מה שכסף לא יכול לקנות

רשויות הכדורגל האנגליות ציינו, כנראה, את נקודת השפל שלהן במלחמה מול מכירת המועדונים הגדולים, בהצהרות שלהן נגד מכירת מנצ'סטר יונייטד למשפחת גלייזר במאי 2005. הצעת הרכש של המשפחה נתקלה בהתנגדות של האוהדים ושל הנהלת המועדון, שטענו שאין לגלייזרים שום קשר רגשי למועדון והם מתכוונים להעמיס עליו את הררי החובות שנוצרו כתוצאה מהרכישה. החשש היה מוצדק – יונייטד חייבת 660 מיליון ליש"ט לאותם המוסדות שמימנו את הרכישה של הגלייזרים.

האליפות המרשימה אשתקד והרכש המאסיבי הקיץ עושים רושם שהרכישה לא הזיקה למועדון בשום צורה. אבל הכסף לרכש יוצא רק אחרי תשלום הריביות בשווי 62 מיליון ליש"ט בשנה. האוהדים בכורסא מסביב לעולם אולי לא חשים בתשלומים האלו, אבל האוהדים במגרש כבר נפגעים מהתייקרות במחירי המנויים, דווקא בקיץ בו הוכרזה עסקת הענק החדשה על זכויות השידור. המנויים התייקרו ב-14 אחוזים, ובנוסף הם ישלמו על כל משחק גביע אותו תארח יונייטד (מה שיכול לייקר את המנוי בעוד 300 ליש"ט בשנה). יונייטד אולי תזכה בעוד אליפות, אבל רשימת ההמתנה למנויים הולכת וקטנה. ביולי המועדון הודיע על מכירה חופשית של מנויים במחירים של 570-720 ליש"ט, לראשונה זה יותר מעשור.

להתאחדות האנגלית אין חוקים נגד רכישות ואפילו אין אפשרות חוקית להביע דעה על הנעשה, וגם לממשלה אין בסיס חוקי כדי להגן הכדורגל או הספורט בכלל מפני אינטרסים כלכליים צרים. בבריטניה טוענים שהם מכירים בערך הספורט, אבל מעולם לא נעשה שם ניסיון רציני לטפל בו כמו בפעילות חברתית או ערך תרבותי כמו שעושים בלא מעט מדינות באירופה. האוהדים מתחייבים למועדונים לכל ימי חייהם, אבל המועדונים הם חברות מסחריות שנרכשות ע"י מיליארדרים שרוצים להתעשר עוד ועוד.

בעבר ההתאחדות האנגלית דווקא הביעה עמדה לפיה המועדונים אינם נחלתם הבלעדית של הבעלים או חברי ההנהלה. ב-1899, בתחילת פריחתו של הכדורגל המקצועני-מסחרי, ההתאחדות האנגלית פרסמה תקנות שיגנו על התחרותיות של המועדונים. תקנות אלו אפשרו למועדונים להפוך לחברות בע"מ, אבל אסרה לשלם שכר לחברי ההנהלה, הגבילה את חלוקת הדיבידנדים לבעלי המניות והגנה על האצטדיונים מפני עסקאות נדל"ן. מאוחר יותר, תחת ההגדרה של חוק 34 בספר החוקים של ההתאחדות, ההגבלות האלה ייסדו את ההנחה הבסיסית שחבר הנהלה במועדון כדורגל הוא תפקיד ציבורי ומטרתו לשמור על האינטרס של הקהילה במועדון. בעלי קבוצות תמיד רצו להרוויח, אבל התקנות האלה, שהפכו את המועדונים למעשה למלכ"רים (מוסדות ללא כוונת רווח), היו הבסיס לצמיחה הכלכלית הפנומנאלית שלהם. האוהדים זכו למחירי כרטיסים הוגנים, מה שעודד נאמנות וביקורים חוזרים באצטדיונים. מצד שני, המחסור באמצעים הביא למתקנים עלובים, חוליגניזם ומשחקים במגרשים מסוכנים ולא בטיחותיים.

אין ספק שההתאחדות וחוקיה היו צריכים לעבור שינויים עם המודרניזציה, אבל במקום זאת בחרו שם בכניעה כללית. ב-1983 טוטנהאם של אירווינג סקולר הודיעה על כוונתה להנפיק מניות בבורסה של לונדון. הספרס פנו להתאחדות וביקשו לקבל אישור להקים חברת אחזקות, כדי לעקוף את חוק מס' 34. ההתאחדות, ללא נימוק או הסבר, קיבלה את הבקשה והתירה את המהלך. מאז, כמעט כל המועדונים הקימו חברת אחזקות כדי לעקוף את חוקי ההתאחדות.

מועדוני הכדורגל הפכו להיות חברות מסחריות הניתנות למכירה, כמו כל חברה מסחרית אחרת, בניגוד למושגי המסורת עליהם התעקשו בעבר מוסדות הניהול. בשום ארץ אחרת אין שיטה מושלמת, אבל בספרד שורדת השיטה של מועדוני חברים. ברצלונה וריאל מדריד נמצאות בבעלות חברי המועדון שלהן, שבוחרים באופן דמוקרטי את הנשיא וחברי ההנהלה. המועדונים מואשמים לא אחת בקבלת הנתח הארי של כספי זכויות השידור ובמניפולציות פוליטיות בהתאחדות, אבל ריאל, ובייחוד ברצלונה, שומרות על הצביון הקהילתי שלהן. כשרומן אברמוביץ' חיפש מועדון גדול לרכישה ב-2003, הוא חשב על בארסה וריאל, אבל גילה שהוא לא יכול לגעת בקבוצות הללו, בגלל שיטת מועדון החברים. הרשויות בספרד חייבו בשנות ה-90 את המועדונים להפוך לחברות בע"מ, על רקע המשבר הכלכלי שפקד אותם, אבל בארסה, ריאל וגם אתלטיק בילבאו וריאל סוסיאדד שמרו על מבנה הבעלות ועל ההקשר הקהילתי שלהם.

בגרמניה, התאחדות הכדורגל קבעה ש-51% מהבעלות על מועדוני הבונדסליגה חייבת להיות בידי חברי המועדון – האוהדים. זהו חלק מהמדיניות של ההתאחדות הגרמנית, ששמה דגש על הקשר בין המועדונים לקהילות שלהם עם מחירים שיוכלו למשוך אוהדים צעירים. בשאלקה, כרטיסים למשחקים ב"ולטינס ארנה" החדיש בן ה-62,000 מקומות (כולל יציע עמידה מקורה ובטוח בן 17,000 מקומות) מתחילים במחיר של 9 יורו (כ-50 ש"ח, פחות מכרטיס ממוצע למשחקי ליגת העל שלנו).

באיטליה יש מסורת ארוכת שנים של בעלות פרטית או תאגידית (כמו מילאן ויובנטוס). באופן תיאורטי, גם מועדונים איטלקים יכולים להיות מועמדים להשתלטות אמריקנית, אבל משום מה ההעדפה הברורה היא למועדונים האנגלים. אברמוביץ' הודה שהוא בחן כמה מהגדולות באיטליה, אבל נתקל בחומה בצורה. פיאט רואה ביובנטוס את המוניטין אל התאגיד, ברלוסקוני זקוק למילאן בשביל התדמית הפוליטית ולמוראטי באינטר יש עניין אישי ומשפחתי במועדון (אביו היה בעלי הקבוצה בשנות ה-60).

המכירה של המועדונים האנגלים לטייקונים זרים גם הצמיחה דור חדש של מתעשרים. מרטין אדוארדס הודיע על רווחים של 93 מיליון ליש"ט מעסקת המכירה של יונייטד. יו"ר ווסטהאם, טרי בראון, הרוויח יותר מ-30 מיליון מהעסקה עם האיסלנדים ואני כבר לא מדבר על קן בייטס ועסקת אברמוביץ'. וזה אולי הבסיס לטענה של הבעלים החדשים והמועדונים שההתפתחות הזו מבורכת והיא מהווה סימן לאטרקטיביות הבינלאומית של הפרמיירשיפ. אבל היחסים בין הספורט לעסקים מעט יותר מסובכים מזה – יותר מאשר כסף וזכויות שידור.

במקומות אחרים באירופה – וגם באנגליה בעבר – היו ניסיונות להגדיר את אותם היחסים, לפתח חוקים שיגנו על המשמעות הגדולה יותר והכוונה של הספורט. ההתאחדות האנגלית וויתרה מזמן, שלנו רק עושה קולות של רצון ולא יותר מדי ברמת המעשה. גם רשויות המדינה מדברות על קידום הספורט, אבל לא מניעות את הגלגלים.