפני ארבעה חודשים את הרצועה הצולבת של הברך ברגלה השמאלית.

"התחלתי לשחק בגיל 10", מספרת דנה על כניסתה לעולם הממכר של הכדורגל, "באותה תקופה לא היו קבוצות מסודרות לילדות, אז הצטרפתי לקבוצת בנים בשם בית"ר חולון. תמיד אהבתי משחקים של בנים. לא הייתי ילדה של ברביות. משכו אותי משחקים כמו גוגאים, ג'ודו, אהבתי סוסים. המאמן דאז, אשר תורג'מן, לא גילה לאף אחד שאני בת. נראיתי כמו בן. הוא רשם אותי בתור דני טובי במקום דנה טובי, וכולם קנו את זה. שנתיים שלמות שיחקתי איתם בתור בן. אבל בהגיעי לגיל 12, תחילת גיל ההתבגרות, כבר אי אפשר היה להסוות אותי. נשארתי בקבוצה עד גיל 14 כי אהבתי אותה מאוד, אבל במשחקים רשמיים לא השתתפתי.

"בגיל 14 הבנתי שלא ייצא לי כלום מכדורגל, לא בגלל חוסר אהבה למשחק, אלא כי רציתי לשחק על אמת, במשחקים רשמיים, ולא הייתה לי הזדמנות בגלל שאני בת. נתקלתי בחומות, אז עברתי לשחק כדוריד. נכון, זה לא כדורגל, זו לא האהבה המיתולוגית שלי, אבל כספורטאית בנשמה, הגוף דרש לעסוק במשהו. שיחקתי בתפקיד פיבוט, וכמעט כל נגיעה של היריבה הייתה מפילה אותי לפרקט ומקנה לקבוצה שלי פנדל.

"ואז הגעתי לאימון הראשון של הפועל ת"א בכדורגל. המאמן התלהב ממני ושיחקתי שם מגיל 19 עד גיל 22. לצערי, הפועל ת"א התפרקה בשנת 2002, אך מיד הגיעו ממכבי חולון לצוד את השחקניות הכשרוניות. בין השחקניות שהצטרפו למכבי חולון הייתה גם סילבי ז'אן".

"יש לי קייטרינג עצמאי בחולון. לא הייתה לי ברירה, ובעקבות העסק שלי הייתי חייבת להפסיק לשחק בנבחרת ישראל, על אף הכבוד הגדול והרצון לייצג את המדינה. בעקבות הפרנסה הדלה, יחסית, של כדורגל הנשים בארץ והנסיעות המחייבות לחו"ל מטעם הנבחרת, לא יכולתי להיות מסורה במאה אחוז. אם הייתה לי פרנסה טובה בכדורגל, הייתי סוגרת את העסק בלי להניד עפעף. עשיתי בחירה רציונלית והחלטתי לתת את כל כולי למכבי חולון ולהישאר בעסק שלי".

ככה זה בכדורגל הנשים בישראל. מילא שאין הכרה, אבל הבעיה היא שגם אין כסף. תארו לכם שאבי נמני היה מתאמן בבוקר ורץ לעבוד בחנות בגדים בערב. הזוי, אבל זה המצב הרגיל אצל הרבה כדורגלניות.

"מצאתי את הכושר הגופני שלי לקוי העונה. לא התאמנתי מספיק והפציעות תקפו אותי מכל כיוון. סבלתי מקרע חלקי בגיד בקרסול וממתיחה של רצועת הכתף. לא התאמנתי חודש וחצי וזה משמעותי מאוד בעונה שאורכה חצי שנה בלבד. צריך לבנות את הכושר מחדש, ובגיל 28 הגוף מתקשה לחזור. אבל על משחק הגמר לא ויתרתי.

"הרגע הגדול הגיע. הגמר המכריע בין מכבי חולון לאס"א ת"א. עליתי לשחק עם זריקה וכאבים עצומים בקרסול. באמצע המשחק, השוערת של הקבוצה היריבה בעטה כדור גובה. ניתרתי באוויר במטרה להרחיק את הכדור. שחקנית של אס"א ת"א הדפה אותי ונחתתי עם סיבוב של ברך שמאל. מרוב כאב לא יכולתי לנשום. ראיתי בזווית העין את המאמן שלי, מאיר, מסמן לחילוף אבל לא רציתי לצאת. צעקתי לו שאני לא מוכנה, אבל הצעקות שלי נשמעו יותר כלחישות. גופי היה חם ולא הבנתי את חומרת הפציעה שלי. גילי, המעסה של הקבוצה, הרים אותי אל מחוץ לקווים. התחלתי לבכות מאחורי הספסל, כי רציתי לסיים את הגמר עד הסוף. נגמר המשחק בלעדיי. ניצחנו. לקחנו את הגביע. הברך התנפחה כמו בלון, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע. הרגשתי אושר גדול שהציף אותי. עבורי, זו הייתה השנה המרגשת ביותר להרים את הגביע כקפטנית הקבוצה, כי בתוך תוכי ידעתי שהדברים עלולים לא לחזור לקדמותם.

"הניתוח בברך מיועד לעוד כחודש וחצי ולאחר מכן צפויה לי תקופת החלמה ארוכה של לפחות חצי שנה. אני משתדלת לא לחשוב קדימה יותר מדי, אלא לקחת את העניינים בצעדים קטנים. אם אצטרך לפרוש, יהיה לי מאוד קשה. הכדורגל זה החיים שלי. הכדורגל זורם לי בדם. יש מאחורי קריירה ארוכה של כדורגל שאני גאה בה מאוד. מבחינה אישית נפתחים בפניי כבר עכשיו כיוונים נוספים, וחשבתי לאמן כדורגל. אבל החשוב מכל הוא לעבור את הניתוח בשלום".