בסכנת הכחדה

שני ניצחונות ושישה הפסדים, כולל תבוסות ב-37 נקודות לצרפת ו-32 לגרמניה. לא, זוהי לא נבחרת אסטוניה, אלא נבחרת הנוער של ישראל – מדינת כדורסל מכובדת לאורך השנים – באליפות אירופה האחרונה במדריד. הקדטים, שסיימו מוקדם יותר עם מאזן זהה ובאותו דירוג – 11 – לא עזרו לשפר את התמונה האפורה שציירו הנבחרות הצעירות הקיץ. מזל שיש את המקום השישי של נבחרת העתודה להתנחם בו.

הכדורסל הישראלי התרגל למתג את עצמו בדרג הראשון של אירופה. יתרה מכך, הנבחרות הצעירות שלנו השקיפו על היבשת מלמעלה, ובשלושה מקרים – הקדטים של 97, ונבחרות העתודה של 2000 ו-2004 – נחתו בנתב"ג עטורי תהילה עם מדליה על הצוואר. אלא שבשנתיים האחרונות, במקביל לשקיעה האיטית של הנבחרת הבוגרת, עוברות גם הנבחרות הצעירות תהליך של התרחקות מהצמרת האירופית, לפחות אם נשפוט על פי התוצאות באליפות בקיץ. ואם המציאות הכל כך אפורה, האם גם פס הייצור של הכדורסל הישראלי אינו מבטיח קאמבק?

נבחרות הנוער והקדטים של ישראל סיימו הקיץ את אליפויות אירופה במקום ה-11. לכאורה, מקום לא מרשים אך סביר בחלק התחתון של דרג א'. אבל כפי שאמר גורם בכיר באיגוד הכדורסל, "בגילאים הצעירים אנחנו לא צריכים לשרוד, אנחנו צריכים להוביל". ועם תבוסות ב-30 ו-40 נקודות כפי שקרו לנבחרת הנוער, הובלה היא משהו שאפשר בינתיים רק לדמיין.

"אצלנו הכל נעשה ונמדד במבחן התוצאה, ויתכן שיש אכזבה מסוימת מהקדטים והנוער", פותח יורם חרוש, מאמן העל של הנבחרות הצעירות בשש השנים האחרונות. "אני לא חש בשחיקה בתוצאות. מי שמכיר את הרמה באירופה יודע מול מי אנחנו מתמודדים. סלובניה, שהיא מעצמת כדורסל אדירה, ירדה הקיץ לדרג ב' גם בנוער וגם בקדטים, כך שאנחנו צריכים להעריך נכון את מקומנו. זה ברור שאם היינו זוכים בעוד 4 מקומות זה היה מוסיף לאגו".

מאמן בליגה, שעבד בנבחרות הצעירות, דווקא מזהה בעיה. "תבוסות כמו בקיץ האחרון לא היו אף פעם", הוא אומר. "אין קלעים, אין רכזים מנהיגים, הזניחו את הקטע של יכולות אישיות. גם כשהיו הצלחות באליפויות אירופה זה כי מאמנים עשו עבודה טובה והסתירו את המגבלות עם כל מיני סוגי הגנות, אבל יש גבול למה שמאמנים יכולים לעשות".

רוני בוסאני, עוזרו של צביקה שרף בנבחרת הלאומית, אולי זו שצריכה לדאוג יותר מכולם למצב הנבחרות הצעירות, אימן בעבר שש שנים את נבחרות הקדטים. ההסבר שלו לתוצאות האחרונות פשוט הרבה יותר: "יש פה עניין של שנתונים, וגם הרבה יותר נבחרות משחקות בגלל שברית המועצות ויוגוסלביה התפרקו. אין הידרדרות ברמות של הנבחרות הצעירות כי אני יודע שעובדים", הוא פוסק.

תמיד נתפסו הנבחרות הצעירות כחממות לגידול שחקנים לנבחרת הבוגרת. אלא שבשנים האחרונות, לאור ריבוי המסגרות בגילאי הנוער ואליפויות אירופה שהפכו לאירוע שמתקיים מדי שנה, כמות הזמן שנותר לכדורסלן צעיר לעבוד על אלמנטים במשחק שלו הפכה לכמעט אפסית. את הערך המוסף הזה אמורות לספק הנבחרות הצעירות, שמתאמנות כמעט מדי שבוע במכון וינגייט.

"יש לנו שלוש מטרות: הראשונה היא להכשיר ולהכין שחקנים לבוגרת, השנייה להגיע להישגים הספורטיביים הטובים ביותר והשלישית לשפר שחקנים מהאגודות שלא מקבלים יסודות וטיפול טובים", מסביר חרוש, שלא מסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו מריבוי המפעלים לנוער: "בישראל יש פטנט - רק פה יש ליגה של האיגוד וליגת על לבתי הספר, ושחקנים שמשחקים במקרה הטוב בשלוש מסגרות לא עובדים על היכולות האישיות שלהם. כולנו מקצרים דרכים על חשבון הילד וזה לא נורמלי", הוא אומר, ולא חוסף שבטו גם מהשחקנים והוריהם: "הם מסתנוורים מתהילה רגעית, ראיון בטלוויזיה או חמישיית טורניר מסוים, בלי ראייה לטווח ארוך".

מאמן הליגה לא חוסך ביקורת מהעבודה של הצוות המקצועי של הנבחרות, שחרוש עומד בראשו, וטוען כי היא נעדרת מדיניות ברורה של בחירת שחקנים: "רוב מאמני הנבחרות בשנים האחרונות לא הצליחו לא בקבוצות נוער, לא בגידול שחקנים ולא בנבחרת. כל השנים התפארו בהצלחות של הנבחרות, ואם מיקום באליפויות אירופה הוא המדד להצלחה אז המיקום הריאלי צריך להיות 4-7, אבל בשנים האחרונות גם זה לא קורה".

"יש נבחרות שנסעו לאליפויות עם שחקנים שאם היו חושבים לעתיד לא היו לוקחים אותם, או שחקני שמשחקים לא בתפקידים שלהם הם מיועדים כי זה יותר נוח לנבחרת בטווח הקצר, כמו אלישי כדיר שלהתפתחות שלו הוא צריך להיות 3, אבל שיחק 4 ו-5. לוקחים את מי שטוב היום, שיכול להיות שעוד שנה-שנתיים כבר לא ישחק כדורסל. הרבה שחקנים לא התקדמו בגלל זה".

מאמן אחר, שגם הוא אימן בעבר בנבחרות הצעירות, מזהה את הבעיה בשלב מוקדם הרבה יותר. האחריות, לדידו, נעוצה בחתירה לניצחון בגיל צעיר ובכל מצב, שלא פוסחת גם על הנבחרות. "הבעיה אינה במקום שמגיעות אליו הנבחרות הצעירות או במאמנים, אלא מערכתית שורשית, בביטוי המעוות אצלנו למושג הישגיות שמביא לדרישה מכל מאמן קט-סל לנצח משחקים", הוא אומר. "בליגות הצעירות ובמיוחד בנבחרות מבליטים שחקנים שבשלים באופן יחסי לאותו רגע, אבל שחקנים עם הפוטנציאל, שלא בשלים, לא מקבלים דקות ולא מגיעים לנבחרות כי המאמנים נדרשים לנצח".

כמו בסיפור דוד וגליית, גם הכדורסל הישראלי בלט לאורך השנים בזכות הגארדים הזריזים והמוכשרים שייצר. אלא שאלה נעלמו בשנים האחרונות, והמאמן שביקר קודם את מושג ההישגיות המעוות, לדבריו, מסביר מדוע.

"לפני 8-9 שנים החליטו באיגוד לשנות כיוון בתפיסה של הנבחרות", הוא מספר. "הסיקו שלכדורסלן הישראלי יש בעיות של אתלטיות ופיסיות מול מקבילו האירופי, והטמיעו הרגלים אתלטיים ודגש על כושר גופני ופיסיות. נוצר מצב בו לא הצלחנו להשתוות לאירופאים בפיסיות, ובמקביל איבדנו חלק מהתכונות שייחדו את השחקנים שלנו - מיומנויות אישיות, טכניקה ובמיוחד קליעה. בשנים האחרונות יש לנו נבחרות אגרסיביות ופיסיות, שמגיעות מוכנות מבחינת סקאוטינג, אבל השחקנים סובלים מליקויים בולטים בטכניקה אישית גם בטורנירים הללו ובעיקר בהמשך הקריירה".

"אין פה החלטה אסטרטגית, אלא עניין של התפתחות הכדורסל בכיוון אחר", אומר בוסאני, שמסכים עם הקו הכללי. "הכדורסל שלנו עוקב אחרי הכדורסל בעולם, והקבוצות והנבחרות שלנו צריכות להתאים את עצמן. הכדורסל היה פעם מאוד איטי, הפך ליותר מהיר והיום הוא אתלטי ואגרסיבי, אבל אני לא יכול להגיד ששמים דגש על אגרסיביות על חשבון טכניקה - אין דבר כזה. השחקן הישראלי מרגיש את האגרסיביות ומתאים את עצמו, אחרת הוא יהיה נחות מאחרים".

עניין הפיסיות הפך בעשור הקודם לסוגייה מרכזית בדיוני הוועדות המקצועיות של האיגוד, אבל גם חרוש יודע שהבעיה היום חמורה הרבה יותר. "בזמנו היו פערים אתלטיים גדולים ושמנו עליהם דגש, אבל ברור שיש לנו בעיה קשה בקליעה ובעמדת הרכזים, שבעבר הכדורסל הישראלי התברך בהם", אומר מאמן העל של הנבחרות הצעירות, שלא שוכח לעקוץ: "במקום לעצב את הקליעה שלהם ולעבוד על ליטושים אחרונים, השחקנים עסוקים בריצות בין ליגות".

אז מה חשוב יותר? הגעה לפיינל פור באליפות אירופה לקדטים, או עבודה מיקרוסקופית על הפקת הכוכב הגדול הבא? למאמן שעבד בנבחרות הצעירות, התשובה ברורה: "רוב הכישרונות פורצים בסוף ולא משנה איך יעבדו איתם, אבל בתוך התהליך הזה מקבלים שחקנים יותר אפורים, שעונים על הדרישות הפיסיות של המערכת. מה זה משנה אם מסיימים אליפות במקום ה-13 או ה-5? האליפויות לצעירים מהוות הזדמנות להתחרות מול הטובים ביבשת ולצבור ניסיון בינלאומי, אבל השאלה מה מאבדים בדרך. אולי כדאי לוותר על 3 שחקנים בסגל שיכולים לתת תוצרת אבל לא יגיעו רחוק, לטובת כאלה שיכולים להיות שחקנים בשלב מאוחר יותר. הבעיה באסכולה הנוכחית אינה בקונספט, אבל אולי המינונים הם כאלה שהותירו אותנו קרחים מכאן ומכאן".

בימים הקרובים תתכנס הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל כדי לדון בקיץ האחרון שעבר על הנבחרות הצעירות, אבל גם ללא ההחלטות מרחיקות הלכת, שלא יתקבלו שם, הכדורסל הישראלי ימשיך לחיות על זיכרון הימים בהם היה לו מגוון רחב של שחקנים מובילים. אז האם באמת הולך ופוחת הדור?

"פעם היו סופרסטארים ברמה אירופית גבוהה כמו מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י או עודד קטש, ושחקני ליגה שיכולת לרשום להם 25 נקודות עוד לפני שהמשחק התחיל", נזכר בוסאני. "היום אין שחקנים ברמה הזו, אבל פה ושם יש שחקנים טובים, והשאלה היא רק אם ירדנו בכמות. הנבחרת הבוגרת מתבססת על צעירים וטובים שעוד כמה שנים יתנו תפוקה, ויש שחקנים שיכולים להשתלב בה כמו עומרי כספי, יוגב אוחיון או שון דניאל. דניאל היה לפני שנתיים מלך הסלים באליפות אירופה לקאדטים - כמה מלכי סלים יש היום או היו בעבר?". אלא שההופעה של דניאל ג'וניור באליפות האחרונה לא בדיוק היתה משהו לכתוב עליו הביתה.

חרוש, שמסביר את הצלחת נבחרת העתודה בכך שהפער בין השנתון הראשון לשני בנבחרת עד גיל 20 קטן יותר מאשר בנבחרות הצעירות יותר, ומאפשר לשנתון הצעיר יותר לבטא את תרומתו, מבטיח: "בקדטים נעשתה עבודה אדירה ויש שם לפחות 4-5 שיגיעו לנבחרת, וגם בנוער יש שני שחקני מפתח שעוד ייתנו הרבה יותר. יש שנתונים ששחקנים מגיעים לבשלות בגיל מאוחר יותר, כמו ליאור אליהו, ואני מקווה שנוכל להגדיל את העומק בכל שנתון, כמו אלו של 2000 ו-2004 שמהווים את עמוד התווך".

אלא שמאמן הליגה, שביקר את העבודה בנבחרות, לא מצליח להשתכנע: "בכל מחזור גדל מין גידול פרא כמו עודד קטש או ליאור אליהו, שאף אחד לא יכול להתהדר בגידול שלהם. הדבר היחידי שאולי מאמנים יכולים להגיד זה שהם נתנו להם צ'אנס. אז עכשיו בנבחרת יש את אליהו עם 2-3 שחקנים סבירים, ושחקנים כאלה ימשכו את הנבחרת איכשהו, אבל מצבנו כרגע זה מדי פעם להגיע לאליפות אירופה עם קצת מזל, ומדי פעם לא".