בית"ר נגד בית"ר

היסטוריה: חמש אליפויות (1986/87, 1992/93, 1996/97, 1997/98, 2006/07). חמש זכיות בגביע המדינה (1975/76, 1978/79, 1984/85, 1985/86, 1988/89). זכיה אחת בגביע הטוטו (1997/98).

שימו לב: כאלופה גאה ועם הרבה כסף בארנק, בית"ר תתמודד עם קבוצות בעלות תקציב נמוך, שהטקטיקה היחידה שיוכלו לנקוט בה היא בונקר. כדי לשבור מערכים צפופים צריך משחק אגפים משובח, ולפחות על פי המשחקים מול קופנהאגן אפשר להגיד שכריסטיאן אלבארז, שנראה ככל יכול באגף ימין במגרש, הוא המפתח המתאים לפתיחת מנעולים.

באו: טברטקו קאלה (שוער), שגיא שטראוס (שוער), כריסטיאן אלבארז (מגן), אלירן דנין (מגן, חזר מהשאלה), עידן טל (קשר), רומולו (חלוץ).

הלכו: איציק קורנפיין (שוער, מונה למנכ"ל), אבי אבגי (שוער), רוני גפני (מגן), שוונקי (חלוץ), ז'וזה ראמליו (קשר), טוטו (קשר), פבריס פרננדז (קשר), טוטו ליבוניר רושל (חלוץ).

הרכב מסתמן: טברטקו קאלה, כריסטיאן אלברז, שמעון גרשון, אריק בנאדו, יואב זיו, גל אלברמן (אבירם ברוכיאן), מיכאל זנדברג, דרק בואטנג, עידן טל, טוטו תמוז (אנטוני רומולו), ברק יצחקי.

בניגוד לתחילת העונה שעברה, אז בית"ר היתה צריכה להתחבר ולפתח אלמנט הרתעה נגד הליגה, הפעם הקבוצה של גאידמק פותחת את העונה באותה נקודה בה היא סיימה את הקודמת. בצעד חכם, בית"ר שימרה את הסגל הקיים וחיזקה אותו ברוב המקומות הנדרשים, דבר שמקנה לה כבר יתרון ראשוני על יריבותיה. בית"ר מתחילה את העונה כקבוצה טובה ומגובשת והיא אמורה להבשיל במהרה לקבוצה מצוינת, בקנה מידה ישראלי כמובן.

זה שלבית"ר אין את האיכויות כדי להצליח באירופה, ממש לא אומר שזה לא יהיה יעיל בליגה. יש שחקנים שמצליחים רק במסגרת אירופית ולא מתאימים לליגה הישראלית, ישנן קבוצות שלא מצליחות לשלב בין אירופה לליגה, אין ממש השפעה בין מפעל אחד למשנהו. לפעמים מדובר אפילו בניגודים. בכל מקרה, שימור הסגל הקיים מבטיח דבר אחד: הקבוצה היחידה שיכולה לקחת העונה מבית"ר את האליפות היא בית"ר עצמה, במיוחד אחרי שהיא נכשלה באירופה.

שני דברים בלבד יכולים להפיל את בית"ר העונה, שני דברים שהם אחד: פגיעה בחוסן האנושי ובמשמעת הטקטית. מכל הדברים הטובים שקרו בבית"ר בעונה שעברה, החומר האנושי הנדיר שהתגבש שם הוא שהביא את האליפות, הוא שלא נתן לכל הספינים שלא לחלחל לשחקנים. חומר אנושי שהתגלם הלכה למעשה באישיותו היציבה והחכמה של איציק קורנפיין, שהוחלף כאמור בפצצת האגו שנקראת טברטקו קאלה. יחד עם עידן טל לצד בואטנג, האיזון הנפשי של בית"ר יעמוד למבחן לא קטן גם העונה ואולי אפילו קשה יותר, ואיתו כמובן גם המשמעת הטקטית והחיפוי ההדדי.

בפעם הקודמת שליצחק שום היה סגל ברמה הזאת, זה היה במכבי חיפה, איתה לא לקח אליפות בגלל הדברים האלה: סדר במשחקים ובאימונים, טיפול לוקה בעודף אגו, ומכאן גם משחק ההגנה הנרפה של רוב הקבוצה, שקלטה את הלך הרוח וירדה לגליצ'ים בהתאם. אם שום יזניח את הצד הטקטי הגנתי ואת בחירת השחקנים לפי האופי החיובי ולא רק לפי השם, גם עם בית"ר הוא יתקשה לקחת אליפות.

את ההערכה הגדולה לגדולתו אריק בנאדו הרוויח דווקא אחרי שעזב את מכבי חיפה. רק היום מכבי חיפה מבינה כמה וינריות, כמה יציבות, כמה מקצוענות וגישה בריאה למשחק בנאדו הביא לקבוצה בכל האליפויות האחרונות. את התכונות האלה בדיוק הוא העניק לבית"ר השכונתית. ההערכה כלפיו והאתגר שלו בקבוצה חדשה נתנו לבנאדו את הדרייב לשוב ולמצב את עצמו כבלם הכי טוב בארץ ושחקן יותר שמח. בשני המשחקים מול קופנהאגן הוא היה המצטיין, עם תצוגת הגנה כמעט מושלמת.

השקט שהוא משרה על ההגנה, המיקום הנכון, התזמון המדויק והתאום עם גרשון, הם שיעור ראשון לבלמים כדי להבין כיצד אופי ושכל יכולים להתגבר על מוגבלויות אחרות. ממש כמו שיאני ההופעות הקודמים בנבחרת ישראל לפניו, אמיר שלח וניר קלינגר. ביום רביעי הוא יחגוג הופעה 94 מול בלארוס, אבל כמו שהוא נראה מול קופנהאגן, אל תופתעו אם העונה הוא לא ינשק ל-100.

העובדה כי יצחק שום בחר להחליף את רומולו במחצית המשחק מול הפועל תל אביב בגביע הטוטו, לא מלמדת כי החלוץ הברזילאי עומד לזכות במידת הסבלנות ההוגנת כדי להתאקלם בליגה. התקשורת כבר מגחכת עליו, הפרשנים דורשים ממנו להיות רונאלדו ביום, וכמה שמצחיק לומר את זה עוד לפני שהעונה התחילה, רואים כבר כיצד הלחץ שמוקרן על רומולו השפיע במחצית הראשונה מול הפועל תל אביב. כדי להבין את כמות הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו בגלל חוסר היכולת שלנו לקלוט זרים, רומולו יכול ללמוד דרך הסטטיסטיקה של העונה שעברה: כמעט כל החלוצים הזרים שבאו הנה אשתקד, בטח בקבוצות הגדולות, נכשלו. מילא אחד, מילא שניים, אבל המספרים מעידים שהבעיה היא קודם כל בנו. מבחירת הזרים ועד ההטמעות שלהם.

האופצייה היחידה למנוע מרומולו לא לגמור כמו פביאני, פינטו ושוונקי היא דקות משחק ללא הגבלה, סבלנות ותמיכה אין קץ, כמו שרוני לוי נתן לקולאוטי. הלחץ שמוקרן על שום בנושא הזה והצפיפות בסגל, נתנו את אותותיהם כבר במשחק גביע הטוטו מול הפועל תל אביב. את האוהדים, אגב, כל זה לא יעניין ברגע שרומולו יגיע חסר ביטחון מול השער ויחמיץ כמו טירון.

בית"ר הצליחה בעונה שעברה הרבה יותר בחוץ, מסיבה אחת פשוטה: לקבוצה יש קהל ספציפי למשחקי בית (מדושן, נהנתן, קשה לריצוי ונוטה להיאנח ולהלחיץ אחרי כל החמצה), וקהל שונה למשחקי חוץ, אליהם מגיעים הנאמנים ביותר מאזורים אחרים בארץ, מה שמכונה האוהדים האמיתיים. בית"ר הצליחה בעונה שעברה ללא האיום של טדי, אבל העונה זה לא יכול להימשך. השחקנים החדשים כבר חייבים להתאים את עצמם ללחץ באצטדיון הירושלמי והאוהדים צריכים להפסיק להתנהג כמו בימי גד זאבי, אז הם ממש החריבו את הקבוצה. אם בית"ר לא תחזור להיאחז קודם כל בבית שלה, גם האליפות הבאה לא תהיה ממש שמחה.

את הקבוצה של יצחק שום אסור לשפוט במחזורים הראשונים, וכך גם את המעמד שלו. שום קיבל קבוצה מוכנה מיוסי מזרחי, אותה הוא רק אמור לשפר. את טביעת האצבע של שום צריך לבחון רק במחזורי הסיום, אז נראה את הארגון שלו. שום הוא מאמן מצוין למפעלי נוק אאוט, פחות למרתון של הליגה. מה יחשוב על כך ארקדי גאידמק נדע רק בסוף העונה.

"בית"ר חזרה לשחק כדורגל שמח"

רק צריך להחליט: בגן סאקר או בכיכר ציון