הצעד הראשון בסנאפ: הגנת הריצה

כמו בכל תחום של החיים, גם בפוטבול תפקידה של ההגנה פסיבי ביחס להתקפה. פעמים רבות מנסות ההגנות באמצעות תנועה של שחקנים ממש לקראת תחילת המהלך לבלבל את ההתקפה ולהוביל אותה למלכודת. אף על פי כן, בסופו של דבר ההגנה רק מגיבה למהלך אותו יוזמת ההתקפה, בזמן שמה שקודם לתגובה הזו הוא התכנון האסטרטגי והטקטי של צוות המאמנים.

לפני תחילת המהלך, בדיוק כמו במקרה של ההתקפה, שחקני ההגנה מקבלים הוראה מצוות המאמנים (לרוב ממתאם ההגנה) בנוגע להיערכות שלהם על המגרש. הוראות אלה עוברות בד"כ דרך הליינבקר האמצעי, שנחשב ל-"קוורטרבק" של ההגנה במובן הזה. ברור שההגנה איננה מחויבת לבצע את ההוראה בדיוק כפי שהיא, אלא עשויה בחלק מהמקרים להיערך בצורה אחרת, בהתאם לשינויים שעושה ההתקפה לפני המהלך.

לכל קבוצה יש מערך הגנתי בסיסי, אשר מוגדר ביחס לעמדות של השחקנים הנמצאים על המגרש ברוב שלבי המשחק. בליגת ה-NFL כיום קיימים, עקרונית, שניים כאלה: "הגנת 4-3" ו-"הגנת 3-4". הגנת 4-3 משחקת עם ארבעה שחקנים לפנים - שני תאקלים (DT) ושני קיצוניים הגנתיים (DE) ושלושה ליינבקרים – הליינבקר האמצעי (MLB או MIKE) ליינבקר הצד החזק (SLB או SAM) וליינבקר הצד החלש (WLB או WILL).

לעומתה, הגנת 3-4 משחקת עם שלושה ליינמנים בלבד - תאקל אחד (NT) ושני DE, כלומר עם תאקל אחד פחות. יחד עם זאת במערך 3-4 יש ארבעה ליינבקרים – שני ליינבקרים פנימיים (ILB) ושני ליינבקרים חיצוניים (OLB).

כיום הסוג הנפוץ יותר הוא 4-3, מכיוון שיותר קל למצוא סגל שחקנים שיענה לדרישות המערך. במקרה של 3-4 הקושי העיקרי הוא במציאת התאקל (שמכונה "נואוז תאקל" – Nose Tackle) שיהיה מסוגל במשך כמעט כל המשחק להתמודד עם שניים ולפעמים שלושה שחקני קו ההתקפה של היריבה. בנוסף, ארבעת הליינבקרים, ובמיוחד החיצוניים שבהם, חייבים לשלב בתוכם פיזיות ומהירות, מה שמביא לכך שבחלק גדול מהמקרים לוקחים DE נמוך אך אתלטי ששיחק בשיטת 4-3, ועושים לו הסבה לליינבקר במערך 3-4 ( ע"ע ניו אינגלד פטריוטס).

אבל אם כבר קבוצה כן מצליחה להרכיב את הסגל הנכון במערך של ארבעת הליינבקרים - זה בדרך כלל משתלם. רוב הקבוצות שמשחקות במערך זה, כגון הסטילרס, הצ'ארג'רס והפטריוטס - דווקא די מצליחות בתקופה האחרונה. גם בשנים עברו, ביל פארסלס, למשל, בעזרת השיטה הזאת בכלל, ובעזרתו של הליינבקר-חוץ לורנס טיילור בפרט – זכה בשני סופרבולים עם הניו יורק ג'איינטס.

האם זה אומר ששיטת 3-4 היא משתלמת יותר? לא בהכרח. לאורך ההיסטוריה היו מספיק הגנות גדולות ששיחקו עם ארבעה שחקנים לפנים. הדוגמא הטובה היא "מסך הפלדה" של הסטילרס משנות השבעים שכלל את דווייט ווייט, ארני הולמס, ג'ו גרין ואל. סי. גרינווד. גם "46" של הברס באמצע שנות השמונים שיחקה עם ארבעה ליינמנים בדמות המפטון, מקמייקל, פרי ודנט (אם כי במקרה הזה רוב הקרדיט הולך לליינבקרים מייק סינגלטרי, אוטיס ווילסון ווילבר מרשאל). ברצוני להזכיר גם את קו ההגנה של פילדלפיה איגלס מסוף שנות השמונים - תחילת שנות התשעים, שנחשב גם הוא לאחד הגדולים בהיסטוריה: רג'י וייט וג'רום בראון המנוחים, מייק פיטס וקלייד סימונס.

מהם היתרונות של כל מערך על פני השני? ייאמר מראש, אין שום יתרון שנותן לאחד משני המערכים עדיפות גדולה מול השני – ההבדלים שביניהם יוצרים יתרונות קלים בלבד בחלק מתחומי המשחק. נהוג לציין, כי לשיטת 4-3 יש עדיפות בפס-ראש, עקב נוכחות קבועה של ארבעה שחקנים על קו ההתנגשות. או במילים אחרות, צריך להיות קל יותר למסור מול הגנת 3-4. זה לא תמיד נכון – חכו ותראו את הפס-ראש שתיווצר השביעייה הקדמית של הפטריוטס בעונה הבאה. יתרה מזאת, כשמדובר במסירות הקצרות, האקסטרה ליינבקר הופך את האמצע לצפוף יותר, מה שבד"כ מקשה על הקוורטרבק להשלים מסירה קצרה. אפשר להסכים כי מסירות ארוכות עובדות טוב יותר נגד הגנת 3-4, אך גם כאן לא ניתן להצביע על הבדלים מרחיקי לכת.

רבים טוענים כי המערך של ארבעה ליינבקרים יעיל יותר נגד משחק הריצה. גם זה לא בהכרח נכון. אכן, חוץ מהניינרס והבראונס – כל הגנות ה-3-4 היו אשתקד בעשירייה הפותחת נגד הריצה. הדבר מתאפשר בעיקר בזכות הנוכחות בצדדים של ליינבקרים חיצוניים מהירים, שנועדו, בין היתר, להתמודד עם הרצים שמרבים לצאת למגרש הפתוח. זה עוזר לצמצם מהלכים גדולים של התקפת היריבה, אך אין זה אומר שלא ניתן "לטחון" את המערך 3-4 באופן עקבי דרך המרכז, שם מורגשת היעדרותו של תאקל נוסף.

ניתן לסכם ולומר, שהשגת יתרון בתחום אחד תמיד כרוכה בוויתור בתחום אחר, כך שקשה לומר איזה מהמערכים הוא יעיל יותר. בסופו של דבר יעילות ההגנה נובעת מאיכות השחקנים ויכולתו של צוות האימון להתאים אותם למערך ההגנתי.

בשלבים מסוימים של המשחק עולים הרכבים שונים מהחבילות הבסיסיות שנידונו לעיל. החבילות המוכרות יותר הן "ניקל" (Nickel) ו-"דיים" (Dime), שכרוכות בהוספה של שחקני קו אחורי למערך על חשבון הליינבקרים. בחבילה הבסיסית עולים, כידוע ארבעה שחקני קו אחורי, בזמן שב-"ניקל" עולה שחקן קו אחורי נוסף (חמישה בסך הכול) על חשבון הליינבקר, וב-"דיים" עולים שני שחקני קו אחורי (שישה בסך הכול) על חשבון שני ליינבקרים או על חשבון ליינבקר ואחד התאקלים. בשני המקרים מדובר על מצבי מסירה מובהקים. "הניקל" עולה, בדרך כלל, בדאון שלישי ל-5-10 יארד בקירוב, בזמן ש-"הדיים" עולה בדאון שלישי ל-10 יארד ויותר, אם כי המרחק משתנה לפי שיכול המאמן.

ברור כי החבילות המדוברות פגיעות מאוד בפני מהלכי ריצה, אך ההגנה מקווה שהיות ומדובר במרחק רציני, החא ידיין תצליח לתקל את הרץ לפני שישיג דאון ראשון. זה לא תמיד מצליח, תשאלו את אוהדי הניו יורק ג'איינטס. בעונה שעברה במהלך המשחק נגד שיקגו ברס, לקראת סיום המחצית הראשונה שהתנהלה עד אז בשליטה המוחלטת של הג'איינטס, הברס עמדו במצב של דאון שלישי ל-22 יארד. במפתיע הם הלכו על מהלך ריצה עם תומאס ג'ונס, שדרס את "הדיים" של הג'איינטס עם 26 יארד ודאון ראשון. הדרייב הסתיים בטאצ'דאון, הגנת הג'איינטס נשברה מנטאלית, מה שהפך לחלוטין את המשחק שנגמר בניצחון מוחץ של הברס.

קיימות גם חבילות נגד מצבי ריצה, כדוגמת 4-4, עם ליינבקר נוסף על חשבונו של שחקן קו אחורי. יתרה מזאת, בחלק מהקבוצות מסתמנת מגמה לעלות את חבילת 4-4 בתור חבילה בסיסית נגד קבוצות ריצה מובהקות כמו הסטילרס, הפאלקונס, הג'אגוארס או הצ'ארג'רס. לכו תדעו, אולי עוד יחזרו הזמנים בהם שיחקו עם חמישה שחקנים בקו ההגנה.

הרווחים (Gaps) בין שחקני קו ההתקפה מהווים מסלולי ריצה פוטנציאליים עבור הרץ האחורי, לכן תפקידה של ההגנה במהלכי ריצה הינו לחסום את הרווחים הללו. הרווחים מוגדרים על ידי אותיות בצורה הבאה: הרווח בין סנטר לגארד – "A"; בין הגארד לתאקל – "B"; בין התאקל לטייט אנד – "C", בין הטייט אנד לקו החוץ – "D" או "Slot".

ישנן שתי שיטות של כיסוי הרווחים: "הגנת רווח אחד" (One Gap Defense) ו-"הגנת שני רווחים" (Two Gap Defense). כל קבוצה בוחרת שיטה עליה היא מתבססת, אך במהלך משחקיה היא משלבת בין שתיהן בהתאם לרוטציה של שחקניה, ובהתאם לסיטואציה בשטח. ב-"הגנת רווח אחד" כל שחקן מבין שבעת הקדמיים אחראי לכסות רווח אחד, כפי שניתן לראות באיור מס' 1.

כפי שניתן להבין, עם תחילתו של מהלך הריצה – כל שחקן של השביעייה הקדמית מסתער אל תוך הרווח שמוגדר לו מראש במטרה לא לאפשר לרץ לחדור דרכו. ב-"הגנת רווח אחד" שחקני הקו הקדמי לא חייבים להיות גדולים ומסיביים במיוחד. הדגש הוא על מהירות וכוח מתפרץ: ככל ששחקן הקו הוא מהיר וחזק יותר – כך יהיה קשה יותר לשחקני קו ההתקפה לעצור אותו, מה שיחייב אותם לעשות עליו דאבל-טים. חשוב לומר, כי מצופה מהתאקל, גם במקרה של שמירה כפולה (שלא לדבר על מצב של אחד-על-אחד), לשמור על היציבות ולא להידחף אחורה בכדי שלא יפתח דרכם נתיב ריצה. ככל שיהיו יותר שמירות כפולות, ככה זה יקל על הליינבקרים: הם לא יצטרכו להתמודד פנים מול פנים עם שחקני קו ההתקפה הגדולים והחזקים, אלא יוכלו לסגור את הרווחים שלהם בקלות. בסופו של דבר המטרה היא שלרץ האחורי לא יהיו אפשרויות מעבר – כל הרווחים יהיו תפוסים, והוא יופל בניסיון לעבור דרך אחד מהם.

כמובן שלא הכל כזה פשוט - האחריות על הרווחים היא משתנה כל הזמן בהתאם למהלך ההתקפה. אם, למשל, במקרה אחד WLB אחראי על רווח "B", במהלך שלאחר מכן הוא יכול להיות אחראי על "A". אוי להגנה אם אחד השחקנים יתבלבל ויילך לסתום את הרווח הלא נכון - הרץ פשוט יעבור ללא הפרעה. לכן, "הגנת רווח אחד" מצריכה משמעת ויכולת זיהוי ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות – טעות אחת עלולה לעלות ביוקר, כיוון שמאחור לא נשאר אף אחד חוץ משחקני קו האחורי.

לפני כמה שבועות יצא לנו לדון בהגנת "טמפה 2" של הבאקנירס מסוף שנות התשעים – תחילת שנות האלפיים. היום ניתן להוסיף, כי אותו הרכב העלה את שיטת "הגנת רווח אחד" לדרגת אומנות – רייס, סאפ, מקפארלנד, ספירס, ברוקס, קוורלס וסינגלטון ישמו אותה פשוט בצורה מושלמת.

רוב הקבוצות שמשחקות בשיטת 4-3 מתבססות על "הגנת רווח אחד", אם כי יש יוצאות דופן, שמשלבות שחקנים שמגנים על שני רווחים. הגנת הריצה העצומה של הבולטימור רייבנס מעונת 2000 הייתה בנויה על שני תאקלים הגנתיים - סם אדמס וטוני סיראגוסה, כשכל אחד מהם היה מופקד על שני רווחים. כיום הדוגמא הטובה ליישום של שיטה זו היא ג'קסונוויל ג'אגוארס, עם צמד התאקלים ג'ון הנדרסון ומרקוס סטראוד.

כדי שיהיו מסוגלים לכסות שני רווחים, תאקלים צריכים להיות גדולים ומסיביים יותר. כפי שניתן לראות באיור מס' 2, במקרה שבו שחקן אחראי על שני רווחים, הוא ניצב ישירות מול שחקן קו התקפה, כשתפקידו לתקוף אותו עם תחילת המהלך ולהזיזו אחורה. על ידי כך הוא שולט, בעצם, על שני הרווחים שמצידיו של שחקן קו ההתקפה, אותו הוא מתקיף. קו ההתקפה איננו יכול להרשות שהדבר יקרה, לכן גם במקרה הזה הוא ישתמש בשמירות כפולות. אם שני התאקלים ההגנתיים מצליחים במקרה כזה לרתק אליהם ארבעה חוסמים ולהמשיך לעמוד יציב - ה-DE יישארו חופשיים יחסית, בזמן שגם הליינבקרים יהיו מוגנים ופנויים להגיב בהתאם למהלך, כלומר, לבצע תאקל על הרץ. במילים אחרות, במקרה הנוכחי תפקידו של הקו הקדמי, ובמיוחד של התאקלים, הוא לא בהכרח לתקל, אלא לרתק אליהם את שחקני קו ההתקפה ולא לאפשר להם להגיע לליינבקרים, על מנת שהנ"ל יהיו זמינים לבצע מהלך על הכדור.

במערך 3-4 אין הרבה ברירות – עקב חסרונו של השחקן בקו הקדמי, חייבים, לרוב, להשתמש בהגנת שני הרווחים. לפחות שניים משחקני הקו, ולפעמים כל השלושה אחראיים כל אחד על שני רווחים, כשאחד הליינבקרים החיצוניים מעורב גם הוא בהגנה על רווח (ראו איור מס' 3).

נואוז תאקל (NT) הוא השחקן המרכזי פה. הוא חייב להיות ענק מימדים (כ-150 קילו בדרך כלל), בכדי שיהיה מסוגל לרתק אליו לפחות שניים, אם לא שלושה שחקנים של קו ההתקפה, ועדיין "להיאחז בקרקע". ה-NT ניצב מול הסנטר ואחראי על שני רווחי ה-"A". תפקידם של הקיצוניים ההגנתיים בשיטת שני הרווחים במערך 3-4 זהה לזה של הנואוז תאקל – הם ניצבים מול התקלים ההתקפיים ומשתדלים לגרום לגארדים ולטייט אנד לבוא לשמירה כפולה. אפשר אף לומר כי מדובר כאן על שלושה תאקלים הגנתיים בקו ההגנה.

הקו הקדמי שמצליח לנטרל בצורה כזאת את קו ההתקפה, מפנה את הליינבקרים שלו לעשות את שאר העבודה – לזהות את המהלך ולעצור את השחקן עם הכדור. במילים אחרות, בגלל שיטת שני הרווחים, יוצא לעתים יחסית נדירות לראות שחקן קו במערך 3-4 מבצע תאקל – תפקידם האולטימטיבי הוא לנטרל את החוסמים. לעומתם, הליינבקרים במערך הזה הם מאוד פרודוקטיביים, ובדרך כלל רושמים לזכותם תקלים רבים. למשל, קייסי המפטון, ה-NT של פיטסבורג סטילרס, ביצע אשתקד 40 תאקלים בלבד, אך אין זה אומר שהוא לא היה יעיל. כל העונה הוא נלחם לוחמה קשה מול קווי ההתקפה, והרבה בזכות הלחימה הזו שלו. ליינבקר כדוגמת ג'יימס פריור הצליח לצבור 126 תאקלים שלמים.

עד כאן הגנת הריצה. בפרק הבא, כפי שבוודאי ניחשתם - הגנת המסירה.