אחות ראשית

לפני 12 שנים, לירון ואחיה שלומי שיחקו כדורגל בגינה ליד הבית. שני ילדים עם כשרון ענק, בגדי ספורט, כדור ותשוקה גדולה למשחק. כמה דברים השתנו מאז, ואפשר לסכם אותם במשפט אחד: שני הילדים גדלו. את הגינה הקטנה החליף מגרש באורך מלא של 100 מטרים, ואת הטרנינג המפוספס של אדידס החליפו המדים של נבחרת ישראל. רק הכדור העשוי משושים ומחומשים נשאר כמות שהוא.

לירון, הבת למשפחת ארבייטמן, ספגה גם היא מהבית את האהבה לכדורגל, את הכשרון הגדול ואת הרצון לנצח. היום היא משחקת בתפקיד מגנה שמאלית ברמת השרון ובנבחרת ישראל, ומושאלת למכבי חולון במסגרת משחקי אליפות אירופה לקבוצות בכדורגל נשים.

כשנפגשתי עם לירון אחרי האימון לקראת המשחק הראשון נגד א.א.ק קוקינוצ'וביון, אלופת קפריסין, חיכתה לי בחורה רזה ועדינה מאוד, לבושה במדי ספורט כחולים-לבנים, נעלי כדורגל מפוקקות עם סיבי דשא ובוץ עליהן, ובעלת חיוך מקסים ומבויש, שעטף את פניה האדומות מהאימון הקשה. המראה העדין היווה ניגוד מוחלט לבעיטות העוצמתיות שלה מרחוק בזמן האימון.

בתחילה נדמה היה כי מדובר בעוד מקרה של מישהי שהיא אחותו של, בחורה שגדלה בצילו של אחיה הכוכב. אבל לא כך הדבר. שלומי אכן כוכב, אבל לא לשם כך התכנסנו. לירון ארבייטמן היא בחורה כריזמתית מאוד, שהספיקה לקטוף בכוחות רגליה את תואר הקפטנית של קבוצתה, היא בת 25 ומשחקת כדורגל מגיל 13. מי שגילה אותה לפני 12 שנים הוא אלון שרייר, מאמן נבחרת הנשים של ישראל. ארבייטמן רשמה את ההישג הגדול הראשון שלה בכדורגל כאשר צורפה לנבחרת הנערות בגיל 14 וחצי, בצבא היא כבר היתה ספורטאית מצטיינת.

כאשר כדורגל הנשים זוכה לסיקור תקשורתי דל כל כך, התמיכה היחידה שלה מגיעה מהמשפחה ומהחברים. כך הרגישה ארבייטמן אחרי הצבא. חוסר החשיפה והפרגון גרם לה לעשות הפסקה לתקופה מסוימת, ולנסוע לכמה חודשים לניו זילנד כדי לנקות את הראש.

אבל האהבה לכדור לעולם לא נגמרת. זוהי ההתמכרות הטובה ביותר שאפשר לקבל בעולם הזה, ומי שמנסה להפסיק לשחק, רק מדכאת את רגשותיה ומאווייה הגדולים ביותר. הכיסופים לכדור, וקצת מזל בדרך, משכו את ארבייטמן בחזרה לייעוד בחייה. במסגרת לימודיה לתואר ראשון בחינוך גופני במכון וינגייט, פגשה ארבייטמן את אושרת עיני, שחקנית נוספת בנבחרת ישראל, שהיתה חלק מחזרתה של לירון לכדורגל.

"יש אנשים שאפילו לא יודעים שיש כדורגל נשים בארץ", אומרת ארבייטמן. "מצד שני יש המון שמפרגנים, מתעניינים ורוצים להגיע לראות משחקים. העובדה שאני משחקת כדורגל לא סותרת את היותי מאוד נשית. על המגרש אני בכלל לא חושבת על זה. אני פשוט עושה את מה שאני אוהבת, וזה לשחק כדורגל. מבחינתי, זה כמו שבנים רוקדים".

ההורים מפרגנים?

"כשמדברים איתו על שלומי, אבי תמיד דואג להזכיר גם אותי בשיחה ולפרגן לי, אבל עם אמא שלי המצב קצת שונה. אמא שלי התנגדה מאז ומעולם שאשחק כדורגל. היא לא יכולה לראות את הסימנים הכחולים שאני חוזרת איתם הביתה, במיוחד בקיץ כשרואים הכל. היא אומרת לי שכדורגל נשים לא זוכה לחשיפה שהוא ראוי לה, אבל אני לא משחקת בשביל החשיפה - הכדורגל הוא דרך חיים בשבילי. היתה תקופה של ארבע שנים בהן הפסקתי לשחק, בצבא הייתי מדריכת ספורט לקצינים מפו"ם, אבל, בעצם, אחרי הצבא עזבתי את הכדורגל עד גיל 24".

"בגיל 24 חזרתי לתקופה קצרה, אך לא לשחק. הייתי שדרית קווים בצ'רלטון. בשידור הראשון שלי ירד גשם זלעפות באצטדיון דוחא, והיה משחק של מכבי נתניה נגד בני סכנין. רצה הגורל, והשידור הראשון שלי היה עם מוטי חביב, שלימים התגלה לי כאוהד קבוצת הכדורגל הנשים של מכבי חולון".

האח שלומי עוזר?

"שלומי תמיד עוזר ומפרגן. כשהיינו ילדים שיחקנו המון ביחד בשכונה. עד היום הוא מגיע למשחקים כשהוא יכול, ונותן לי המון טיפים. הוא אומר לי שאם אבוא למשחק במטרה להנות מהכדורגל, לעשות את מה שאני הכי טובה בו, רק אז אצליח להיות רגועה ולהפיק את התועלת המירבית במשחקים חשובים ומרגשים".

האהבה לכדורגל מתנגשת עם התחום הרומנטי?

"היה לי חבר ארבע שנים וקיבלתי ממנו פירגון אדיר. הוא היה מגיע עם רמקולים לכל המשחקים שלי, ובעצם הכרנו במגרש כדורגל. שיחקנו בקבוצות יריבות והעברתי אותו בין הרגליים, ומאותו רגע שנינו ידענו שזה זיווג מושלם. אבל זה היה מזמן, בסביבות גיל 17. גם היום אצא עם בחור שיאהב אותי כשחקנית כדורגל, למרות שאני לא צועקת בקול רם בפגישה הראשונה שאני משחקת כדורגל, אבל די מהר הבחור מגלה על האהבה שלי, ואם הוא לא יקבל את זה, הוא לא יהיה איתי. קודם כל הכדורגל".