כדורגל סטייל ניו יורק

כשדיאנה רדמן נכנסה לראשונה לקווינס קולג' בניו יורק, היא זיהתה מרחוק קבוצת בנות מתמסרות ביניהן במגרש הכדורגל. מבלי לשוב בכלל החלה דיאנה לרוץ לעבר המגרש, כמו ילדה שזה עתה ראתה חנות ממתקים. מתנשפת מהריצה היא שאלה את המאמן האם היא יכולה לשחק איתן. מה שהיא לא ידעה זה שהאדם שעומד מולה הוא לא אחר מאשר רובי (ראובן) יאנג האגדי, קפטן הפועל חיפה ונבחרת ישראל לשעבר בכדורגל, אשר הפך לסמל הקבוצה בשנות השישים והשבעים ונבחר לכדורגלן המילניום על ידי אוהדי הפועל חיפה לדורותיהם, והיום מאמן כדורגל בנות בקווינס קולג'. יאנג לא הבין מאיפה דיאנה הגיעה, אבל מהר מאוד זיהה את כישרונה הענק של הבחורה גבוהת הקומה.

דיאנה, 23, 1.83 מ', משחקת בארץ כחצי שנה בתפקיד קשרית במכבי חולון ובנבחרת ישראל. היצירתיות שלה כבר העניקה לה את הכינוי "האייל ברקוביץ' של כדורגל הנשים", אך בניגוד לקוסם, היא גם תורמת בעבודת הגנה. היא שולטת שליטה מלאה במרכז המגרש, ומנהלת את המשחק כאילו שהיא רואה אותו מגובה של שלוש טריבונות. שחקניות הכנף אינן צריכות לסמן לה למסירה כלל. עוד לפני שהן מתחילות את התנועה בצדי המגרש, הכדור כבר אצלן. את הנכס הזה ששמו דיאנה רדמן קיבלו מאיר נחמיאס, מאמן מכבי חולון, ואלון שרייר, מאמן נבחרת ישראל. אבל כמו בכל בירוקרטיה ראויה לשמה, רדמן תוכל לקחת חלק במשחקים בינלאומיים במסגרת נבחרת ישראל רק לאחר שתסיים את תהליך ההתאזרחות שלה, בעוד כשנה. נמתין בסבלנות.

השיגעון למשחק החל עוד כשהייתה ילדה. "התחלתי לשחק בצורה מסודרת כבר בגיל 7", מספרת רדמן, "בארה"ב מקפידים לאתר בנות כשרוניות בגיל מוקדם. היו לי מבחנים לפרויקט לילדות צעירות בניו יורק שנקרא Olympic Development Program, תוכנית המיועדת לאתר ולטפח ילדות כשרוניות לענף כדורגל הנשים".

על אף שרדמן נראתה במסלול הנכון למקצוענות, הקריירה שלה נעצרה בשלב מוקדם מהצפוי. "הבעיה בארה"ב היא הפוליטיקה", מספרת רדמן, "לא כל מי שכישרונית וטובה על המגרש יכולה באמת לטפס למעלה. הקולג'ים מקבלים את הבנות לנבחרת לא רק לפי יכולת המשחק שלהן, אלא גם לפי הציונים. לא אהבתי את המערכת הזאת, ולפני הקולג' הפסקתי לשחק באופן ממוסד".

אבל רדמן לא נטשה את הספורט. "התחלתי לרוץ, שם גיליתי את עצמי מחדש", היא מספרת, "היה לי זמן לחשוב על דברים, והרגשתי שאני מתפתחת נפשית דרך הריצה ומתחילה להבין מה אני באמת רוצה בחיים. כמובן שאין תחליף לכדורגל, אבל בריצה אף אחד לא שפט אותי. אף אחד לא החליט לאיזו רמה אני שייכת, והיתרון המשמעותי שמצאתי בריצה הוא התוצאות המיידיות שלה. בגלל שהכדורגל הוא משחק קבוצתי, די בשחקנית אחת מההרכב שתבוא בלי מצב רוח, וכל המשחק עלול להראות רע. בריצה הייתי תלויה אך ורק בעצמי".

- נשמע כאילו זנחת את הכדורגל, האקס המיתולוגי שלך.

"ממש לא. תמיד שיחקתי. אמנם, באותה תקופה לא שיחקתי בקבוצה ממוסדת, אבל לשחק ברחובות ניו יורק עם גברים זו חוויה לא רעה כלל. הם נתנו לי את הכבוד ואני נתתי להם את הנשמה במשחק. זו חוויה אחרת. כשאתה משחק בשכונה אין קיבעון של תפקיד מסוים במשחק. אם בא לי עכשיו הגנה, אז אני אשחק בהגנה, ואם בא לי היום להבקיע, אני אהיה חלוצה. בלי תלונות. בלי שיפוטיות. רק כדורגל".

לא פעם כדורגלניות לא זוכות לתמיכה מהסביבה הקרובה, שבדרך כלל לא מקבלת באהבה את ההשתלבות הנשית במשחק הגברי. אצל רדמן זה היה אחרת. "מהמשפחה הקרובה שלי תמיד קיבלתי פירגון", היא מספרת, "אחי בן ה-25 שמח שלקחתי את החלק הספורטיבי בבית, מפני שהוא יותר מוזיקאי. אמי ממש התעצבנה עליי כשהפסקתי לשחק בגיל 15. היא כעסה מאוד שאני לא ממשיכה במה שאני הכי טובה בו ובמה שאני הכי אוהבת בעולם. חוץ מהמשפחה שלי, הרבה אנשים זרים שראו אותי משחקת ושמעו שהפסקתי, כתבו לי מכתבים וביקשו ממני לחזור למגרש. בארה"ב סוגדים לשחקניות כדורגל. ילדים וילדות אמריקניים מבקשים חתימות משחקניות כדורגל".

רדמן החליטה לעזוב את ארה"ב, ולשחק על הדשא הכחול-לבן. "תמיד רציתי לבוא לשחק בארץ", אומרת הפטריוטית, "גם החבר שלי, דאריל, תמך בהחלטה שלי ועודד אותי, כי הוא ידע שכל כך רציתי לשחק בארץ. דאריל צעיר ממני בשנתיים, והוא נשאר בארה"ב. אנחנו מתגעגעים מאוד זה לזו. הוא אפילו טיפה מצטער היום על שנתן לי ללכת ממנו".

כצפוי, קשיי הקליטה בישראל לא היו קלים. "כולם היו נחמדים אלי", היא מספרת, "אבל בהתחלה לא הכרתי אף אחד והרגשתי מאוד בודדה. בכיתי הרבה, התגעגעתי נורא, היו לילות שלא ישנתי, אבל לא נשברתי. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שהכרתי את כולם". כמו כל כוכבת, גם דיאנה רוצה לשחק בעתיד באירופה, אבל החלום הגדול באמת שלה עומד להתממש בקרוב: לייצג את נבחרת ישראל.

אבל אתמול זה נראה פחות טוב מבחינתה. רדמן ומכבי חולון הפסידו אמש (שלישי) 4:3 לספרטק פראג, אחרי שכבר הובילה 1:3 במחצית. הצ'כיות, שהיו מועמדות לניצחון, זלזלו מעט בישראליות, וכבר בדקה ה–6 חולון עלתה ליתרון משער של שירלי אוחנה. דקה לאחר מכן הייתה זו רדמן שניצלה טעות קשה נוספת של השוערת הצ'כית, והעלתה את מכבי חולון ל 2-0. מרטינקובה צימקה ל-2:1, אבל שער עצמי של ברטולדובה הוריד את החולוניות להפסקה ביתרון 1:3.

המחצית השניה כבר נראתה אחרת. המאמן הצ'כי ערך כמה חילופים (כולל השוערת), קלדרובסקה (54) צימקה ל-3:2, רינגלובה השוותה את התוצאה ל-3:3 בדקה ה-74, שכבשה את השער העצמי במחצית הראשונה, גמלה לחברותיה עם שער ניצחון בדקה ה-82.

"אני מאוכזבת שלא ניצחנו כי יכולנו לעשות את זה", סיכמה רדמן, "הצ'כיות חשבו שיהיה להן קל ונתקלו בשחקניות נחושות מאוד על המגרש. אני גאה בקבוצתי כי כולם חששו שנפסיד, אבל הראנו להן ממה אנחנו עשויות והן לא האמינו למה שראו".

"מחר אני נוסעת לקווינס קולג' בניו יורק", סיכמה רדמן, "אבל אחזור לישראל בעוד שלושה חודשים בתקווה שכבר אדע עברית, וכמובן אמשיך עם החלום שלי בנבחרת ישראל". אנחנו מחכים.