בשביל כבוד צריך לעבוד, והם עובדים

אחרי שציינו את חגיגות טרום השנה לאולימפיאדת בייג'ינג, אנחנו מגיעים לחלק ג' בסיקור הספורטאים שייצגו אותנו (או לא) במשחקים האולימפיים באוגוסט 2008.

דיברנו על המועמדים החזקים למדליה, דיברנו גם על אלה שבהחלט יכולים להפתיע ביום נתון, עכשיו הגיע הזמן לפרגן גם לאלה שקרוב לוודאי לא יעמדו על הפודיום, אבל יכולים לייצג אותנו ובעיקר את עצמם בכבוד גדול מאוד, ולהטביע את חותמם בעולם הספורט הישראלי האכזרי, שיודע רק כדורגל מהו. המשותף לספורטאים שנציג כאן הוא עבודה קשה, אופי נדיר והכי חשוב - משמעת עצמית כל כך חזקה, שהיא הגורם המרכזי להצלחות שלהם עד היום.

נכון לכתיבת שורות אלה, איתי מגידי עדיין לא הבטיח את מקומו במשחקים האולימפיים. כדי לעשות את זה הוא יצטרך להעפיל לגמר באליפות העולם באתלטיקה באוסאקה, או לחלופין לקבוע שם תוצאת קריטריון A, שטובה רק בכמה עשיריות משיאו הישראלי המצוין בריצת ה-3,000 מכשולים.

איתי מגידי הוא למעשה האתלט שהחייה את הריצות הארוכות בארץ. את הכוכבים שהיו לנו בתחום הזה אפשר לספור על כף יד אחת, וחשוב לציין כי אנחנו מדברים כאן רק על ריצות מסלול ולא על מרתון. יובל וישניצר היה שם הרחק בשנות השבעים, אריה גמליאל בשנות השמונים, דב קרמר בשנות התשעים ועכשיו זה אותו אתלט מוכשר מיבנה, שכמו שזה נראה - יכול להפוך לגדול מכולם.

השילוב של תוכניות האימון שלו במכללת קלמזון עם אלו של מאמנו בארץ, איליה בר זאב, הובילו את מגידי לשיא ישראלי היסטורי בריצת ה-3,000 מכשולים, שהייתה אחת הזניחות בארץ בעשרים השנים האחרונות. האומץ, האמונה ובעיקר ההתמדה הפכו אותו לאחד הרצים המוכשרים בליגת המכללות בארה"ב ולאתלט הישראלי הראשון שעולה לגמר אירופי במקצוע מסלול. זה קרה באליפות אירופה בגטבורג 2006, כשבסופו של דבר מגידי סיים במקום ה-12 והאחרון בגמר, אחרי הופעה הרואית במוקדמות.

בחודשים האחרונים הוא סבל מפציעה, נתן רק 50 אחוזים מעצמו בתחרויות שבהן השתתף והתרחק מאוד משיאיו הישראלים ב-3,000 מכשולים וב-1,500 מטר. לפני כמה שבועות הוא חזר לעצמו בתחרות בבלגיה, ומיד לאחריה הבטיח כי יגיע לאליפות ביפן כדי לעשות את המקסימום ולהגיע לאולימפיאדה.

גם אם יגיע לבייג'ינג, קשה להאמין שמגידי יוכל להגיע עד לגמר ריצת ה-3,000 מכשולים, שידועה כספורט הלאומי הקנייתי ובכלל כפופולארית מאוד ביבשת השחורה. למרות זאת, ביום נתון ובריצה טקטית של מתחריו, מגידי יוכל לעשות את הבלתי ייאמן.

זכרו את השם, איתי מגידי. אם הוא אכן יגיע לבייג'ין ויגיע עד לגמר ריצת ה-3,000 מכשולים, ראו זאת כהישג שווה ערך כמעט לכל מדליה אולימפית שהמשלחת שלנו תשיג.

היא מעולם לא זכתה במדליה באליפות אירופה או באליפות העולם. למעשה, רובנו בכלל לא שמענו עליה לפני שהפכה לשייטת הראשונה שהבטיחה את מקומה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג. נופר אדלמן היא החלוצה הישראלית בדגם ה"לייזר רדיאל". מדובר במפרשית יחיד ובדגם חדש שיחליף במשחקים הנוכחיים את דגם ה"יורו".

נכון שאין יותר מדי אנשים שמייעדים לה מדליה אולימפית, או אפילו מקום מכובד בעשירייה הראשונה, אבל נופר אדלמן היא שייטת בדם ומה שבטוח, היא תירק דם לאורך כל התחרות בבייג'ינג. היא נולדה בים, היא גדלה בים, וזה כמעט כל מה שהיא מכירה. אז עם רקורד כזה ופוטנציאל לעשירייה ראשונה בתחרות גדולה (כבר עשתה את זה באליפות העולם האחרונה) היא לא תוכל להביא מדליה? כבר היו דברים מעולם, ואפילו מפתיעים בהרבה. תזכרו את השם, נופר אדלמן - אולי מדובר באחד ההימורים הפרועים ביותר למדליה, אבל לפעמים פוגעים, לא?

עד לקיץ האחרון, כשאמרתם קליעה - אמרתם גיא סטריק. הפעם הקלע הוותיק, שהשתתף בשלוש אולימפיאדות, יגיע לבייג'ינג רק כמאמן. למה? כי חניכו גיל סימקוביץ' "גנב" לו את הקווטה (הכרטיס) למשחקים האולימפיים, כשזכה במקום הראשון בתחרות גביע העולם בגרמניה.

עבור סימקוביץ', כפר סבאי בן 26, זה היה ההישג הגדול והיחיד בקנה מידה בינלאומי בקריירה. הוא היה כל כך אלמוני, עד כדי כך שאפילו באיגוד הקליעה הופתעו מההישג שלו בגרמניה.

הנתונים האלה לא כל כך עובדים לטובתו כשמחשבים את סיכוייו להישג גדול בבייג'ינג. הרי אפילו גיא סטריק הגדול, שזכה בכל כך הרבה מדליות בסבב גביע העולם, לא הצליח לאפס את הכוונות שלו ברגעי האמת של המשחקים האולימפיים. אבל אולי זה מה שיעשה את ההבדל ביניהם? ואולי גיל סימקוביץ' יוכל ללכת עם ההפתעה שלו עד הסוף. צריך לזכור, מרוב שיש הפתעות בענף הקליעה, זה כבר לא מפתיע אף אחד. ביום נתון והרחק מההמולה התקשורתית, אולי גיל סימקוביץ' הוא זה שיוכל להביא את המדליה. בכל מקרה, לאור הרקורד שלו, אנחנו מאוד נשמח למקום מכובד בגמר וזה הישג שהוא בהחלט אפשרי מבחינתו.

עוד אחד שאף אחד לא הכיר עד לפני חודש. בשנה שעברה גיא ברנע יצא בשקט לארה"ב כדי לנצל מלגת לימודים יוקרתית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כמעט כמו כל שחיין כישרוני בארץ.

הרבה שחיינים ישראלים "נתקעים" בגלל שיטות האימון השונות בארה"ב. נראה שעבור גיא ברנע, כל מה שקרה בקליפורניה היה פשוט מושלם. באליפות העולם האחרונה במלבורן הוא היה קרוב מאוד לחצי הגמר ב-100 גב, אבל כמה מאיות השניה עשו את ההבדל בין הקריטריון האולימפי אז והפרסום שיכול היה לקבל, לאלמוניותו עד לפני כמה ימים.

כשברנע שבר את שיאו של איתן אורבך במשחה ל-100 גב, באליפות האיחוד האירופי בפאריז, הוא הפך בן לילה לשם דבר בשחייה הישראלית. הוא הגדיל לעשות כשקיצץ 10 מאיות נוספות באליפות ישראל האחרונה.

בואו נעשה קצת סדר בראש. זוכרים את ההישג הגדול של איתן אורבך? 55:31 שנ' סידרו לו מקום שמיני באולימפיאדת סידני. מקום שמיני במשחה כל כך פופולארי באולימפיאדה, נכנס ללא צל של ספק לפנתיאון ההישגים הגדולים של הספורט הישראלי. למרות שהרמה בעולם השתפרה מאז, שיאו הנוכחי של גיא ברנע, 55:11 שנ', עדיין יכול להספיק לו לגמר אולימפי, מה גם שהילד בן 20 ונמצא בכושר מטורף. מי יודע לאיזו תוצאה יגיע עד לנסיעה לבייג'ינג?

בכל מקרה, ברנע מתכוון ללכת על המשחקים האלה בשיא הרצינות. הוא אפילו החליט לקחת שנת חופש מהלימודים במכללה ולהתרכז כל כולו בשחיה, כמובן בשיטה האמריקאית שכל כך מתאימה לו. מדליה אולימפית? בחלום. גמר אולימפי, בהחלט אפשרי, וכמה שההישג הזה יכול להיות גדול.