ראגבי: הכר את הקטנות, חלק ב'

חזרנו להמשך הסקירה של עשר הנבחרות הקטנות של גביע העולם. את העשר מרכיבות יפן, רומניה, גאורגיה, פורטוגל, נמיביה, טונגה, סמואה, פיג'י, קנדה, וארה"ב, ולנו נשאר לעבור על החמש האחרונות. אפשר לחלק את החמש האלה לשתי קטגוריות עיקריות לפי המקור הגאוגרפי שלהן - שתי הנבחרות הצפון- אמריקאיות ושלוש הנבחרות מהאיים באוקיינוס השקט. אחד הדברים היפים בגביע העולם יהיה במשחק בין טונגה לסמואה שבו שתי הקבוצות יבצעו את ריקוד המלחמה המסורתי שלהן (בדומה ל"האקה" של ניו זילנד). אין דרך טובה יותר לחמם את האוירה לפני המשחק.

נפתח בטונגה, המדורגת במקום ה-14 בעולם. בטונגה, המכונה "עייטי הים" ("איקלה טאהי" בשפתם), הראגבי הוא ענף ספורט מרכזי. רבים מהשחקנים בטונגה משחקים בליגות המקצועניות באירופה, ניו זילנד ויפן, ואחד האתגרים העיקריים של המאמן הוא לרכז את כולם במקום אחד לצורך אימונים. כמו קרוביהם מסמואה, הטונגנים ידועים במשחק ההגנה הקשוח שלהם, ולמרות שההגנה שלהם לא הכי מסודרת בעולם, אחד הדברים היותר כואבים שיש זה להיקלע לתאקל של טונגאי.

נבחרת טונגה הופיעה בכל גביעי העולם למעט זה של שנת 1991 באנגליה ומעולם לא עברה את שלב הבתים. הפעם טונגה תהיה בבית א' עם סמואה, ארה"ב, דרא"פ ואנגליה. קשה לראות אותה עוברת שלב, אבל את ארה"ב סביר להניח שהם יצליחו להכניע ואסור לפספס את המשחק נגד סמואה.


בנבחרת סמואה, המדורגת במקום ה-11, נמצאות שתיים מהאגדות של עולם הראגבי - המאמן מייקל ג'ונס, שהיה אחד מה"אול בלאקס" הגדולים של כל הזמנים, ובריאן לימה, הידוע בכינויו "הכירופראקט" בזכות התאקלים מפרקי העצמות שלו, שזה יהיה גביע העולם החמישי שלו (שיא עולמי). סמואה השתתפה בכל גביעי העולם עד עתה, ואף הגיעה לשלב רבע הגמר בשנים 1991, 1995 ו 1999. הישג מרשים למדינה עם פחות מ-200,000 תושבים. כמו קבוצות "דרג ב'" אחרות, סמואה מקבלת בשנים האחרונות תמיכה כספית רצינית מהאיגוד העולמי, בעיקר כדי לסדר ולקדם את הספורט בצורה יותר מקצועית.

סמואה היא אחת הקבוצות שיכולות להפתיע בגביע העולם הזה ואולי לגרום לאכזבה באנגליה, אם לשפוט לפי גביע העולם הקודם, שם היא גרמה ליריבה (שבסופו של דבר זכתה בטורניר) בעיות קשות באחד המשחקים היותר מעניינים. אולי הפעם הם יצליחו.

פיג'י ידועה בעולם הראגבי בעיקר בגלל נבחרת השביעיות (ראגבי עם שבעה שחקנים בקבוצה) שלה. המשחק הפיג'יאני הוא אחד המהירים והיפים ביותר לצפיה, עם שחקנים בעלי יכולות אתלטיות מדהימות. גם לפיג'י, המדורגת במקום ה-12 בעולם, יש את אותה בעיה כמו לשכנותיה טונגה וסמואה. רוב השחקנים שלה הם מקצוענים שמפוזרים בליגות הבכירות בעולם וקשה מאד לאסוף אותם להתאמן במקום אחד. זו אחת הסיבות שפיג'י (כמו גם השתיים האחרות) מתקשה נגד הנבחרות הגדולות, במשחקים שבהם נדרש משחק מסודר ומאורגן יותר. למרות זאת, פיג'י שיחקה בכל גביעי העולם למעט שנת 1995 ןהגיעה לרבע הגמר פעמיים, בשנת 1987 ו-1999. אם כל הכוכבים הפיג'יאנים כמו רופני ת'אות'אומבוקה, ניקי ליטל ונורמן ליגאירי יהיו כשירים ומתואמים, הם ללא ספק יכולים להפתיע את ווילס ואפילו את אוסטרליה ולעבור שלב.

מארצות הברית מגיעה הנבחרת המשתפרת במהירות הגדולה ביותר. ה"עייטים" נהנים מהפוטנציאל העצום שיש לארה"ב, ולמרות שעדיין לא הגיעו להישג משמעותי, הם השתתפו בכל גביעי העולם חוץ מב-1995 ואפילו ניצחו שני משחקים.

האמריקאים מדורגים במקום ה-15 בעולם, והיו האחרונים שזכו במדליית זהב אולימפית בשנת 1924 (באותה שנה רומניה זכתה בארד, למי שזוכר מהכתבה הקודמת). ארה"ב נמצאת בבית לא קל, כך שקשה לראות אותה מנצחת השנה, אבל אולי היא תצליח להפתיע את טונגה ולהתקדם עוד קצת בדירוג העולמי.


אצל קנדה, השכנה מצפון, משחקים ראגבי בינלאומי כבר משנת 1930. הקנדים שיחקו ראגבי כבר בשנת 1880, אבל האיגוד הקנדי בזמנו שינה את החוקים ואיפשר בין השאר מסירה קדימה(!?) מה שהפך את הראגבי הקנדי למשחק שונה לגמרי. היום הגברים באדום ושחור משחקים כל שנה בגביע צ'רצ'יל שבו משתתפות גם אנגליה, ארה"ב ועוד שלוש נבחרות מוזמנות שמשתנות משנה לשנה. ה"קאנוקס" שיחקו בכל גביעי העולם ואף העפילו לשלב רבע הגמר בשנת 1991. הקנדים התמודדו יפה מאד (יחסית) נגד ניו זילנד מוקדם יותר השנה, והמשחק שלהם נגד יפן יכול להתפתח לכאן או לכאן, אבל קשה לראות אותם מפתיעים את פיג'י ובטח לא את ווילס ואוסטרליה