התואר האחרון של נסופוואה

וידאו: ערוץ 10

כשצביקה הדר צעק 'אתם מוכנים לבועז?', חשבתי שאני משתגע. הדיסוננס הזה בין סערת הרגשות והעצב של אוהד הפועל באר-שבע למוד סבל, לפסטיבל בחוף גולן ולהבלי הכוכב הנולד, יכול להטריף את השכל. בטח כשהמנחה הוא בשר מבשרה של הקבוצה. אתה רוצה לברוח ולא יודע לאן, נשאר רק לסגור את הדלת, ולהיזכר איך רק ביום שישי האחרון שער 5 האדום של וסרמיל הפסיק להתעסק בשוטרים האלימים, הפסיק להסתכל על המשחק ועשה סטנדניג אוביישן של 5 דקות לשחקן שכבש אותם (ופעמים את השער של הכח). אשלייה של רגע, שהנה, הפועל באר שבע חוזרת לשפיות.

והוא מצידו נרגש, הודה לקהל ארוכות. יש כאלו שמגיעים עד מאחורי השער, מוחאים כפיים לשניה וחוזרים לספסל. יש כאלו שמתקרבים עוד כמה מטרים. נסופוואה, לעומתם, עמד שם דקות ארוכות, מחא כפיים וסימן בידיו ליציע. הלב יצא אליו ואל השמחה האמיתית ונטולת הפוזות שלו. אשלייה של רגע, שהנה, הפועל באר שבע חוזרת לשפיות.

זה קרה בעבר וכשחושבים על זה לעומק זה קרה לא מעט פעמים. ועדיין זה לא נתפס. כי שחקני כדורגל הם הגלאדיטורים של ימינו ובעיקר בגלל שכדורגל הוא פסטיבל שמחת החיים הזו, הכי רחוק שיש מהמוות, שהוא אפל ושקט ולא צבעוני. וזה מה שבועט בבטן: מה הקשר בין האיש השמח והקורן מהפסטיבל לבין המוות? כבר אין את מי להאשים ואין לאן לקחת את העצב, ואפילו בלוטת הדמע מסרבת להשתחרר ואולי לשחרר סתימה רגשית.

הקבוצה מעל הכל, נהוג לומר, עכשיו זה נשמע כל-כך תלוש. ובכל זאת המועדון הזה, שספג כל כך הרבה בשנים האחרונות, יהיה חייב להתאושש מהטראומה הזו. הכי קל להיתפס לעניין "המנחוס" שיש למועדון. בכל פעם שעושה רושם שבאר שבע מתאוששת, היא סופג מהלומה קשה מהקודמת. אבל אסור לעשות את זה, כיוון שבכל מקרה נהייה חייבים להמשיך.

עלייה, השאיפה של כל אוהד, נראית פתאום כמו מטרה סתמית והיא אכן קטנה לעומת האסון הגדול שנחת על הפועל באר-שבע ובעיקר על משפחת נסופוואה. אבל אחרי שנתאבל, נהייה חייבים לברוח אל הכדורגל ואל הפסטיבל ולעשות הכל על מנת להשיג אותה. העלייה הזו צריכה להיות התואר האחרון של נסופוואה.