דרדר במדבר: עולים למטוס

לכל דבר טוב יש סוף, וגם התקופה שלנו באמריקה אוטוטו מגיעה לסיומה, כשבסוף השבוע הקרוב ננטוש את פיניקס ולאחר טיול קצר ננחת בארץ – בדיוק בזמן לפתיחת עונת הפוטבול הקרובה. הטור הזה סוגר שנה, פחות או יותר, שבה אני כותב את טור הדרדר מפיניקס ואני במצב רוח מעט נוסטלגי היום, כך שלמרות שנדבר גם קצת על ספורט, רובו ככולו של הטור היום יסתכל בעיקר אחורה (בזעם). שלא תגידו שלא הזהרנו.

כשהסתכלתי על טורים ישנים שלי מהשנה האחרונה, התקשתי שלא לשים לב שבהרבה מאוד מקרים מצאתי את עצמי מלגלג על האמריקאים או על התרבות האמריקאית – גם בגלל שזה היה מצחיק (ואם היתה מטרה ל-1,500 המילה ששלחתי פעם בשבוע, הרי שהיא היתה להעלות חיוך על השפתיים) וגם כי בכל תרבות ניתן למצוא דברים ללעוג להם כאשר מגיעים מתרבות אחרת. אני זוכר כמה קשה היה לי להסביר לחבר אמריקאי שבא לביקור בארץ למה יהיה לו קשה מאוד למצוא תחנת דלק או חנות בגדים פתוחה בשבת, וכמה הרעיון שיש יום בשבוע שבו הכל סגור נראה לו מוזר. ולכן, אם אנחנו עוסקים בסיכומים, הרי שזאת הזדמנות טובה לתקן מעט את הרושם וכן לציין את אותם דברים שבגללם אני אתגעגע לתקופה שלי בארה"ב, למרות כל החסרונות של המדינה הענקית הזאת:

- תחושת הגודל: באחת מארוחות הפרידה שלי השבוע, ניסיתי לשכנע כמה חבר'ה אמריקאים שלא צריכה להיות להם שום בעיה לבוא לבקר בארץ ושכל הפעילות החבלנית לא מתקרבת לאיזורי הבילוי בהם נבקר. כששאל אותי אחד מהם מה המרחק בין רצועת עזה לאותם מקומות בתל אביב, אז עניתי לו שאין לו מה לדאוג, זה ממש רחוק – לפחות 30-40 מייל. לקח לו חצי שעה להפסיק לצחוק, 30 מייל מבחינתו זה לקפוץ אצל השכן לבקר. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שביקרתי בארה"ב וביקשתי הנחיות משוטר לכביש מסוים אחרי שאיבדתי את הדרך ואותו שוטר אמר לי – "תמשיך עוד טיפ-טיפה ומצד שמאל יהיה הכביש". אחרי עשרה מייל ושני גשרי ענק הבנתי ש"טיפ-טיפה" אמריקאי שונה מעט ממה שאנחנו רגילים. וזה מתבטא בהכל – הכבישים רחבים יותר, הבתים גדולים יותר, המרחבים עצומים וצריך באמת לסוע 300 מייל במדבר שומם רק כדי להגיע מפיניקס לוגאס, כדי להעריך מה זה מרחב אמיתי.

- להיות נחמד, סתם ככה: אתם מכירים את זה - אתם הולכים ברחוב, מולכם עוברת בחורה שנראית טוב, אתם מסתכלים עליה והיא בתגובה אפילו לא מעיפה אליכם מבט ומרימה את האף, כי היא נראית יותר מדי טוב בשביל להטריח את עצמה סתם בשביל גבר סטנדרטי? טוב, אז אני לא מכיר, כי אני הרי אדם נשוי וככזה אני לא מסתכל על בחורות בכלל (ואם אני כן מרשה לעצמי להגניב מבט, אז זה רק על מכוערות חושך). אבל אם הייתי עושה את זה בארה"ב, הרי שבמקום התעלמות סנובית הייתי מקבל בדרך כלל דווקא חיוך נעים – כן, גם אם לא פגשתי את הבחורה בחיים. וזה לא קשור דווקא לבחורה – אנשים פשוט מחייכים אחד לשני, ככה סתם, אפילו אם הם לא מכירים אותם. רבים הישראלים שמתלוננים על הנחמדות האמריקאית – ה"מה שלומך" מהקופאי בסופר גם אם זה לא ממש מעניין אותו, החזקת הדלת גם אם זה ייקח עוד שלוש שניות מזמנו – ומכנים אותה צביעות. מה שהם לא מבינים זה שלחייך לבן אדם, גם אם אתה לא חבר שלו או אפילו לא ראית אותו בחייך, זאת לא צביעות – זה סתם להיות נחמד.

- הצבא רוצה אותך, בייבי: טוב, לא רק הצבא, גם הבית חולים והרופא והבנק ובעצם כל נותן שירות מעוניין שתחזור אליו שוב. ובדיוק בגלל זה בכניסה לבנק יציעו לך לשתות כוס מים ואם אתה מאושפז בבית חולים תבוא אליך אחות עם תפריט של המסעדה, כדי שתוכל לבחור את מידת העשיה של הסטייק בארוחת הצהריים (אני לא צוחק, אני רציני לגמרי) והרופא יתקשר אלייך הביתה כדי לוודא שהכל בסדר אצלך. נכון, כמו כל דבר באמריקה אתה הולך לשלם על השירות הזה, והרבה, אבל לפחות פה אתה יודע שתקבל תמורה מלאה על התשלום שלך.

- שפע: בהתחלה זה מהמם אותך, אחרי זה אתה מתרגז כי איך אפשר בכלל לבחור עם כל כך הרבה אופציות, ובסוף אתה לא מסוגל להבין איך הסתדרת בלי זה. אתה הולך לסופר ואתה עומד בפני שורות על שורות של מוצרים – מדפים ארוכים של מאות סוגי קורנפלקס, בשר מכל הסוגים באיכות גבוהה (ובמחיר שווה לכל נפש) והכל באווירה שמעודדת אותך רק לרכוש. אפילו את השטות של להשפריץ מים על הירקות כדי לשוות להם מראה "טרי" יותר הם עושים עם אפקטים קוליים של ברקים ורעמים שאתה לא ממש יכול לכעוס עליהם. טוב, לפחות עד שאתה טועם את הירקות.

- ספורט, חשבתם אחרת? למרות שאני אוהב לקחת חלק בפעילויות ספורטיביות שונות, הרי שמאז ומתמיד הייתי בטטת כורסא, אבל רק כשעברתי לגור פה באמת הבנתי מה המשמעות של המושג הזה. אתה חוזר מהעבודה ב-6 בערב, מתיישב מול הטלוויזיה וכמעט תמיד יהיה לך מה לראות. ואני לא מדבר על טיפוס עצים או פוקר. אני מדבר על בייסבול וכדורסל, שלא לדבר על עונת הפוטבול שבה לצאת מהבית בסופשבוע זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אני מניח שאתה יודע שבאמת הפכת לחולה כשב-11 בלילה אתה מעביר ל-ESPN כדי לראות ספורט סנטר. בפעם השלישית.

ומכיוון שדיברנו על ספורט, אי אפשר בלי סיכומים גם בתחום הזה. כמו שבטח כבר הבנתם, יצא לי לראות פה כמות די מכובדת של משחקים ועשיתי לי מנהג קטן לזרוק את הכרטיסים של כל אותם משחקים למגירה צדדית במשרד שלי, בלי סיבה אמיתית, סתם בשביל שיהיה לי תיעוד. אז השבוע ארזתי את המשרד שלי, והגעתי לכרטיסים שנערמו במגירה ולא האמנתי למראה הכמות. אני חושב שכנראה הוצאנו משהו כמו רבע מהזמן (ומהכסף) שלנו פה על צפיה משחקים שונים. בספירה מהירה, יצא לי להיות ב-11 ענפי ספורט שונים - כדורסל תיכונים, מכללות ו-NBA, פוטבול תיכונים, מכללות ו-NFL, ארינה פוטבול (בכוונה לא מניתי אותו עם שאר ענפי הפוטבול), הוקי, בייסבול מכללות ו-MLB, ואפילו משחק כדורגל ראיתי (דווקא לא אמריקאי, אלא עם קבוצות דרום אמריקאיות). יצא לי לבקר בשלושה איצטדיוני פוטבול מקצועני ועוד אחד של מכללות (ג'איינטס, קארדינאלס, צ'ארג'רס וכמובן זה של אריזונה סטייט), שלושה איצטדיוני בייסבול (ואם אני אצליח לשחד את י', אולי עוד אחד בסוף השבוע הקרוב) ולפחות חמישה מגרשי כדורסל.

כשאני מסתכל אחורה על התקופה שלי הרי שחלק נכבד מהחוויות שאני לוקח איתי נגזרות ישירות מהמשחקים בהם נכחתי. על חלק מהמשחקים כבר יצא לי לספר בטורים קודמים, אבל מכיוון שאני לא מסוגל להימנע מסיכומים, אז החלטתי לדרג את חמשת המשחקים שהשאירו עלי את החותם הכי גדול בתקופה שלי פה. השיקול שלי בדירוג לא היה דווקא איכות המשחק או השחקנים ששיחקו בו (יצא לי לראות משחק מכללות עם קווין דוראנט ומשחק NBA שכלל את סטיב נאש, אמארה סטודמאייר וג'רמיין אוניל- ושניהם לא נכנסו לדירוג בכלל) אלא הרבה יותר לאווירה שבמגרש. אז הנה הרשימה:

- סנט מארי נייטס נגד קבוצת תיכונים אלמונית (כדורסל תיכונים): אני לא זוכר איך בדיוק נגמר המשחק (אני חושב שהנייטס הפסידו), הייתי יכול ללכת לאינטרנט ולבדוק מול מי שיחקו "האבירים" באותו ערב, איפשהו בדצמבר, אבל זה ממש לא משנה. למשחק הגעתי בעקבות המלצה של מומחה כדורסל התיכונים של וואלה!, ישי רז, ששלח אותי למשימת סקאוטינג אישית אחרי אחד משחקני התיכונים הכי טובים במדינה, ג'רד ביילס שמשחק בנייטס (ושנה הבאה ישחק באריזונה ווילד קאטס), והתוצאות עלו בהרבה על המצופה. כן, ביילס היה מרשים (אם כי כבר חולה באגואיזם ותפיסת תחת שאנחנו נוטים לייחס לשחקנים מקצוענים) וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה כישרון אצל בחור כל כך צעיר – אבל זאת לא הסיבה שהמשחק הזה נכלל בטופ 5 שלי. הסיבה שנהניתי כל כך מהמשחק היתה שלמרות שביילס כבר מדורג באתרים שונים עם המיקום שלו בדראפטים עתידיים ושכולם בקהל מכירים אותו, עדיין למשחק היתה את האווירה של משחק קט-סל, מהסוג שאתה רואה בסרטים מהסוג של "הוז'יירס", עם המעודדות בחצאיות הקצרות, עם קהל ביתי שמכיר את השחקנים בשמם ובאולם שנבנה לפני יותר מ-50 שנה ויש לו רצפת פארקט עתיקה וקירות עמוסים בכרזות אליפות. כמובן שלא הסתפקתי במשחק הזה וגררתי את י' לעוד שני משחקים של הבחור.

- אריזונה סטייט נגד סטנפורד (פוטבול מכללות): בעצם, כל משחק של הסאן דבילז שבו נכחתי (והיו שישה או שבעה כאלה) היה יכול להכנס לרשימה הזאת באותה מידה, כי כולם נראו פחות או יותר אותו דבר. שמש קופחת של 40 מעלות דופקת לך על הראש ואפילו אין לך בירה להתקרר איתה (בספורט מכללות לא מוכרים אלכוהול באיצטדיון, כנראה כי כל הבירה כבר נקנתה על ידי הסטודנטים ששותים ישר מחביות במגרש חניה), אלפי סטודנטים וסטודנטיות בני 19 ו-20 שמסתובבים בבגדים מינימליים ומחפשים סיבה לחגוג, וגם קבוצת פוטבול לא הכי מוכשרת שמצליחה איכשהו לנצח את מרבית משחקיה הביתיים – אבל למי בקהל באמת אכפת, כל עוד אפשר לחגוג. אם יש משהו שאני מצטער עליו שאנחנו חוזרים בדיוק עכשיו לארץ – זה העובדה שלא ייצא לי לבלות עוד עונה, או אפילו עוד משחק אחד, בסן דבילז סטדיום, ולהרגיש שוב כמו סטודנט שהדאגה העיקרית שלו היא איך למצוא מסיבה טובה בערב, שלא לדבר על להיות שם בערב חג ההודיה כשאנחנו הולכים לקרוע את הקואלה והחברים שלו מדרום קליפורניה.

- בוסטון רד סוקס נגד אריזונה דיאמונדבאקס (בייסבול מקצוענים): את החוויות שלי מהמשחק הזה תיארתי כבר בטור נפרד לפני פחות מחודשיים, אז אני לא אוסיף יותר מדי. המשחק לא היה גדול, הניצחון של הרד סוקס הובטח בערך באינינג השלישי ודייסקיי היה בינוני, אבל לראות את הקבוצה שאתה אוהד בטוב וברע (בעיקר ברע) כל כך הרבה שנים ובמיוחד להרגיש סוף סוף מה זה להיות חלק מההמון הזה שנקרא "אומת הרד סוקס", לעמוד באיצטדיון ולצעוק "let's go Red Sox" (האמריקאים לא העם הכי מקורי בעולם, לכל הקבוצות יש בדיוק את אותה קריאה) – רק בשביל זה היה שווה לטוס לצד השני של העולם ולדעת איך מרגישה הטמפרטורה בגיהנום.

- אריזונה סטייט נגד USC (כדורסל מכללות): אנחנו נוטים לחשוב על הצלחה כעל מושג מוחלט – הגעת לפלייאוף או לא הגעת. ניצחת במשחק או לא ניצחת. אבל האמת שהצלחה היא מושג יחסי, והמשחק הזה היה ההוכחה הכי טובה לכך. הסאן דווילס שלי הצליחו להפסיד 14 משחקים ברציפות בפאק 10 (הקונפרנס בו הם משחקים) עד המשחק עם USC ולא היה נראה שהם יהיו מסוגלים לשבור את הרצף מול הקבוצה המדורגת 20 במדינה באותו שלב. אבל ככל שהדקות במשחק נקפו לאיטן והדווילס הצליחו להחזיק בשיניים ביתרון (גם אם בעזרת כדורסל שאין מילה אחרת להגדיר אותו חוץ מדוחה) התקווה ביציעים הלכה וגאתה. כשהם מובילים ביתרון מבטיח, דקה לסיום המשחק, התחילו להתקבץ כל הצופים ביציע הסטודנטים (בו ישבנו, בזכות תעודת הסטודנט של י') במעברים, רק מחכים לשריקת הסיום כדי לפרוץ למגרש ולחגוג ניצחון ראשון. מה אתם חושבים, לא רצתי איתם לפארקט וקפצתי כמו משוגע? בטח רצתי. אז מה אם זה היה ניצחון אחד שלא שינה את העובדה שאנחנו במקום האחרון בליגה, זה הרגיש לפחות כמו זכיה באליפות.

- ניו אינגלנד פטריוטס נגד הסן דייגו צ'ארג'רס (NFL, פלייאוף). 350 מייל נסענו לכל כיוון, 200 דולר הוצאנו לכל כרטיס ו-4,000 מילה כתבנו לבקשתו של הצאר העורך, אבל כל זה מתבטל לעומת החוויה של לראות את קבוצת הפוטבול האהובה עלייך, משחקת בפלייאוף ומנצחת את אחד המשחקים הכי מטורפים שראית – לאו דווקא במגרש, אפילו לאו דווקא בפוטבול – בכלל.

מה לא היה לנו במשחק הזה? יתרון מוקדם של הצ'ארג'רס שבו כל אוהדי סן דייגו כבר שלחו אותנו הביתה, קאמבק מרשים של חבורת בריידי, טעויות מנטליות קשות של שני הצדדים, חטיפה שגמרה את המשחק עד שבא טרוי בראון הבלתי נלאה והחזיר את הפטס מהקבר, פילד גול מנצח של קיקר רוקי והחמצת פילד גול בדקה האחרונה מ-50 יארד. עכשיו תיקחו את כל זה ותוסיפו איצטדיון מפוצץ בעשרות אלפי צופים משוגעים (ושיכורים) ואתם יכולים רק לדמיין את הטירוף של להיות נוכח בכזה משחק. אז זהו, שאני לא צריך לדמיין, אני הייתי שם. ועוד כמה שנים, כשהילדים שלי יישבו ביום ראשון לראות ביחד איתי את טום בריידי אני אוכל לספר להם על איך באמת מרגישה שמחת ניצחון ואיך אמא שלהם פיזזה באושר והחליפה כאפות עם אוהדי פאטס מחוקים, כשהיא לבושה בחולצה של אותו בריידי.

זהו זה. כמו שאומרים משינה – זה הסוף, אבל זה לא נגמר. טור הדרדר במתכונתו הנוכחית מגיע לסיומו (לא יודע, קשה לי להאמין ש"הדרדר מרחובות" ייתפוס) ואני מאוד מקווה שנהניתם ממנו. בזמן שאתם קוראים שורות אלה אנחנו כנראה כבר בדרכנו צפונה לחופשה של מספר שבועות, שבה אנחנו מקווים לראות הרבה חיות בר (אומרים שאפשר לראות דובים, מוסים וקנדים מסתובבים שם חופשי) וכשנחזור לארץ נשוב בכוחות מחודשים ועם מתכונת חדשה. תהייו חזקים, העונה מתחילה רק עוד חודש.