פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בסוף הוא יגמור כמו סיני

        אבי נמני בוודאי זוכר איך סופרסטאר אחר ניסה את מזלו כמנג'ר-שחקן בהפועל ת"א, ונחל כישלון חרוץ. האם מתקרב היום שבו אוהדי מכבי ת"א ידרשו את ראשו של הקפטן?

        לאחרונה מתחוללת תופעה מוזרה במשחקיה של מכבי ת"א, כמעט חסרת תקדים: מהיציעים נשמעות טרוניות על יכולתו המקצועית של אבי נמני. אין מדובר בקללות מפורשות, חלילה, או אפילו בתחילתו של ניסיון הפיכה. מעמדו הקדוש של הקפטן דורש סוג אחר של מחאה. מדובר אך ורק בהבעה שקטה ומפוחדת של חוסר שביעות רצון מכושר המשחק שלו, שמתבטאת בסינון זהיר של רטינות מפיהם של האוהדים הוותיקים. התהליך לא קרה בן לילה. זה זמן מה שהקפטן מתנועע בכבדות, אפילו יחסית לסטנדרטים המסורתיים שלו. בכל הנוגע למשחק הגנה – ובכן, גם בשנות השיא שלו נמני לא הטריד עצמו בגליצ'ים או ברדיפה אחרי שחקן יריב, אבל לאחרונה נדמה שהוא מסרב לחלוטין אפילו ליצור מראית פנים של מאמץ הגנתי. בנוסף, כדי להחמיר את הבעיה, בשני משחקי הליגה הראשונים הוא הגיע למצבים קורצים ליד שער היריבה, אבל החמיץ בשלומיאליות הזדמנויות שבעבר היה נועץ ברשת מבלי למצמץ. אוהדי מכבי כבר השלימו עם העובדה שקבוצתם משחקת עם עשרה שחקנים וחצי, עם האטת המשחק, עם היציאה הזוחלת למתפרצות ועם נפנופי הידיים והגערות העצבניות על השופטים. אבל שנמני יחמיץ? שכדורים יפגעו לו בצד הלא נכון של הנעל? לא, זה כבר בלתי נסבל.

        ובדיוק כשנדמה שנמצא האשם במצב, כשברור היה לכולם שההידרדרות בכושרו של הקפטן היא זו שפוגעת בסיכוייה של הקבוצה, קרה דבר אחר: נמני כבש. וכמו כדי להתריס, הוא עושה זאת דווקא בדקות הסיום של המשחק, בדיוק ברגעים שגופו המזדקן אמור לבגוד בו. ברגע אחד כל הטרוניות הללו איבדו את הלגיטמציה שלהן. בלית ברירה, הדעה הרווחת היא שבלעדיו המצב היה אף יותר גרוע.

        אבל האמת היא שגם צמד השערים הללו לא מצליחים להסיט ממנו את הזרקורים, בוודאי שלא להשכיח את הטראומה של פתיחת העונה. מכבי ת"א מעולם לא הייתה נחלתו הפרטית של נמני כמו שהיא בעונה הנוכחית, וכבר זמן מה לא שידרה כזו אוזלת יד וחוסר אונים כמו השנה. הבעיה היא שכמנהל קבוצה, נמני מצוי בכושר לא פחות גרוע מאשר על הדשא. כשחקן, נמני ידע תמיד לשלוף את המבצע הווירטואוזי שיציל אותו. לצערו, גולים לא יכולים לטייח תפקוד כושל מחוץ למגרש.

        מאמין בכוכבים

        ההשוואה למשה סיני היא בלתי נמנעת. גם כוכבה של הפועל תל אביב ניסה בשנות ה-90 למלא את שני התפקידים במקביל, גם במקרה שלו זה נבע משיכרון כוח, ממעמד אלילי ומשטיפת מוח שגרמה לו להאמין שהוא כל יכול. "רק בתור שחקן יש עליך מספיק לחצים, כך שקשה לי לדמיין איך אפשר לתפקד במקביל גם כמנג'ר", אומר אמיר שלח, ששיחק עם נמני שנים ארוכות במכבי, "העומס גדול, עצום, זה פשוט יותר מדי עבור כל אחד. נמני חייב להחליט: או שהוא שחקן, או שהוא מנהל. אי אפשר את שניהם".

        אבל נמני מאמין בכוחם של הכוכבים. תקופת התעצבותו ככדורגלן הייתה בשנות ה-80, כשהסתכל בהערצה על הסטארים הגדולים של אותה תקופה, סיני, מלמיליאן ואוחנה, שהיו גדולים מהחיים, לפעמים גם גדולים מהקבוצות שלהם. נמני דיבר לא פעם על ההערכה שרחש כלפי המניירות הכוכביות של מלמיליאן כשזה הגיע למכבי ת"א, על איך נהג בהתנשאות לשחקני הנוער וכמה שההילה סביבו איפשרה לו לעשות כרצונו. עכשיו, הוא מאמין, תורו הגיע.

        "אצל סיני היה תהליך זהה", מספר שחקן עבר בהפועל תל אביב, "אף אחד לא יכול היה לדבר איתו, האוהדים סגדו לו, והוא האמין שהמעמד הזה הוא נצחי, שמהפסגות האלה לא יוכלו להוריד אותו. כמה שנים אחרי זה כבר הקיפו את האוטו שלו ושלחו אותו הביתה. היום זה נראה פתטי כמה שאיש חסר כישרון כמוהו תפס תחת על השחקנים, אבל אז משום מה זה היה נראה נורמלי. העובדה היא שעד היום לא רוצים לשמוע ממנו בוולפסון".

        האחריות עליו

        העונה נמני מתקשה גם כשחקן וגם כמנג'ר, ובינתיים מכבי מפסידה אותו בשני התפקידים. גם שלח יודע שהכישלונות הניהוליים, שמצטרפים ליכולת הלא מספקת על המגרש, פוגעים בתדמית הכל יכול של נמני. "כבר הרבה שנים הוא ניהל את העניינים מאחורי הקלעים, אבל השנה זה הפך לרשמי", אומר שלח, "וזה שינוי משמעותי. פעם הוא היה רק יועץ סתרים, עכשיו האחריות נופלת באופן רשמי על הכתפיים שלו".

        קשה להישאר בלתי נגיע כשאתה בפסגה. כמה פעמים כבר אפשר להאשים את המאמן, את הבעלים, את התקציב או את הבלם? ככדורגלן, נמני תמיד ידע לשלוף משום מקום את הגול המכריע, או את הבישול הווירטואוזי שהשכיח את הבעיות שהדומיננטיות שלו יצרה במערך הקבוצתי. כמנהל, הוא עדיין לא מצליח למצוא את פתרונות הקסם.

        בשורה התחתונה, מצבו עדיין יציב. אף אחד משחקני מכבי ת"א לא מעז להעלות על דל שפתיו שביב ביקורת כלפי הקפטן (ולא רק בגלל שזו שנת הפרישה החגיגית שלו), ואף אדם שפוי לא מסוגל לדמיין את היום שבו האוהדים יקיפו את רכבו בדרישה שיילך הביתה. מצד שני, מישהו האמין שאוהדי בית"ר ירושלים יקללו את אוחנה?