כדורגל ופוליטיקה. מה רע בזה?

התיקול החריף של איימן על פיני בלילי השבוע כיכב בכותרות. מצרי מול ישראלי, מוסלמי מול יהודי. שוב חדרה הפוליטיקה לספורט, ואנחנו הרי תמיד דורשים שהספורט יהיה נקי ממנה. תחת התקרית שזעזעה את ישראל למשך כמה דקות, שהביאה את בלילי לדבר תחת כל עץ רענן והעניקה לו רמת חשיבות דומה לזו של יוסי בניון או טל בן חיים, החלטנו לחפש עוד כמה מקרים בהם התערבבה לה הפוליטיקה בכדורגל.

רק בקיץ האחרון זכינו לראות את עירק יוצאת לרחובות אחרי זכייתה בגביע אסיה והוגו צ'אבס הפך את הקופה אמריקה למופע ראווה מגוחך. ההיסטוריה לא חסרה סיפורים, והמקרה המפורסם ביותר הוא "מלחמת הכדורגל", הקרב בן מספר הימים בין אל סלבדור להונדורס ב-1969. המתיחות בין המדינות גאתה, אבל אחרי משחק כדורגל בין נבחרותיהן פרצה המלחמה ולכן היא זכתה לכינויה. כ-6,000 איש מתו ולעד יוכיחו שלכדורגל מקום של כבוד כשמדברים על הדתות הגדולות בעולם. זכורים גם סידור המשחק בין אוסטריה לגרמניה והמונדיאל הסופר פוליטי בארגנטינה ב-1978.

אופ"א נלחמת בחורמה בגילויי גזענות הולכים וגוברים של קהלים, שחקניה שחומי העור של נבחרת אנגליה הצעירה האשימו את יריביהם הגרמנים בקריאות כלפיהם על רקע צבע עורם לפני מספר חודשים, וגם אצלנו לא חסרים מקרים של גזענות או פוליטיקה. אחמד טיבי היה אוהד שרוף של הפועל טייבה במשך עונה אחת, אבל פתאום התגלה כאולטראס בני סכנין. ארקדי גאידמק בוודאי לא יינזק מפעילותו בהפועל ובבית"ר ירושלים אם יחליט יום אחד שבא לו להפוך לראש העיר או סתם להיות שר בממשלה.

החיבור הזה גם לא תמיד שלילי. עבור אלו מבינינו שהכדורגל עבורם הוא יותר מרק ספורט, הנאה ושואו, חלק מהסיפורים אודות האקסטרה שהתווספה לכדורגל עצמו יצרו אגדות רומנטיות מאין כמותן, הגם שלא תמיד חיוביות. הנה חלק קטן מהן.

ב-1974 פלשה טורקיה לקפריסין וכוננה בצפון האי את הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. אחת מהערים עליהן השתלטו הטורקים הייתה פמגוסטה, שכל תושביה הקפריסאים-יוונים עזבו אותה ובמספר ימים צנחה אוכלוסייתה מכ-39 אלף נפשות לכ-8,500. ביחד עם עשרות אלפי העוזבים יצאה לגלות גם אנורטוזיס פמגוסטה, קבוצת הכדורגל של העיר, שעד אז זכתה בשש אליפויות וחמישה גביעים. מאז לא שבה הקבוצה לביתה למרות שהיא ממשיכה לשאת את שם העיר.

ביולי 2005 הוגרלו קבוצה טורקית וקבוצה קפריסאית לשחק אחת מול השנייה במפעל אירופאי בפעם השנייה מאז הפלישה הטורקית. הפעם הראשונה אמורה הייתה להפגיש בין אפואל ניקוסיה לבשיקטאש, אולם הקפריסאים סירבו לפגוש את הטורקים וספגו השעיה לשנתיים מהמפעלים האירופאים. כעת, 31 שנה אחרי שהוגלתה מביתה, הייתה זו דווקא אנורטוזיס שעתידה הייתה לפגוש את טרבזונספור במוקדמות האלופות. המשחק בקפריסין הועבר מלרנקה ל-GSP בניקוסיה ו-14,613 הגיעו לצפות בהתמודדות שהייתה הרבה יותר ממשחק כדורגל. בעזרת הרוח והצדק ההיסטורי ועם טיפת עזרה מהזרים הגאורגיאנים שלה, השיגה אנורטוזיס ניצחון 1:3 נפלא.

משחק הגומלין כלל אופרציה שלמה מכיוון שטורקיה לא מכירה בקפריסין ובין המדינות אין קשרים אוויריים. שחקני אנורטוזיס נאלצו לעשות חניית ביניים בדמשק ומשם להמריא לטרבזון, ובאיצטדיון חוסיין אבני אקר פגשו למעלה מ-29 אלף אוהדים פנאטים שהניפו בראוותנות אלפי דגלים של טורקיה ושל קפריסין הטורקית. למרות האווירה אנורטוזיס התעלתה, הפסידה 1:0 ועלתה שלב כדי לרשום את אחד מההישגים הגדולים ביותר של קבוצה קפריסאית.

"זהו יום היסטורי", סיכם אז השוער אנטוניס גאורגלידיס. פרשן טורקי הסביר: "טרבזונספור היא קבוצה עם איכויות גבוהות בהרבה מאנורטוזיס, אבל המשחק הזה זכה להתייחסות של מלחמת חירות. תחת לחץ פסיכולוגי כזה אף שחקן לא מסוגל להפיק את היכולת הרגילה שלו".

עדיין באי. ב-2002 הפתיע סברי סלדן וחצה את גבולות קפריסין הטורקית לזו הקפריסאית כדי לחתום ב-א.א.ק לרנקה. "החלטנו להחתים אותו למרות שאנחנו מכירים את המימד הפוליטי", אמר אז נשיא הקבוצה, סטברוס קסני, "עשינו זאת כדי להעביר מסר לפיו אנחנו תומכים בקפריסין מאוחדת". סברי עתיד היה להרוויח 1,000 יורו בחודש בקבוצתו החדשה, פי עשרה ממה שהרוויח בצפון האי.

מספר כלי תקשורת בקפריסין הטורקית כינו את סברי "בוגד" אחרי שעזב את קבוצתו הקודמת בינאלטי, והוא עצמו הגיב: "מאות קפריסאים טורקים ירדו דרומה כדי לעבוד ואף אחד לא הפך אותם לבוגדים. למה אני זוכה לכל תשומת הלב הזו? האם אני אשם רק בגלל שאני שחקן טוב? האם אני אשם בכך שרציתי לסייע למשפחתי כלכלית? אני רוצה לשחק כדורגל כמו בנאדם נורמלי".

ביחד איתו הדרימו ללרנקה מספר אנשים ממשפחתו, ואמו סיפרה לכלי התקשורת: "טוב לי כאן. אף אחד לא מגיע באמצע היום לנתק לי את החשמל, אני מרגישה כאן כמו בגן עדן. שם לא מתייחסים אליך כאל בנאדם. בעלי היה מובטל במשך 20 שנה, אבל לא זכה לדמי אבטלה. אנחנו חיים מכדורגל".

גן עדן או לא גן עדן, כחודשיים וחצי לאחר מכן חצה סברי את הגבול בחזרה לקפריסין הטורקית. בצפון טענו שהוא לא הסתגל לחיים בדרום ושהתגעגע למשפחתו וחבריו, אבל לאחד מחבריו של השחקן דווקא הייתה גירסה אחרת: "הוא הסתגל בצורה טובה מאוד ולא היו לו געגועים הביתה. הגיע אליו מסר שגרם לו לחוש מאוד רע".

גם בא.א.ק הופתעו לאחר שלדבריהם "סברי הגיע מדי יום לאימונים ונראה מאוד שמח", אבל ההודעה הרשמית שפכה קצת יותר אור או רמזים על סיבת חזרתו צפונה: "אנחנו לא בטוחים לגבי סיבות העזיבה. שמענו השערות שהמשפחה שלו הייתה תחת איומים, אבל לא הצלחנו להשיג אותו כדי לברר אם זה נכון".

מצפינים מקפריסין. שתי הקבוצות הבכירות במונטנגרו הן בודצ'נוסט מעיר הבירה פודגוריצה וזטה, מהעיירה גולובובצ'י, פרבר קטן של פודגוריצה, ובו כ-3,000 תושבים. ווקאשין מאראס הוא פוליטיקאי מקומי שהיה שר בממשלה וחבר בקבינט הנשיאותי ובמערכת הביטחון. מאראס מאוד רוצה שגולובובצ'י תוכר כעיר לכל דבר ובעיקר שלא תהיה תחת השלטון המקומי של פודגוריצה. אבל מי שפחות נדלק על הרעיון הוא מיומיר מוגוסה, ראש עיריית פודגוריצה ואחד ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמורקטית במדינה. בזאת לא מסתיימים עיסוקיהם של השניים. מאראס הוא נשיאה של זטה, מוגוסה הוא מבכירי בודצ'נוסט. כך הפכו שתי קבוצות הכדורגל הבכירות במונטנגרו להרבה יותר מיריבות על המגרש, הן הפכו לשני כלים במשחק הפוליטי.

מקימי הליגה המונטנגרית לא יכלו לבקש יותר מהעונה החולפת. הליגה, שהוקמה רק לפני שנה ושוחקה לראשונה בנפרד
מזו הסרבית, סיפקה מתח, קרב צמרת צמוד, אליפות דרמטית והרבה דם רע. שתי הכוכבות הראשיות היו, איך לא, בודצ'נוסט וזטה. הדרמות החלו אחרי הדרבי הראשון העונה, אותו אמורה הייתה לארח זטה. כשאנשי בודצ'נוסט הגיעו לאצטדיון טרסניקה הקטן הם הופתעו לגלות שהוא שומם ונעול. "זה היה אחד ממשחקי החוץ הקלים ביותר שלנו העונה", אמר מנהלה הספורטיבי של בודצ'נוסט, אנטו דרובניאק, לאחר שההתאחדות נתנה לקבוצתו ניצחון טכני 0:3 והורידה לזטה נקודה.

"אנשי גולובובצ'י סופגים עלבונות בצורה קבועה מאוהדי בודצ'נוסט ולכן החלטתי לנעול את האצטדיון", הסביר ראדויקה בוזוביץ', בעליה של זטה ומקורבו של נשיא הקבוצה, הפוליטיקאי מאראס. אולם בוזוביץ' לא פעל בתמימות והעובדה ששבוע לאחר מכן נערכו בחירות במונטנגרו גרמו לו לחשוב שהמהלך הזה יסיט את דעת הקהל המקומי נגד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

על המגרש נמשכו קרבות הצמרת ומספר שבועות אחרי פגרת החורף החלה בודצ'נוסט, שעד אז הוליכה את הליגה בבטחה, לשמוט נקודות. האוהדים זעמו, פרצו לאימון ואיימו על השחקנים, אבל במשחק הבא סיימה הקבוצה בתיקו מול האחרונה בטבלה, ג'דינסטבו ואילו זטה עלתה לפסגה אחרי 0:2 על דצ'יץ'. גם המחזור הזה סיפק דרמות לאחר שאוהדי בודצ'נוסט האשימו את שחקני ואנשי דצ'יץ' שנתנו את המשחק לזטה. העילה: מאמן דצ'יץ' הוא לא אחר מאשר אחיו של מאמן זטה, דיאן ווקיצ'ביץ'. בודצ'נוסט איבדה את ההולכה, מאמנה ברניסלב מילאצ'יץ' התפטר ושבוע לאחר מכן נערך דרבי לוהט מול זטה, בו ניצחה בודצ'נוסט וחזרה לפסגה. בסופו של דבר זה לא עזר לה וזטה עשתה מהפך נוסף וזכתה באליפות מונטנגרו הראשונה. לפחות בכירי בודצ'נוסט יכולים להתנחם בעובדה שגולובובצ'י עדיין נמצאת תחת השלטון המקומי של פודגוריצה.

המקרה המפורסם ביותר מהאזור הזה התרחש ב-13 במאי 1990. כשנה לפני פרוץ המלחמה ביוגוסלביה, פרצו הקרבות במגרשי הכדורגל. כניסת מאות מאוהדי היידוק ספליט למגרש וניסיונות להכות את שחקני פרטיזן בלגרד רק היוו את המתאבן לתקרית המפורסמת מכולן, במשחק בין הכוכב האדום בלגרד לדינמו זאגרב. המהומות התחילו ברחובות, אבל גברו ביציעי אצטדיון מקסימיר. מאות מאוהדי הכוכב האדום, שאחד ממנהיגיהם היה פושע המלחמה העתידי ארקאן, התגרו באלפי אוהדי דינמו בקריאות "זאגרב היא סרבית" ו"נהרוג את טודג'מאן" - נשיאה הנבחר של קרואטיה טרם היפרדותה מיוגוסלביה. כשאוהדי הכוכב האדום החלו לזרוק כסאות ואבנים מעבר לגדרות יצאו העניינים מכלל שליטה. המשטרה הפרו סרבית לא עשתה דבר. אוהדי דינמו עטו על הגדר שהפרידה בין היציע למגרש וזו קרסה תחת כובד משקלם. אלפים מהם פרצו למגרש והחלו להתעמת פיזית עם שוטרי יחידת הימ"מ, שהורכבה ברובם מסרבים.

מרבית שחקני שתי הקבוצות נסו לחדרי ההלבשה, אבל קשרה בן ה-21 של דינמו זאגרב, זבונומיר בובאן, נשאר במגרש. הקרבות נמשכו במשך כ-70 דקות ביציעים ועל הדשא ובשלב מסוים נפל סמוך לרגליו של בובאן אוהד צעיר של דינמו זאגרב, שאחריו רדף שוטר. בובאן לא חשב פעמיים ועצר את השוטר בבעיטת קונג פו שהפכה למהלך הספורטיבי הזכור ביותר בהקשר של הימים לפני המלחמה. בובאן, שהורחק לשנה מנבחרת יוגולסביה, הפך לגיבור לאומי בעיני העם הקרואטי.

ויש עוד מקרים קשורים, לפני ואחרי בובאן. ג'ימי ספירס, למשל, שיחק בגלזגו ריינג'רס ובקלייד לפני שחתם בברדפורד סיטי וכבש את השער היחיד בגמר הגביע האנגלי ב-1911. מאוחר יותר עבר ללידס וב-1916 גויס לצבא בריטניה ונשלח לצרפת. ספירס זכה באותות ובמדליות גבורה, אבל באוגוסט 1917 נהרג בבלגיה. באותו קרב נהרג גם אדווין לאת'רון, שחקן בלקבורן רוברס, שהיה אחד מהשחקנים הבולטים הקבוצה שזכתה באליפויות בשנים 1912 ו-1914. כזה היה גם גורלו של וולטר טאל, שחקן נורתהאמפטון, שהתגייס מרצונו, הפך לחייל מצטיין ומפקד נערץ ומת מפגיעת כדור גרמני. גופתו מעולם לא נמצאה.

כחמישית מחציה הראשון של המאה ה-20 עברה על אירופה במלחמות. מלחמות עולם יש לומר. בריטניה תמיד היוותה חלק בלתי נפרד מכל מה שקשור להפצצות, דם ומוות בהיסטוריה של האנושות וכך בשנות ה-20 של המאה הקודמת התגייסו להם אלפי כדורגלנים לשורות צבא המלכה ויצאו להילחם ברחבי אירופה.

הארטס הייתה הקבוצה המצליחה ביותר בסקוטלנד ב-1914, אבל אחרי שפתחה את העונה עם שמונה ניצחונות רצופים, התגייסו כל שחקני הקבוצה לצבא. שבעה מהם לא חזרו בחיים לסקוטלנד, פאדי קרוסאן דווקא כן. קרוסאן נפצע קשה ברגלו הימנית במהלך הקרבות, אבל התחנן בפני המנתח שלא יקטע את רגלו מכיוון שהוא כדורגלן. זה הסכים ורגלו ניצלה. זמן לא רב אחרי המלחמה מת קרוסאן, אחרי שריאותיו נהרסו כליל כתוצאה משאיפת גז רעיל.

טוטנהאם איבדה 11 משחקניה במלחמת העולם הראשונה, ניוקאסל 7 ועוד רבים אחרים נהרגו. 2,000 מתוך 5,000 הכדורגלנים המקצוענים שהיו רשומים בבריטניה ב-1914 לקחו חלק במלחמת העולם הראשונה, עשרות מהם לא שבו בחיים. פיני בלילי יכול להרגיש לידם וליד כל הסיפורים שהוזכרו לעיל ממש בר מזל.