הצעד הראשון בסנאפ: תופסים

לאחר שבפרק הקודם דיברנו על משחק הריצה, הפעם עיקר הדיון יעבור להתקפת המסירה. עקרונית, למעט חמישה שחקני קו ההתקפה, כל שחקן יכול לקבל מסירה, כשברוב המקרים זהו תפקידו של הרסיבר. במהלכי מסירה לכל תופס בקבוצה מוגדר מסלול ספציפי – ראוט (Route או Pattern). חשוב לרוץ את הראוט בצורה מדויקת ככל האפשר – יכולת זו הכרחית אצל רסיבר (אגב, הרבה יותר מהמהירות). כיום מרווין הריסון נחשב לתופס שרץ את הראוטים הטובים ביותר בליגה, ולא פלא שהתזמון שלו עם פייטון מאנינג הוא כל כך גבוה. ניתן לסווג את הראוטים לשלוש קבוצות גדולות: "ראוטים קצרים" (Short Patterns), "ראוטים בינוניים" (Medium Patterns)" וראוטים ארוכים" (Deep Patterns).

אלה המסלולים הנדרשים בעת ביצוע מסירות מהירות, המכונות "מסירות שלושת הצעדים" (Three Step Drops). אחוזי ההשלמה של המסירות הללו גבוהים, אך מרחק ההשלמה הינו קצר, כעשרה יארד לכל היותר. הראוטים העיקריים בקבוצה הזאת הינם "קוויק-אאוט" (Quick Out), "היטץ'" (Hitch), "סלאנט" (Slant) ו-"קרוס" (Cross).

במקרה של ה-"קוויק-אאוט", הרסיבר רץ קדימה ארבעה יארד, עוצר וחותך בכיוון קו החוץ, שם הוא אמור לקבל את הכדור. במקרה של "ההיטץ'" – הרסיבר רץ בערך את אותו המרחק, עוצר ומסתובב פנימה עם הפנים לקוורטרבק. בשני המקרים הללו, על מנת להשתחרר מהשמירה, חשוב מאוד שהרסיבר יצור רושם אצל מגן הפינה, כי בכוונתו להמשיך לרוץ לעומק המגרש. בדרך כלל התופס מתוקל ישר אחרי קבלת הכדור, אך יש מעט רסיברים שיש להם יכולת גבוהה של צבירת היארדים אחרי התפיסה (RAC –Run After Catch), כדוגמת טרל אואנס, מסוגלים להפוך "קוויק-אאוט" ו-"היטץ'" לצבירה משמעותית של יארדים.

"סלאנט" הינו הראוט המפחיד ביותר עבור הרסיבר, מכיוון שמחייב אותו להיכנס לתוך האמצע הצפוף של ההגנה. הרסיבר מתקדם כארבעה יארד, ואז פונה פנימה בכיוון של מרכז המגרש. אחרי קבלת הכדור, צפוי לו, ברוב המקרים, "דייט" מאוד לא נעים עם ליינבקר או סייפטי, שתוצאותיו עבורו אינן ברורות (תשאלו את מייקל ארווין שגמר בצורה הזו את הקריירה). הגנות אגרסיביות, כדוגמת האיגלס בתקופתו של באדי ריאן, אשר שחקניהן נוהגים להיכנס בשחקן מטרה במלוא העוצמה, עשויות לגרום לרסיברים של היריבה לפחד בצורה ממשית לרוץ "סלאנטים".

רסיבר אמיץ במיוחד "מוזמן" להמשיך את ה"סלאנט" לרוחב המגרש, ולהפוך אותו ל-"קרוס" (Cross). הראוט המדובר מתחיל בדיוק כמו "סלאנט", אך אחרי החיתוך הראשון, התופס ממשיך כ-8 יארד ואז, אם הוא עדיין בחיים, מבצע חיתוך נוסף ורץ לרוחב המגרש ובמקביל לקו ההתנגשות.

מדובר בראוטים יותר ארוכים, וכתוצאה מכך יותר מסובכים. עדיין, במידה שהרסיבר רץ אותם בתזמון טוב, אם לקוורטרבק יש יד מדויקת – ניתן להשלים אחוז מסירות ניכר גם למרחקים האלה. למשל, משחק המסירה של "התקפת החוף המערבי (WCO – West Coast Offense) מתבסס דווקא על ראוטים בינוניים-קצרים, שמאפשרים להשלים אחוז מסירות גבוה יחסית.

ניתן להתייחס כאן לארבעה ראוטים בסיסיים: "אין" (In), "אאוט" (Out), "הוק" (Hook) ו-"סים" (Seam). במקרה של "אין", התופס רץ קדימה כ-12 יארד וחותך פנימה. "אאוט" הינו מסלול זהה לחלוטין, רק שהחיתוך מתבצע החוצה, בכיוון קו החוץ.

הראוט "הוק", בדיוק כפי שהוא נשמע, מזכיר את מסלול האגרוף במכת וו: הרסיבר, בהגעתו למרחק של 12 יארד מקו ההתנגשות עושה סיבוב פנימה וחוזר בכיוון הקוורטרבק עד שמקבל את הכדור. הראוט "סים" הוא שונה לחלוטין משלושת הקודמים בכך התופס אינו מפסיק לנוע קדימה לאורך כל המהלך. אחרי הריצה של כ-8 יארד, הוא טיפה משנה כיוון כלפי פנים המגרש וממשיך לנוע לפנים כ-6 יארד, שם הוא אמור לקבל את הכדור. המסלול הזה מתאים מאוד לטייט-אנדים מהירים כמו טוני גונזאלס או ג'רמי שוקי, שמסוגלים להיפטר מהשומר ולהמשיך עם הכדור לעומק המגרש.

כפי שניתן לראות באיור, כל הראוטים הבינוניים, למעט "הסים", דומים לראוטים הקצרים. ועם זאת, ישנם שני הבדלים: אחד הוא שהמרחק הוא שונה; השני הוא שבראוט בינוני חשוב מאוד שהרסיבר ישמור קשר עין עם הקוורטרבק ויעקוב על הכדור, היות שלאור העובדה כי מדובר במרחק ארוך יותר, להגנה יש יותר זמן להגיב ולנסות לחטוף את המסירה.

בשני סוגי המסלולים הקודמים, לא נדרשה מהקוורטרבק יד חזקה במיוחד, אלא בעיקר דיוק. כשמדובר בראוטים ארוכים, הכוח הפיזי של הקוורטרבק מתחיל לבוא לידי ביטוי בצורה משמעותית. כיום דונובן מקנאב נחשב לקוורטרבק בעל היד החזקה ביותר בליגה, מה שהעלה בראשו של מאמנו כי ניתן לדרוש ממנו לשגר בכל מהלך "טילים" ל-60 יארד. גם ג'מרקוס ראסל טוען כי הוא מסוגל לעבור מגרש שלם בישיבה, אך הוא עדיין צריך להוכיח זאת בפועל.

עיקר הראוטים הארוכים: "גו" (Go), "פוסט" (Post), "קורנר" (Corner) ו–"קאמבק" (Comeback). המסלול "גו" הוא הכי פחות מסובך. הרסיבר פשוט רץ ישר וקדימה כל הדרך ומנסה להקדים את מגן הפינה, כשדרך הכתף הפנימית שלו הוא עוקב אחר מעוף הכדור. במקרה של "הפוסט", מתחיל התופס לרוץ קדימה 12 יארד, ואז שובר בזווית של 45 מעלות בכיוון מרכז המגרש, לעבר עמוד השער (מכאן השם "Post"). "הקורנר" מהווה שכלול של "הפוסט" – אחרי שהתופס שובר בכיוון המרכז, הוא רץ כ-3-4 יארדים, ואז שובר בחזרה וממשיך לנוע לעבר פינת המגרש. "הקאמבק" נראה, פחות או יותר, כמו "היטץ'" למרחק ארוך. הרסיבר רץ קדימה כ-17 יארד, עושה פניית חדה אחורה וחוזר כ-3 יארד, שם הוא אמור לקבל את הכדור ולהמשיך איתו הלאה.

ברור לחלוטין כי אחוז ההשלמה של המסירות הארוכות אינו גבוה, לכן גם אם יש לך את הקוורטרבק החזק ביותר בליגה, אין בשום אופן לנסות ולבנות את התקפת המסירה על ראוטים ארוכים. זמן השליטה בכדור מצטמצם, מה שמתיש בעיקר את ההגנה, "שמשלמת" על המסירות הלא מושלמות שמסתיימות פעמים רבות ב-Three and out. השימוש במסירות הארוכות טוב במקרים בהם ההגנה מעלה את הסייפטי שלה למעלה מחשש ממשחק הריצה. במקרה כזה המסירה הארוכה "שורפת" את ההגנה האחורית הדלילה עם צבירת יארדים רבים.

מהלכי הטעיה. ישנם שני מהלכי הטעיה מרכזיים במשחק המסירה: "מסירת סקרין" (Screen Pass) "ומסירת פליי אקשן" (Play Action Pass). לפני ביצועו של מהלך הסקרין, ההתקפה מנסה ליצור רושם כי בכוונתה למסור מסירה ארוכה: הרסיברים רצים ראוטים ארוכים והקוורטרבק, כביכול, עוקב אחרי תנועתם. אחרי שהפס-ראש של היריבה חודר את קו ההתקפה, משחרר הקוורטרבק מסירה קצרה הצידה, בד"כ לרץ האחורי. קו ההתקפה נערך מחדש ובזמן שהגנת היריבה נמצאת "בצד הלא נכון", שחקניו חוסמים עבור הרץ ומנסים להובילו רחוק ככל האפשר. המהלך הזה יעיל במיוחד כנגד הבליץ, מאחר ששחקני הגנה רבים שחדרו את קו ההתקפה, מוצאים את עצמם לפתע מחוץ למהלך.

בנוסף, יש לציין, כי המפתח עבור הרץ הוא להמתין תחילה בסבלנות עד ששחקני קו ההתקפה שלו יתארגנו מחדש וייצרו לו פרצות, ואז במהירות האפשרית לתקוף את אותן הפרצות. מי שמעוניין לראות את הסקרינים הטובים ביותר בתקופה האחרונה, מוזמן לחזור על המשחקים של פריסט הולמס. אומנות לשמה.

נגד המערך ההגנתי שנערך לקראת מהלך ריצה, מומלץ ביותר להשתמש במסירת "הפליי אקשן". הקוורטרבק מדמה הושטה לרץ האחורי, אך נשאר עם הכדור ומוסר לאחד מהרסיברים. אם ההגנה קונה את ההטעיה, היא נעה לפנים, מה שמשאיר את הרסיברים תחת שמירה יחסית דלילה. הדוגמה הטובה ביותר מהעונה שעברה דווקא לאי שימוש במהלכי הפליי אקשן, היא משחק הווילד-קארד בין הקנזס סיטי צ'יפס לאינדיאנפוליס קולטס. הגנת הקולטס חיכתה ללארי ג'ונסון באופן קבוע עם 8-9 שחקנים בקופסה ועם עורף חשוף כמעט לחלוטין, אך במקום להשתמש בפליי-אקשן, הצ'יפס המשיכו ללכת עם הראש בקיר (או "לארי ג'ונסון בקיר", אם אתם רוצים), וגמרו איך שגמרו.

עם כל הכבוד למהלכים הסטנדרטיים, רצוי מדי פעם להפתיע את ההגנה עם איזה מהלך בלתי צפוי לגמרי. המאפיין הבולט של מהלכים מסוג זה - הוא נושא הכדור הבלתי צפוי (כגון רסיבר שמבצע מהלך ריצה). בפרק הזה נזכיר כמה מהלכים כאלה, בזמן שנדון במסגרתו על מהלכי ריצה ומסירה כאחד.

"אנד-אראונד" (End Around). זהו מהלך ריצה שמבוצע על ידי רסיבר. הקוורטרבק מדמה הנד-אוף לרץ אחורי שהולך לצד החזק, בזמן שמושיט את הכדור לרסיבר, שחוצה את המגרש לרוחב והולך לצד החלש. ההגנה עשויה להתכווץ לצד החזק בעקבות ההטעיה, מה שישאיר את הצד החלש חשוף עד כדי כך שאפילו רסיבר יוכל לחדור דרכו.

"רוורס" (Reverse). מהלך שבסך הכול מאוד דומה לאנד-אראונד. במקרה הזה, הקווטרבק כן מעביר את הכדור לרץ האחורי שהולך דרך הצד החזק, אבל על הדרך מושיט את הכדור לרסיבר שבא בתנועה זהה לזאת שבמהלך האנד-אראונד. ל-"רוורס" יש סיכויים גבוהים יותר להצליח, היות וההטעיה הינה יותר "אמיתית".

"דאבל-רוורס" (Double Reverse). זהו המהלך המסוכן ביותר מבין השלושה, לאור סכנת הפאמבל, שנובעת מהעברות כדור מירביות. ל-"דאבל-רוורס" יש שלושה שלבים, בזמן שהשניים הראשונים זהים לשלבי המהלך הקודם שדברנו עליו. ראשית, הכדור הולך לרץ שנע דרך הצד החזק. שנית, בדרך הוא מעביר את הכדור לרסיבר שהולך לצד הנגדי. שלישית, עוד לפני שהרסיבר הנ"ל מגיע לקו ההתנגשות, הוא מושיט את הכדור לרסיבר אחר, שמגיע מהצד החלש לצד החזק. השאיפה היא שההגנה תחשוב כי מדובר על "רוורס", תעבור ברובה לצד החלש, מה שיפנה את הצד החזק עבור הרסיבר השני. אצל אוהדים רבים קיים בלבול רציני בין שלושת המהלכים המפורטים לעיל. אפילו במהלך שידור של משחק ניתן, לעיתים, לשמוע את השדר צועק "איזה רוורס נהדר", כשמדובר בסך הכול באנד-אראונד.

ולסיום נדון בשני מהלכי מסירה מפתיעים. הראשון מביניהם נקרא "פלי-פליקר" (Flea-Flicker). מטרת המהלך היא לגרום להגנה להגיב למהלך ריצה, בזמן שהכוונה היא להפתיע אותה עם מסירה ארוכה. הקוורטרבק נותן את הכדור לרץ שמתקדם לעבר קו ההתנגשות, אבל לפני שהנ"ל מגיע לשם הוא מוסר אחורה (Lateral) בחזרה לקוורטרבק, שמשחרר מסירה ארוכה לאחד הרסיברים. אם הכול עובד כמו שצריך, תוצאת המהלך הינה טאצ'דאון או צבירת יארדים משמעותית. בעונה שעברה, למשל, במשחק חזרתו של טרל אואנס לפילדלפיה במדי הקאובויס, מקנאב ובאקהלטר הריצו פלי-פליקר שנגמר במסירת הטאצ'דאון לרג'י בראון. החיסרון הגדול של המהלך כרוך בזמן ארוך שלוקח לו להתפתח, מה שמאפשר להגנה להתארגן. במקרה כזה ההתקפה עלולה להפסיד יארדים או אפילו לאבד כדור.

המהלך השני הוא מסירה של שחקן שאיננו קוורטרבק. זהו,
כמובן, מהלך מאוד נדיר, שמצריך נוכחותו של שחקן נוסף בהתקפה עם יכולת מסירה סבירה. המהלך יוצר בלבול גדול אצל ההגנה, אך למרות זאת עולה סכנה רצינית של חטיפה. הקוורטרבק פשוט מושיט את הכדור אחורה לשחקן המיועד שמוסר לאחד הרסיברים. הדוגמא המפורסמת ביותר למהלך הזה מהשנים האחרונות היא המסירה של אנטואן רנדל-אל לטאצ'דאון של היינס וורד בסופרבול מפני שנה.

עד כאן, ההתקפה. בשבוע הבא נעבור לצד השני של הכדור.