לאן נעלם המאמן האנגלי?

"הנבחרת האנגלית צריכה מאמן אנגלי", אמר סם אלרדייס בימים בהם כולם חיפשו מחליף לסוון גוראן אריקסון. תהליך החיפוש המביש הדגיש שוב את אחת הבעיות המרכזיות של הנבחרת, אופן בחירת המאמן, אך גם את המחסור באנשי מקצוע ברמות הגבוהות שיוכלו לשחזר את ימיו של אלף ראמזי. בסופו של דבר הלחץ של התקשורת והאופן בו סקולארי אמר לא לאנגלים הולידו עוד בחירה מגוחכת, סטיב מקלארן, אבל מבט מקיף יותר על מצב המאמן האנגלי מלמד שגם על שאר המועמדים התפקיד הזה היה גדול במיוחד. בחינה מדוקדקת של המצב מראה שבאנגליה אין כמעט מאמנים שמתאימים למשימה הענקית הזאת בנבחרת. סטיב מקלארן לא לבד.

למעט אריקסון, נבחרת אנגליה אומנה לאורך כל ההיסטוריה על ידי אנגלים, ואם מביטים לעומק על הפרמיירליג, אפשר אולי להבין את שורש הבעיה המקומית. למלכה אין מאמן אנגלי ראוי אשר יחזיר לכיתרה את כבודו. אין להלין על יכולת השחקנים, כשאין על הקווים מי שיכוון אותם, יידע להפיק את המירב מכישרונם ויהיה בעל חזון, השכלה ויכולת לתרגם את פילוסופיית הכדורגל שלו לתוצאות.

מבט חטוף בפרמיירליג של עונת 2007/08 יגלה לפנינו את חוסר האמון המוחלט ביכולתו של המאמן האנגלי. רק ל-8 קבוצות מתוך ה-20 יש מאמן מקומי. צפון אירים, סקוטים ו-ווילשים נשארים מחוץ לעסק, תנסו לומר להם שהם נחשבים לאנגלים ונראה מה יקרה. הנקודה מתחדדת כשמביטים על ארבע הקבוצות הגדולות של הכדורגל האנגלי כיום, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, צ'לסי וארסנל, שמודרכות על ידי זרים, וגם קוראות תיגר דוגמת אברטון (דייויד מויס הסקוטי) וטוטנהאם (מרטין יול ההולנדי) לא משתמשות בתוצרת מקומית.

אם נתמקד לרגע שוב בגדולות, נגלה שהישגיהן בשנים האחרונות היו עם מאמנים זרים בלבד. בליברפול היו אלה ז'ראר הוייה (גביע אופ"א ב-2001) ובניטז (אליפות אירופה ב-2005). ב-99' יונייטד זכתה בטרבל המפורסם עם פרגי הסקוטי. ונגר הצעיד את ארסנל לגמר צ'מפיונס 2006, וצ'לסי, שמאז 96' מאומנת על ידי זרים, חוותה חצאי גמר בצ'מפיונס עם מוריניו הפורטוגלי ורניירי האיטלקי. שימו לב לעובדה הבאה: מאז נוסדה הפרמיירליג ב-1992/3, לא זכה בכתר האליפות אף מאמן אנגלי, כולם היו זרים (פרגוסון, דלגליש, וונגר ומוריניו).

דומה שסיפורה של מנצ'סטר סיטי בקיץ האחרון הוא זה שמדגים יותר מכל את העובדה שלא סופרים את המאמנים האנגלים. טקסין שינאווטרה, לשעבר ראש ממשלת תאילנד וכיום הבעלים של סיטי, החליט להשקיע בתכולים, ולהופכם לקבוצת צמרת. ואיזה מאמנים חיפש הטייקון למען משימת בניית הקבוצה? ניחשתם נכון, זרים. קלאודיו ראניירי, לואיס ואן חאל ורונאלד קומאן חוזרו על ידי סיטי, גם שמותיהם של ז'ראר הוייה ומארק יוז נזרקו לאוויר. לבסוף מונה אריקסון השבדי.

לא רק הקבוצות המקומיות לא מחזיקות מהמאמנים האנגלים. תנסו להיזכר בשם אנגלי אחד שאימן קבוצה גדולה באירופה. בובי רובסון בברצלונה ואיינדהובן, ג'קי צ'רלטון את נבחרת אירלנד, התאמצנו וגירדנו גם את דייויד פלאט של סמפדוריה 98'-99'. יופי, מי עוד? הכדורגל בפרמיירליג שונה מכל הליגות האחרות, הוא מהיר וחזק, אבל האנגלים נופלים מבחינה טקטית ממקביליהם הזרים, נתפסים כמיושנים וככאלה שאינם משתמשים ביידע שזורם בעולם הכדורגל. לא רק בפרמיירליג יודעים זאת.

אז היכן הם אותם מאמני עתיד שיחזירו עטרה ליושנה? תחילת עונת 2006/07 סימנה שני מאמנים אנגלים צעירים, שהראו שאפשר להתייחס לכדורגל כמו אל מדע, כמשהו טכני אשר ניתן ללמוד אותו מספרים כמו מהמגרש עצמו, אדריאן בות'רויד (36) בווטפורד ואלן פארדיו (46) בווסטהאם.

השניים הושפעו לא מעט ממהפכת הניהול המודרני שבישר הספורט האמריקאי. בילי בין, מנג'ר קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, מהווה דוגמה מייצגת. האמריקאי החליף את הסקאוטים בקבוצתו בבוגרי הארוורד, הכניס נופך עסקי לניהול המועדון והפך את קבוצתו לגורם קבוע בפלייאוף. ביל בליצ'יק, מאמן קבוצת הפוטבול של ניו אינגלנד פטריוטס, הפך את קבוצתו לאחת האלופות הגדולות בכל הזמנים עם שלוש זכיות סופרבול בארבע שנים. בליצ'יק, כמו ז'וזה מוריניו (גם הוא בן של מאמן עבר), הבין כי לא יוכל לעסוק בספורט מקצועני, אז הוא הלך ללמוד אותו על בוריו, כולל ניתוח נתונים ותוצאות, שיטות משחק, למידה ממאמנים אחרים ועוד.

"Moneyball הוא ספר מבריק ופנטסטי", העיד בות'רויד, מאמן ווטפורד, על הספר שמתאר את עלילותיו של בילי בין, "הספר מדבר על כל מה שיש בענף". בות'רויד, ממש כמו פארדיו, ידוע כצרכן אדוק של התרבות האמריקאית, והספר שימש נר לרגליו בווטפורד הצנועה.

האם השניים נחלו הצלחה בעונה שעברה? לא בדיוק. כבר באמצע העונה פארדיו פוטר, ובות'רויד ירד עם ווטפורד ליגה. גם המאמנים הזרים, שידועים בהיותם טקטיקנים חובבי תיאוריות, כמו ארסן ונגר מארסנל ורפא בניטז מליברפול, לא הצליחו לשחזר בליגה את יכולת קבוצותיהם בצ'מפיונס, וז'וזה מוריניו הביט מלמטה על מנצ'סטר יונייטד תוך היקלעות למשבר עם הבעלים של צ'לסי, רומן אברמוביץ'. סם אלרדייס בבולטון והארי רדנאפ בפורטסמות' הראו אשתקד שכוחם של אנשי ה"אולד-סקול" עדיין במותנם. מה קרה למאמני הספרים? מזל רע, או דרך שהכזיבה?

כנראה שהחברה האמריקאית, התחרותית עד אימה, משפיעה רבות על המאמנים האנגלים הצעירים יחסית, אבל בניגוד לאתוס הקפיטליסטי של הדוד סם - בספורט האמריקאי יש ארגוני שחקנים, תקרות שכר ודראפט שמצ'פר את החלשות - הכדורגל האנגלי מתנהל לפי חוקי הג'ונגל. בארה"ב אפשר ליישם את כל התיאוריות העסקיות, בפרמיירליג הכסף מדבר. "אני מאמין שבהתפתחות כל קבוצה יש רגע שדוחף אותה", אמר אלן פארדיו, שהוביל את ווסטהאם לגמר הגביע האנגלי ב-2006. פארדיו, מאמן יסודי, תמיד האמין ביצירת מצע טכני והקניית ביטחון למערכת, עד שזו תעבוד כמכונה משומנת. אפשר עכשיו להיזכר מדוע הוא לא ממש הבין מאיפה הביאו לו את קרלוס טבז וחאבייר מסצ'רנו בקיץ הקודם, ומה זה גרם לקבוצתו.

בות'רויד יודע שאי אפשר למצוא את הפתרונות רק בספרים. "זה פרדוקס. אפשר לאגד את כל המידע, אבל בסופו של דבר אני חושב שלאמן זה סוג של אמנות". פארדיו ובות'רויד יכולים במובן הזה ללכת בדרכם של בניטז, מוריניו ו-ונגר. השלושה נחשבים לידענים גדולים, אך משלבים בהתנהלותם את "חוכמת הרחוב" שמאמן כה צריך. בניטז נחשב למומחה טקטי מהמעלה הראשונה, והבנתו את הדינמיקה בטורנירים של הכדורגל האנגלי והאירופי, ויכולתו להתאים את ליברפול למשימות השונות בתקופות שונות של השנה, הביאה את קבוצתו להישגים שמעטים באנפילד ציפו להם. מוריניו משתמש תדיר בלחץ פסיכולוגי על היריבים, השופטים ושחקניו שלו. הפורטוגלי רק בן 44, אבל נראה כאילו הוא בעסק הרבה יותר שנים.

באנגליה קיימים מאמנים יחסית צעירים ובעלי ידע דוגמת סטיב קופל (רדניג, 52), סמי לי (בולטון, 48) או סטיב ברוס (בירמינגהאם, 46). השאלה הגדולה היא האם המנג'רים האלו ושכמותם יידעו להשתמש במידע הרב שמספק הכדורגל העולמי, לעבדו בצורה יעילה ולהנחילו לקבוצותיהם מבחינה טקטית. כשהתהליך הזה יצבור תאוצה, והמאמנים האנגלים יהיו מסוגלים לתבלו באינטואיציה וכריזמה, אז אולי תקבל נבחרת אנגליה מאמן שראוי לה. ואז, כל מה שהוא יצטרך זה קצת מזל.