יש אלטרנטיבה לבית"ר

היסטוריה: 10 אליפויות (1984, 1985, 1989, 1991, 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006), 5 גביעים (1962, 1991, 1993, 1995, 1998), 3 גביעי טוטו (1994, 2003, 2006).

שימו לב: כמה תארים מכבי חיפה קטפה ב-20 השנים האחרונות, ותבינו מדוע מדובר בקבוצה מספר 1 של הכדורגל הישראלי. הכי חזקה, הכי יציבה, הכי מתקדמת. אימפריה, אבל אמיתית.

באו: דייגו קרוסה (בלם), רוני גפני (מגן), ג'ובאני רוסו (קשר), אושרי גיטא (חלוץ שחוזר מהשאלה), לוקאש סורמה (קשר), זר נוסף אמור להצטרף במקום מסודי.

הלכו: עבאס סואן, עדן בן בסט, רביד גזל, רפאל אולארה, חיים מגרלשווילי, שבייר אנדרסון, אלן מסודי, תום אלמדון (מתנדנד), תומר חמד (מתנדנד).

הרכב מסתמן: דוידוביץ', משומר, קינן/קרוסה, חרזי/קרוסה, קייסי/גפני, דירסאו, סורמה/רוסו, בוקולי, קטן, רפאלוב/קשר זר שיצטרף, קולאוטי. אופציות נוספות: מערך של שלושה קשרים אחוריים עם דירסאו, סורמה ורוסו, או שילובו של שלומי ארבייטמן לצד קולאוטי, והזזה של קטן לעמדה הקישור השמאלי.

גם בלי רכש מרשים, מכבי חיפה היא הסכנה הכי גדולה לבית"ר ירושלים העונה, ממגוון סיבות. הראשונה והחשובה מכולן היא הגאווה הפצועה מאינספור ביקורות והספדים. מכבי חיפה לא רק סיגלה לעצמה בעשור האחרון סגנון עבודה אירופי, אלא גם מנטליות דומה. למרות הפאסון שהיא משדרת, אובדן אליפות עבור מכבי חיפה הוא בגדר אסון. בפעם האחרונה שזה קרה ב-2002/3 המסר החד הועבר לשחקנים ולמאמן החדש רוני לוי, שנדרשו להחזיר את הצלחת למקומה, לא חשוב המחיר או הדרך. מועדונים גדולים ורציניים מפעילים את עצמם מגאווה כזאת. ומכבי חיפה, למי שאיכשהו שכח בעונה שעברה, היא מועדון גדול שמרעיב את עצמו דרך אסונות ספורטיביים או פאשלות עם הפקס.

בניגוד למכבי והפועל תל-אביב, עבור מכבי חיפה זה די טבעי להתמודד על האליפות. בעוד התל-אביביות עדיין מחפשות את עצמן ומיעטו להתמודד על התואר המרכזי בשנות ה-2000, מכבי חיפה היתה שם תמיד וכנראה גם תהיה. בלי אירופה על הראש, אין שום סיבה ששחקנים ברמה של בוקולי, קולאוטי, דירסאו, קטן, רפאלוב וארבייטמן לא יחזרו להיות אותה מכונה משומנת ויעילה של רוני לוי, מכונה שאוספת את הנקודות מהקבוצות הקטנות בחוץ ומהגדולות בבית. אין דבר יותר מסוכן לקבוצות ההרפתקניות והלא יציבות של שום, מאשר קבוצה יעילה וממושמעת טקטית. לא צריך להביא הצדקות לכך מההיסטוריה, נכון?

חוץ מזה, רפאלוב עבר את כל ההכשרה כדי להיות הרוח הרעננה של מכבי חיפה העונה: פריצה מוקדמת, דעיכה, סכסוך עם המאמן והארה. תוסיפו לזה את הניסיון הישראלי והאירופי שהוא רכש אשתקד, ותבינו למה מותר לצפות מרפאלוב לקצת יותר ממה שהתרגלנו.

על הנייר, למכבי חיפה יש סגל נהדר, אבל כדי שהוא ייתן פייט לבית"ר יותר מדי דברים חייבים לקרות: בוקולי צריך לשוב למעמד הקשר הטוב בליגה, קטן צריך שוב להיות נייד ולנוע לשטחים מתים, קולאוטי צריך לשכוח מנירנברג ולתת הכל למען החוזה הבא שלו, רפאלוב צריך להפוך את ההבלחות שלו לפריצה אמיתית ועוד ועוד. מעל לכל, סימן השאלה הגדול ביותר הוא בנוגע לדירסאו, אולי החוליה המרכזית במכונה של רוני לוי, סמל ההצלחה הישנה שנשחק, בעיה שהשפיעה בעונה שעברה על כל המערכת.

רוני לוי אמר לא מזמן שהבעיה המרכזית שלו בעונה שעברה היתה מיעוט המצבים אליהם הגיעה מכבי חיפה, מצוקה שנוצרה כתוצאה מחסרונו של שחקן ש"מסדר את המשחק", כהגדרתו. בעבר היו אלה עידן טל, חבייר דירסאו ואפילו בלם כמו אולארה, שידעו להניע נכון את החיילים ולהכתיב להם קצב. ברגע שהנעת הכדור נפגמה, גם הסבלנות והחכמה באזור השער נפגעו איתה. במקרה של דירסאו, זה היה הרבה יותר רחב. מאז שעידן טל עזב, דירסאו איבד קצת כיוון. גם בגלל בעיות אישיות, אבל גם בגלל הרצון שלו להשלים את החסר במקומות בהם נפגע הקישור של מכבי חיפה.

דירסאו ניסה לעשות דברים שלא מתאימים לו ונפגע במקומות שעשו אותו לאחד הקשרים האחוריים הטובים שהיו בארץ. חילוצי הכדור, הפיזיות המפחידה, הנוכחות, אפקט הרתעה וגם כמובן הוצאת הקבוצה קדימה נעלמו כמעט כלא היו. העונה הולכים לשחק ליד דירסאו שני שחקנים עם סימן שאלה לא פחות גדול: סורמה ורוסו. אם דירסאו ייתן להם את הביטחון שהוא נתן לעידן טל, מכבי חיפה תחזיר לעצמה את הקישור האחורי שהביא לה שלוש אליפויות. ורוני לוי, קשר אחורי בעברו, מייחס לחלק הזה חשיבות מרובה. השאלה היא האם דירסאו עדיין מסוגל לכך והשחיקה בעונה שעברה לא היתה בעצם רק תחילתה של נפילה.

בירם כיאל, עם קצת אופי וחוצפה, יכול ליהנות מהספק לגבי רוסו וסורמה. שניהם מתחרים איתו על עמדת הקשר המרכזי ליד דירסאו, אבל בהנחה שהדברים לא תמיד ילכו חלק, כיאל אמור לקבל על חשבונם את הזדמנות חייו. מדובר בקשר 50/50 מגוון מאוד, שאם רק יבין שזאת בדיוק התקופה של שחקן צעיר להיכנס לרוטציה במכבי חיפה המתחדשת, הוא עשוי למצוא עצמו במקומות שהוא רק חלם עליהם לא מזמן.

הוא משדר אפתיות, נרפות, חוסר ביטחון וחוסר מעוף – כל התכונות שגורמות לקהל לפתח כלפיך אנטגוניזם. בניגוד לשחקן אותו הוא אמור לרשת, אדורם קייסי, שהצמיח את הדומיננטיות שלו דרך עבודה קשה ואופי אין קץ, ייתכן כי יש לנו כאן שחקן מסוג אחר: בועה שנופחה מעבר לכל פרופורציה, או בשפת אוהדי בית"ר ירושלים: "אסטרונאוט תל אביבי עשיר ומפונק". בנוסף לכל הצרות, את מרבית זמנו הוא מעביר על הקו, צמוד, צמוד לאוהדים, שעדיין חשדניים כלפי הקבוצה שלהם ובכל פעם שיחפשו לפרוק תסכול יש להם למי לפנות. רוני גפני עוד עלול לגלות שהקהל של בית"ר הוא דווקא נעים הליכות. איציק זוהר יכול לספר לו איך זה מרגיש כאשר אוהדי מכבי חיפה לא סובלים אותך. גם מנור חסן ואולי גם ג'ובאני רוסו.

רוני לוי הוא עדיין המאמן מספר 1 בארץ. הכי מקצוען, הכי מתקדם. את התרומה ההיסטורית שלו למכבי חיפה ניתן להשוות למאמנים כמו שלמה שרף וגיורא שפיגל ואפילו יותר. אבל האם הוא יוכל להפוך למודל של פרגוסון בישראל או שאין דברים כאלה בחום של המזרח התיכון? נדע זאת העונה. את מה שעובר על רוני לוי במכבי חיפה ניתן להשוות לעונה הרביעית של גיורא שפיגל, שבמקום לעצור את המומנטום השלילי ולהתרומם מחדש, שקע עד לפיצוץ הבלתי נמנע עם יעקב שחר. עוד עונת בנייה בשיפולי הצמרת ורוני לוי יכיר את הצד האחר של יעקב שחר.

"ג'ובאני רוסו בוא לפה", "ג'ובאני רוסו לך מפה". "ג'ובאני רוסו נשמה", "ג'ובאני רוסו בוגד בקבוצה". זהו בדיוק הדיון שהולך להתנהל העונה בקרית אליעזר. הצומת שתכריע מה יעלה בגורלה של מכבי חיפה החדשה: קבוצה שהקהל שלה עסוק באיך לקלל או קהל שמוכן לסלוח ולשכוח בשביל האינטרסים של המועדון.

"למכבי חיפה יש קהל מצוין, המעטים שמקללים לא מייצגים אותם"

בצמרת, בטוח, השאלה איפה בדיוק.