סטיגמה היא עניין בעייתי. כמו בקלישאות למיניהן, גם בסטיגמה יש קורטוב של אמת, אבל לרוב המציאות מורכבת יותר ובעלת גוונים רבים, ואינה סובלת את ההכללות אשר מקלות על בני האנוש לתייג איש את רעהו. הצרפתים מסריחים, הרומנים גנבים והרוסיות...לאחר שהודבקה לאדם או לחברה תווית מסויימת, גם גלונים של אקונומיקה, יועצים אסטרטגיים או ניתוחים פלסטיים יתקשו להסירה. כבר נכתב בספר קוהלת "טוב שם משמן טוב", ומי שמתקשה בפירוש הפסוק מוזמן לפנות לנשיא לשעבר, משה קצב.
הספורט בכלל והכדורגל בפרט, הם שטחי מרעה מוריקים למלחכי הסטיגמות. שוב, יש הד קלוש של אמת בדבר, אבל אי אפשר לייחס זאת רק למקצוע. יש את המושגים האמורפיים הללו נוסח חתך סוציו-אקונומי, חיברות, תרבות ועוד כמה מונחים אקדמיים יפים ומעניינים, שיוצרים את האופן בו האחד חושב על האחר. דומה, וכאן מוטלת סטיגמה לפיתחנו, כי אפילו הישראלים אוהבים להדביק תוויות על העולם שסביבם, אחרת איך אפשר להסביר את הצלחתו של הבדרן אבנר דן? שנאמר "כל ישראל מדביקים זה לזה".
ה"סרייה A", אותה ליגה איטלקית מופלאה שמעבר ים, לא נמלטה מהלשון מדביקת הסטיגמות. לאורך השנים התייחסו לליגה הזו כאל חזקה, קשוחה, הגנתית ומעל לכל טקטית. המילה "טקטית" היא הרת אסון, שכן בעיני חובב הכדורגל היא תחליף גבה מצח למילה "משעמם".
הכדורגל האיטלקי יצר לעצמו תדמית כזו ולא בכדי. דורות של מאמנים, שחקנים ואוהדים קידשו את הכדורגל היעיל, המסתפק בניצחון מינימלי ומחשבה על היעד הבא. הללו גם הרימו על נס את ה"קטאנצ'יו", אותו בונקר איטלקי מפורסם, שעל פי רוב מבטיח את הניצחון לקבוצה מארץ המגף. אצלנו בארץ אוהבים לקרוא לכל הדבר הזה "מבחן התוצאה".
יעילות באירופה, להט בליגה
כשמדובר באזורי או במשחקיהן של הקבוצות האיטלקיות באירופה, התדמית הזו לעיתים מצדיקה את עצמה. האיטלקיות של הצ'מפיונס לא נסחפות לשלישיות ורביעיות, אלא מסתפקות בניצחונות קטנים בדרך אל התואר הגדול. תוסיפו לזה את הקרחות ביציעי הדלה אלפי או האולימפיקו, אותן אף במאי טלוויזיה לא יוכל להסתיר, והנה קיבלתם משחק אפרפר ונטול השראה.
הכדורגל האיטלקי סובל ממספר בעיות ועוד נגיע אליהן, אבל קודם נמרק מעט את התדמית של הסרייה A, שמאופיינת בלהט ועוצמה. הקרחות בצ'מפיונס נגרמות משום שאת חובבי הכדורגל בטורינו ורומא קבוצות כמו מילאן ופיורנטינה מעניינות הרבה יותר מליל או דינמו קייב, אבל בליגה המקומית הדברים שונים לגמרי מהזירה הבינלאומית.
כל צופה טלוויזיה יודע שבגלל מופעי הפירוטכניקה המרהיבים ביציעים, משחק בליגה האיטלקית מתחיל בעצם רק בדקה ה-10, כשהעשן מתפוגג. הרגש נוזל מהיציעים אל כר הדשא, ומתורגם לקצב משחק מהיר שמנפק לא מעט שערים. קראתם נכון, שערים.
היריבות המקומית העזה מכתיבה צורת משחק פתוחה והתקפית יותר, ואפשר לזרוק את התדמית המשעממת לפח. בעונת 2006/07 נכבשו בסרייה A הכי הרבה שערים בליגות הבכירות של אירופה (969), 29 שערים יותר מהליגה הספרדית ו-39 יותר מהאנגלית, לכן גם ממוצע השערים למחזור הוא הגבוה בין הליגות הגדולות, 25.5 שערים לעומת 24.7 של הספרדית או 24.6 של הבונדסליגה. קצת מפתיע כשמדובר בליגה שמקדשת את ההגנה, לא?
אם כבר נגענו בנקודה הזו, הגנה, אז תתפלאו אבל יש אנשים שאלסנדרו נסטה עושה להם את זה לא פחות מתיירי הנרי. מעטים בלבד אוהבים את הסגירות בחלק האחורי, ונשארים עם חצי תאוותם בידם כשאיזה כריסטיאן פאנוצ'י יורד לגליץ' רגע לפני בעיטת היריב, אבל מדוע לא להעריך גם סוג כזה של כישרון?
איזה אוהד כדורגל, מאמן או שחקן, לא היו רוצים לראות קשר כמו ג'נארו גאטוסו לובש את מדי קבוצתם? כולם אוהבים לשנוא שחקן אלים ומלוכלך כמו מרקו מטראצי, חמום מוח כמו אנטוניו קסאנו ואפילו את פיפו אינזאגי התיאטרלי. לא חסרות עוד תופעות אנושיות כאלו בארץ המגף, אבל זה גם מה שמעניק לה את הצבע, שקצת דהה לאחרונה בליגות האחרות.
ערימה של בעיות
קשה לקרוא לשנה שעברה שנת שפל, כשהנבחרת הלאומית זוכה באליפות העולם ומילאן באליפות אירופה, אך נראה שבזירה המקומית, הכדורגל האיטלקי ספג כל מכה אפשרית. בשנים האחרונות סובלת הליגה האיטלקית מירידה עקבית של כמות הצופים. ה"גאזטה דלו ספורט" הצביע על ירידה מתמשכת במספר הצופים בממוצע למשחק, זו השנה התשיעית ברציפות. בעונת 1997/98 היה ממוצע הצופים למשחק 31,161 ואילו בעונת 2006/07 הוא ירד ל-19,511 בלבד. חסרונה של יובנטוס היה בהחלט משמעותי, אבל אין בו כדי להסביר את המגמה ארוכת השנים. יש הסברים אחרים לזה.
אם בתום עונת 2005/06 היתה זו פרשת השחיתות שהעיבה על הליגה, הרי שבתום העונה שחלפה כיכבה לה האלימות במגרשים, שהגיעה לשיאה ברציחתו של השוטר פיליפו ראצ'יטי בעיר קטאניה. מגרשי הכדורגל באיטליה הם כבר מזמן לא מקום בטוח, והקפאת הליגה אחרי רצח השוטר, סימנה את תחתית הבור. גם לטלוויזיה יש חלק בריחוק שנוצר. באיטליה כל קבוצה חותמת על חוזה שידור משלה, והגדולות לא משאירות הרבה פירורים לקטנות, ואם אפשר לראות את אינטר בטלוויזיה אז למה ללכת למגרש, שעל פי הסטנדרטים האירופים נחשב למיושן ומנוכר? כנראה שגם המיתון המתמשך בכלכלה האיטלקית תורם את חלקו לעניין.
בעיה נוספת שמקשה על אטרקטיביות הליגה היא בריחת הכוכבים המקומיים. בעבר נדיר היה למצוא שחקנים איטלקיים בכירים משחקים מחוץ לגבולות איטליה, אבל בשנתיים האחרונות זרזיף העבר של ג'יאנלוקה ויאלי וג'יאנפרנקו זולה הפך לשיטפון. בעונה שחלפה היו אלה פאביו קנאברו וג'יאנלוקה זמברוטה שעקרו לספרד, והשנה הצטרפו לנפולת הנמושות המפציצים לוקה טוני וכריסטיאנו לוקארלי, וכן האייקון הלאומי פאביו גרוסו. גם לעזיבתם של כוכבים זרים כמו אנדריי שבצ'נקו וליליאן תוראם, שכבר הפכו "חצי איטלקים" ישנה השפעה. ככה זה כשהכסף הגדול מושקע בליגות האחרות.
ניצוץ של תקווה
אבל אף על פי כן, נראה כי השנה יתפזרו ענני 2006/07 ויפנו מקומם למציאות אביבית יותר. יובנטוס בונה את עצמה מחדש וללא ספק תהווה גורם משמעותי בצמרת, ותרתיע את המילאנזיות והרומאיות. גנואה ונאפולי, שתי ערי הנמל חולות הכדורגל קיבלו זריקת מרץ משמעותית עם ההעפלה לסרייה A, ותוספנה הרבה צבע וצופים למשחקים.
החזרה של נאפולי לליגה הבכירה הכניסה את העיר לטירוף, עד כדי כך שאוהדים ניסו בעבר לארגן מגבית שתנחית את ליאונל מסי בעיר, ובמחוז ליגוריה הצפוני כבר נערכים לדרבי הלוהט בין גנואה לסמפדוריה במחזור הרביעי. פיורנטינה תמשיך להלהיב עם הכישרונות המקומיים ג'יאמפאולו פאציני, מרקו דונאדל וריקרדו מונטוליבו, ובמילאן כבר מצפים לינואר שיביא עימו את הדבר הבא של ברזיל, אלשנדרה פאטו, היורש של קאקה. באינטר רוצים אליפות שנייה ברציפות, וטוטי כבר הצהיר שרומא לא חוששת לאיים על הנראזורי. בקיצור, אש.
הכדורגל הוא הדת הלא רשמית של איטליה. בכל כפר נידח במרכז וצפון המדינה תוכלו למצוא מגרש דשא מטופח, ואהדה לקבוצה אינה נחלתם של גברים בלבד במדינת הספגטי. כמו ב-1982, כך גם ב-2006, כל שהאיטלקים היו צריכים כדי להחזיר את הסרייה A לקידמת הבמה הוא איזה גביע עולמי קטן ובעיקר ערימה של בעיות, שתכריח אותם לנער קצת את האבק מעל הליגה המקומית. עונה מוצלחת אחת יכולה לשפר את התדמית הנוכחית של הליגה האיטלקית, את הסטיגמה לגבי הכדורגל האיטלקי יהיה הרבה יותר קשה לשנות.